פסק-דין בתיק ע"פ 7970/04

השופט א' רובינשטיין:

א.        בפנינו ערעורים על גזר דין בבית המשפט המחוזי בירושלים, בגדרו הושתו על המשיבים-המערערים (להלן: המשיבים), בהתאמה, שלוש עשרה ותשע שנות מאסר בפועל ועונשים נוספים, בשל שורה של עבירות בטחוניות-לאומניות שעניינן - בחמישה אישומים, ארבעה משותפים ואחד המתייחס למשיב 1 בלבד - ניסיון לרצח, ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה וניסיון לחבלה בנסיבות מחמירות, נשיאת נשק, ולמשיב 1 גם מקרה של סיוע לניסיון לחבלה בכוונה מחמירה וניסיון לרצח. המשיבים הודו בכתב אישום מתוקן.

ב.        המדינה מערערת על קולת העונשים. המשיבים מערערים על חומרתם.

ג.        על פי כתב האישום המתוקן, רכש המשיב 1 אקדח בקיץ 2001 ולמד עם המשיב 2 כיצד להשתמש בו, והמשיבים יחדיו ירו לעבר בתי יהודים באבו טור כדי להפחידם. ב-12.11.01 ירה משיב 1 לאוטובוס "אגד" באיזור שער האריות, ואחד הכדורים פגע במשענת כסא הנהג וקרע את מעילו. ב-17.11.01 ירה משיב 2 לעבר מכונית סובארו שבה נסעו יהודים והמשיב 1 סייע לו. למרבה המזל, הגם ששניים מהקליעים חלפו סמוך לגופם של יושבי הרכב, לא פגעו בהם. ב-11.10.02 נסע משיב 1 ברכבו וירה לעבר עמדת שמירה שבה ולידה שהו מאבטחים, ופגע בחלון ממוגן הירי שבעמדת השמירה. ב-7.2.03 ירו המשיבים לעבר בית בשכונת סילואן שבו חיים יהודים, ופגעו בחלון חדר ילדים שבו שהו אב ובנו; נגרם נזק לבית.

ד.        בית המשפט המחוזי, בגזר דין מפורט, עמד על חומרתן של העבירות שנעברו בלב ירושלים ורובן נועדו לפגוע באזרחים, תוך פוטנציאל לקטל רב. אמנם לא נגרמו פגיעות בגוף ובנפש, אך "הכדורים היו כה סמוכים לקרבנות הפוטנציאליים, עד שכמעט ולא ניתן לראות בכך נסיבה מקלה". על משיב 1 נגזרו 15 שנות מאסר, מתוכן 13 בפועל ושנתיים על תנאי, ועל משיב 2 - 11 שנות מאסר, מתוכן 9 בפועל ושנתיים על תנאי. בית המשפט המחוזי נדרש, בין השאר, לתסקירי שירות המבחן, למציאות קשה של חיי המשיבים, לנטילת אחריות ולהבעת חרטה.

ה.        המדינה סבורה בערעורה, כי העונש אינו הולם את חומרת עבירותיהם של המשיבים, ששמו להם למטרה  אידאולוגית-לאומנית לפגוע ביהודים באשר הם יהודים, ופעלו במשך תקופה של כשנה וחצי, קרי, לא בלהט הרגע אלא בזדוניות מתמשכת. בכל אחד מהמעשים היה פוטנציאל רצחני, והמשיבים עשו כל אשר לאל ידם למימוש כוונתם הרצחנית; נגרם לקרבנות נזק נפשי קשה, והמשיבים פגעו באיכות חייו של הציבור כולו. אין מקום בכגון דא, לדעת המדינה, כשאך בנס לא קופחו חיי אדם, להתחשבות בנסיבות אישיות שבית המשפט המחוזי הביאן בחשבון, כנטען, בעקבות האמור בתסקירים.

ו.        (1) באת כוח המשיב 1 הפנתה לכך שבית המשפט המחוזי נתן, כדבריו שלו, "משקל רב יותר לשיקולי גמול והרתעה על פני שיקולים אישיים", ואין מקום כי ערכאת ערעור תמצה את הדין עם שולחה, שעברו נקי. אדרבה, בערעורה שלה טענה כי יש להקל עם שולחה שכן לא השתייך לכל ארגון, לא נגרם נזק בנפש, נסיבותיו האישיות קשות ביותר מאז ילדותו, ויש להביא בחשבון כי נטל אחריות והביע חרטה, וחייו בכלא כנעדר השתייכות ארגונית לארגוני טרור הם קשים. עוד הפנתה למקרים שבהם נקבע רף ענישה נמוך יותר בפגיעה לאומנית מצד יהודים בערבים.

           (2) באת כוח המשיב 2 טענה טענות דומות, וכן כי לא היה המדובר במעשים מתוכננים אלא בירי ספוראדי ברצון להפחיד, וציינה את חרטתו של שולחה וכן את דברי אביו בדבר גינוי כל אלימות.

ז.        בתסקירים מעדכנים נמסר כי  המשיבים היו מעורבים בכלא בתחילה באירועים של התפרעות והפרת סדר, אך לאחרונה תפקודם תקין.

ח.        לאחר העיון החלטנו כי אין מקום להיעתר לערעורים כולם. אכן, צדקה באת כוח המדינה בהצביעה על החומרה היתרה של המעשים; מזלם של קרבנות העבירה, וגם מזלם של המשיבים, גרם לכך שלא היו אבידות בנפש. בית המשפט קמא נתן דעתו לשיקולים הצריכים לעניין. נוסיף כי לא היינו מתערבים גם אילו החליט בית המשפט קמא להחמיר עם המשיבים יותר, אך משהטיל על המשיבים תקופות מאסר משמעותיות, לא מצאנו שחרג מן הענישה הראויה באופן המצדיק התערבות. באשר לערעורי המשיבים, אין מקום להעתר להם; העונש שנגזר על המשיבים הולם את הנסיבות ואינו נוטה לחומרה. אף בדוגמאות שהובאו בטענה של ענישה מקלה בפיגועים לאומניים שנעשו על-ידי יהודים מצאנו ענישה של חמש עשרה ושתים עשרה שנים זה לא כבר (תפ"ח (ירושלים) 5034/02 מדינת ישראל נ' ירדן מורג ואח'). אנו מקוים כי השנים הארוכות שיעשו המשיבים בכלא, בגילם הצעיר, יהוו להם לקח ראוי שלא לשוב למעשיהם הנפשעים.

           ניתן היום, כ"א בתמוז תשס"ה (28.7.05).

ש ו פ ט                                     ש ו פ ט ת                                              ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   מפ