פסק-דין בתיק ע"א 6406-10-12

1.         בפנינו ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בחיפה (כבוד השופטת י. מישורי) בת.א. 17504/06 מיום 1.8.12.

2.         המשיבה, עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (להלן: "עמידר") הגישה נגד המערערים תביעה לסילוק יד, הריסה ותשלום סכום של 87,157 ש"ח.

3.         המערערים  הם דיירים מוגנים בדירה הנמצאת ברחוב לוחמי הגטאות 53 עכו, הידועה כחלקה 14 בגוש 18005 (להלן: "הדירה"). הדירה הינה בבעלות רשות הפיתוח ומנוהלת מטעמה על ידי עמידר.

4.         בכתב התביעה טענה עמידר כי המערערים ביצעו תוספת בניה לדירה (מרפסת), על ידי בניית מרפסת בחזית הדרומית שלה, ללא הסכמת עמידר, ללא ידיעתה ובניגוד לחוק וכי בנסיבות אלה היא זכאית לסילוק ידם המיידי של המערערים מהדירה, וכן לתשלום דמי שימוש ראויים החל מיום בניית התוספת ועד לסילוקם מהדירה, בסך 500 ש"ח לחודש.

5.         עמידר טענה עוד כי בחודש ינואר 1999 הגיעו הצדדים להסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין, ואשר על פיו התחייבו המערערים לשלם לעמידר את דמי המפתח שלא שולמו על ידם מאז שנת 1995ואת דמי השכירות מאז (המסתכמים בסכום של 48,497 ש"ח ב- 50 תשלומים שווים ורצופים), אך המערערים לא עמדו בהסכם הפשרה וכן  לא שילמו את דמי השכירות בסך 146 ש"ח לחודש מאז 1999 ועד ליום הגשת התביעה. לפיכך, ביקשה עמידר להורות על סילוק ידם של המערערים מן הדירה, לחייבם להרוס את תוספת הבניה שביצעו בניגוד לחוק וכן לחייבם חיוב כספי כאמור לעיל.

6.         המערערים טענו כי לא בנו תוספת למרפסת. לטענתם, הוגש נגדם כתב אישום בגין בנית התוספת, אך לאחר שמיעת הראיות הורה בית המשפט על ביטול כתב האישום.

7.         המערערים הודו כי בחודש ינואר 1999 נחתם הסכם הפשרה אך לטענתם לאחר חתימתו הוסכם כי המערערים יבצעו שיפוץ של הדירה בסכום של 100,000 ש"ח כאשר עמידר תישא ב- 30,000 ש"ח וכי הם זכאים לקזז סכום זה (בצרוף הפרשי הצמדה וריבית) מסכום חובם לעמידר על פי הסכם הפשרה. עוד טענו המערערים כי גם בשנת 2004 ביצעו שיפוץ בדירה בסכום של 17,558 ש"ח כאשר היה על עמידר לשאת במחצית סכום זה וכי בקיזוז חובה של עמידר שם בצירוף קיזוז הסכום בגין השיפוץ הנוסף, אינם חייבים לעמידר כל סכום שהוא.

8.         בפסק הדין קבע בית משפט קמא כי המערערים לא הוכיחו את זכות הקיזוז מחובם לעמידר בהתאם להסכם הפשרה.

9.         בהסכם הפשרה נקבע כי במידה והמערערים לא ישלמו את חובם לעמידר תהיה עמידר זכאית לפנותם מהדירה ולפיכך , משהוכיחה עמידר כי החוב לא שולם, היא זכאית לפנותם מהדירה. בנוסף, קמה זכות עמידר לפנות את המערערים לאחר שלא שילמו את דמי השכירות בגין הדירה.

10.        באשר לתוספת הבניה נקבע כי זו לא הוכחה ולפיכך נשמט הבסיס תחת תביעת עמידר לחייב את המערערים להרוס את תוספת הבניה ו/או לחייב את המערערים לשלם דמי שימוש בגין מרפסת זאת.

11.        בסיכום פסק דינו של בימ"ש קמא נקבע כי על המערערים לשלם לעמידר תוך 30 יום את הסכום של 87,157.04 ש"ח, בתוספת הצמדה וריבית ובתוספת הוצאות עמידר ושכ"ט עו"ד בסך 10,000  ש"ח. כן חוייבו המערערים לפנות את הדירה ולהשיב את החזקה בה לידי עמידר לא יאוחר מיום 20.9.12.

12.        פסק דין זה הינו נשוא הערעור בפנינו , כאשר בהודעת הערעור ביקשו המערערים גם לתקן את כתב ההגנה שהוגש בבית משפט קמא, כדי לקבל הגנה מן הצדק. המערערים טענו כי השארת פסק הדין על כנו תביא לסילוק משפחה שלמה מדירתם, בה הם מתגוררים שנים רבות ובה הם מגדלים את ילדיהם, כל זאת, לטענתם, בשל מחלוקת אמיתית וכנה בין הצדדים. המערערים טענו כי אכן לא נטענה בכתב ההגנה טענת ההגנה מן הצדק , אך בנסיבות היה נכון לתת להם סעד זה, גם אם הדבר לא נטען במפורש.

13.        המערערים טענו גם נגד קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא לפיהן לא הוכיחו את טענת הקיזוז וטענו כי העובדה שהתביעה הוגשה בשיהוי רב מנעה מהם להוכיח טענותיהם בדבר זכות הקיזוז. כן נטען, כי בימ"ש קמא קבע, שלא כדין, כי היה עליהם להביא לעדות את עובדי עמידר. כן טענו  כי משנדחתה תביעת עמידר לחייבם בדמי שימוש , הסעד שניתן לה עלה על הסעד המבוקש. כן טענו כי עמידר טענה כי היא זכאית לפנותם עקב תוספת הבניה , ומשהוכח כי זו לא בוצעה - לא היה מקום ליתן לעמידר את הסעד המבוקש.

14.        בעיקרי הטעון חזרו המערערים על טענותיהם בהודעת הערעור וחזרו וטענו כי השארת פסק הדין על כנו הינו עוול וטעות. לטענתם, בכתב התביעה אכן נתבע סעד של פינוי בגין אי תשלום הסכום שנקבע בהסכם הפשרה, אך לטענתם, עמידר לא היתה מגישה תביעת פינוי אם היתה יודעת שהמערערים לא פלשו ולא בנו תוספת בנייה בניגוד לחוק.

15.        המערערים טענו כי אין מחלוקת שהם ביצעו את שיפוץ הדירה וכי לאחר שטענתם נדחתה הם הסדירו את החוב לעמידר.  

16.        המערערים טענו כי עמידר מודה כי הם ביצעו את שיפוץ הדירה, אך לטענתה הדבר נעשה שלא על פי נוהלי עמידר ומבלי שמפקח מטעמה פיקח על העבודות - אך הדבר מהוה שינוי חזית לאמור בכתב התביעה. כן טענו כי ביצעו את השיפוץ בהתאם למפרט של עמידר וכי העבודות אושרו בפועל על ידי עובד של עמידר.

17.        המערערים טענו כי פסק דינו של בימ"ש קמא שגוי, סותר את דיני הראיות ומקנה לעמידר סעד שהיא אינה זכאית לו. נטען בעיקרי הטעון כי "בית המשפט הנכבד קמא, קיבל את התביעה במלואה, חייב את הנתבעים במלוא סכום התביעה ללא שהיה לו אפשרות לעשות כן, קיבל תביעת פינוי, ללא שנדרש, כאשר נדרש לפנות המערערים בשל בניה ללא היתר וכאשר תביעה זו נדחתה היה מקום לדחות תביעה זו". המערערים חזרו וטענו כי בימ"ש קמא קיבל את סעד הפינוי בעילה שלא נטענה.

18.        המערערים שבו וטענו גם בעיקרי הטעון כי היה על בימ"ש קמא להעניק להם סעד מן הצדק. המערערים טענו כי אכן הטענה כי המערערים זכאים לסעד מן הצדק לא נטענה בכתב ההגנה, "אך אפשר היה להבין שהיא עולה שם מן האמור בה". המערערים ביקשו לתקן את כתב הגנתם בפני בימ"ש קמא אם ענין זה דורש תיקון, על אף שלטענתם היה מקום להעניק להם סעד זה גם אם הדבר לא נטען. המערערים הפנו לפסיקה שעניינה סעד מן הצדק וטענו כי היה מקום לתת להם הגנה מן הצדק כאשר תביעת הפינוי התבססה על הבניה הבלתי חוקית וענין החוב נטען אגב אורחא בלבד. לטענתם, הסכום הנתבע של 87,000 ש"ח כלל בתוכו את הסכום של 36,000 ש"ח שכר ראוי בגין הבניה שהוכח שלא ביצעו.

19.        בעיקרי הטיעון מטעם עמידר נטען כי כבר בכתב ההגנה הודו המערערים כי לא שילמו את דמי המפתח ואת דמי השכירות החודשיים וכי בפועל אכן חובם לא שולם. לטענת עמידר, כבר בעבר היא הגישה נגד המערערים תביעת פינוי בגין אי תשלום דמי המפתח ודמי השכירות החודשיים והצדדים הגיעו להסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין לפיו המערערים ישלמו חובם אחרת תהיה עמידר זכאית לפנותם מן הדירה - אך שוב לא עמדו בהתחייבויותיהם ולא שילמו את חובם.