פסק-דין בתיק ע"א 28439-05-12

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת אנה שניידר) בת"א 50328-07-10.

          כללי

1.       המערער הגיש תביעה שטרית, שהחלה כהתנגדות לביצוע שטר. המערער קיבל שטר חוב ללא תאריך וללא סכום להבטחת הסכם שכירות מיום 14.2.07, שנחתם בינו לבין המשיב מס' 1 (להלן: השוכר או המשיב), בנוגע עם חנות שהושכרה למשיב 1. המשיבים מס' 2 עד 5 הם ערבים לשטר החוב ולהסכם השכירות (להלן: הערבים). במסגרת ההתנגדות לביצוע שטר טענו השוכר והערבים כי המערער השלים על דעת עצמו את סכום השטר בסך 95,000 ש"ח, על אף שהשוכר אינו חייב לו דבר. ההתנגדות לביצוע שטר התקבלה ביום 1.8.10 (כב' הרשם פליקס), תוך שנקבע כי המערער השלים את סכום השטר תוך חריגה מההרשאה שניתנה לו. התביעה נדונה בבית משפט קמא ונדחתה לגופה. נקבע כי  המערער לא הוכיח את ראשי הנזק שלטענתו גרם השוכר לדירה. מכאן הערעור.

          פסק דינו של בית משפט קמא

2.       המערער טען כי לחובתו של השוכר השתכלל חוב בסך 138,000 ש"ח, בגין הוצאת כל הציוד מהחנות ללא קבלת רשות, לרבות ציוד שאינו שייך לו, ובגין גרימת נזקים רבים למושכר ולציוד שבו במשך תקופת השכירות. בסכום זה כלל המערער גם פיצוי בסכום של 38,700 ש"ח על פי סע' 12 לחוזה (לפי סכום של 300 $ ליום למשך 30 ימים עד להחזרת המושכר למצב תקין) וסכום של 43,000 ש"ח פיצויים מוסכמים עבור 4 חודשי שכירות עקב איחור בתשלום דמי השכירות בשנים 2007 - 2008. למרות זאת, מילא המערער בשטר החוב את הסכום של 95,000 ש"ח מבלי שנתן לכך הסבר. בית משפט קמא קבע כי המערער לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת תביעתו. נקבע כי התמונות שהגיש צולמו בחלוף תקופה מסוימת לאחר שהשוכר כבר עזב את החנות, ואין בהן כדי ללמד על נזקים שגרם המשיב. כמו כן, 25% מסכום הנזק יוחס למקרר של טמפו (15,000 ש"ח) ושולחן עבודה (7,500 ש"ח). ביחס למקרר, הודה המערער כי ניתן להחזירו לחברת טמפו, ועל כן לא ברור הנזק שנגרם לו. באשר לשולחן העבודה הגיש המערער הצעת מחיר מיום 16.2.11 לשולחן חדש בסכום של 6,400 ש"ח ללא מע"מ, בעוד שהעיד כי מדובר בציוד קבע שקדם לכניסת השוכר לחנות. בנוגע לראשי הנזק האחרים, נקבע כי המערער לא צירף חשבוניות המעידות על תשלום בפועל של הסכומים הנתבעים, אלא, במקרה הטוב, צורפו הצעות מחיר שאין בהן כדי להוכיח שהטובין אכן הוזמנו וכמה שולם עבורם. לפיכך, נקבע כי המערער לא הוכיח את הסכום של 95,000 ש"ח שנרשם על ידו בשטר החוב, וכי גם אם היה מוכח חוב בסכום אחר, דין התביעה להידחות, שכן סעיף 19 לפקודת השטרות (נוסח חדש) אינו מאפשר לתבוע סכום אחר מזה שנרשם בשטר.

          הערעור

3.       המערער טוען כי מילא את השטר כדין והוכיח בראיות כי החוב אכן נצבר בסכום שנכתב על ידו. המערער טוען כי נטל הראיה מוטל על המשיבים והם לא עמדו בו. עוד נטען כי תובע רשאי לצמצם סכום תביעתו, ולו מטעמי אגרה בלבד, ועל כן המערער אינו חייב לתבוע את מלוא הסכום המגיע לו מהמשיבים. המערער שב וטוען לנזקים שנגרמו בחנות ולאיחור בתשלום דמי השכירות.

4.       דין הערעור להידחות: הלכה למעשה, מופנה ערעורו של המערער כנגד קביעות עובדתיות אשר נקבעו על-ידי בית משפט קמא, ועיקרן סובב אחר הנזקים שהמערער טען לקיומם. בית משפט קמא דן בטענות המערער באשר לפריטים ולראשי הנזק להם טען וקבע באשר לכך ממצאים שבעובדה. כידוע, לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בקביעות שבעובדה, ובוודאי שלא כבענייננו, מקום שלא באה תשתית לכך שיש, באופן חריג, להתערב בקביעות אלה. קביעותיו של בית משפט קמא הביאו לכך שהמערער כשל מלבסס את זכותו לסך של 95,000 ש"ח אשר מולא על-ידו בשטר החוב, ומכאן, שבדין נדחתה תביעתו.

לפיכך, הערעור נדחה.

          המערער יישא בהוצאות המשיבים ובשכר טרחה בסך 10,000 ש"ח.

ניתן היום,  כ"ט בחשון, תשע"ג,  14 בנובמבר, 2012, בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח עותק פסק דין זה לצדדים.