פסק-דין בתיק א 49902/06

את העד הראשון לא ראה כלל במקום, ולא החליף איתו דברים אחרי האירוע. לדבריו, עבודתו של עד זה היא במרחק של 300 מ' ממקום האירוע.  ב"כ הנתבעים ניסתה להתמודד עם עדותו של עד התביעה על ידי הטענה שבפועל סרק עד זה את ה"חניון" שנמצא במרחק 70 מ' מהשער.  לטענתה, הוא כלל לא יכול היה לראות את האירוע, וגם, לא טען שראה את האירוע במזכר שערך מיד אחריו.  התמודדות זו אינה מוצלחת. העד הסביר שישנם בשטח התחנה מספר אזור חניה, חלקם מחוץ לשער (ושם ערך את הסריקה בעת התאונה), ואחד  מהם אכן במרחק של 70 מ' מהשער. זה החניון שאליו היו מועדות פניו של הנתבע 1. עד התביעה מעולם לא אמר או כתב שהוא עצמו היה בעת האירוע בחניון שאליו התכוון הנתבע 1 להגיע. הוא חזר ועמד על כך שהאירוע התרחש ממש לנגד עיניו.  במזכר שאותו כתב ביום האירוע, נאמר "ראיתי גרר בצבע אדום, שפגע בשער, כאשר השער היה פתוח". זהו נוסח חד משמעי וברור למדי. הציפיה של ב"כ הנתבעים שעד זה ידייק בדבריו לרגל אימונו המקצועי, אינה במקומה, הן מבחינה זו ש"אימונו המקצועי" לא הוכח (האיש אינו שוטר) והן מבחינה זו שהן המזכר והן העדות היו מדוייקים לגמרי. למעשה, אם צודק הנתבע 1, עד התביעה לא טעה סתם, אלא העיד במפורש ובכוונה עדות שקר: הוא לא ראה את התאונה מתרחשת לנגד עיניו, הוא לא דיבר עם הנהג אחרי התאונה והוא לא עשה נסיונות להזיז את השער התקוע אחרי התאונה. אינני מבין איזה מניע יכול להיות לאזרח העובד במשטרה, אשר תפקידו היה לסרוק את שטח החניון, ואין לו שום אחריות לשלומו של השער, "להתנדב" ליזום עדות שקר ולטעון טענות המטילות אחריות דווקא על הנתבע 1.

דומה שהעובדה שראה את האירוע, רק הכבידה עליו אישית וסיבכה אותו באירוע שנוי במחלוקת אשר לא היתה לו כל סיבה משלו להיות מעורב בו.

למותר הוא לציין, שניתן לדמיין מניע הפוך לנתבע 1 עצמו. גם הטענות של הנתבע 1 עצמו מעוררות רושם ברור של הפרזה יזומה. למשל, הטענה שמישהו אמר אחרי התאונה ש"השער דפוק כבר חצי שנה". מדובר בתחנת משטרה גדולה מאוד, הממוקמת בעיר שבה התרחשו פיגועים רבים. אינני מעלה על הדעת ששער הכניסה המאובטח באמצעות מצלמות יהיה "דפוק" במשך חצי שנה ולא יתוקן. הדבר פשוט לא הגיוני. יתרה מזו, אם היה השער "דפוק", כיצד נפתח לפי הוראת היומנאי בהפעלה מרחוק, לבקשתו של הנתבע 1, על פי עדותו שלו?

גם הטענה שמקומו של עד התביעה להיות 300 מ' ממקום התאונה, היא הפרזה פרועה. ראשית, מניין מתיימר הנתבע 1 לדעת מה תפקידו המדוייק בתחנה, של אדם אשר אינו מכיר? שנית, מדוע להרחיק אותו "רק" 300 מ' ממקום האירוע? בבירור מדובר בהפרזה גסה וחסרת בסיס.

התובעת לא הביאה כל ראיה באשר למצב התחזוקה של השער לפני האירוע. בא-כוחה אמר שחיפש תיעוד כזה ולא מצא. אינני יודע אם התיעוד קיים או חסר, אבל  דומני שהסיבה לכך שתיעוד כזה בכלל יתבקש, היא הטענה של הנתבע 1 שנאמר לו  ש"השער דפוק כבר חצי שנה". מכיוון שאינני נותן אמון בעדותו של הנתבע 1 ואין זה סביר בעיני שמדובר ביותר מכזב שנועד לתרץ את הנזק, אין בדעתי לייחס משמעות להעדר התיעוד של תחזוקת השער. לעומת זאת, שמתי לב שבמזכר שערך עד התביעה בבוקר האירוע, נאמר במפורש "יש לציין שהשער מהבוקר עד לפגיעה עבד תקין". נאמר עוד שהיומנאי עוקב אחרי הכניסה אל השער באמצעות מצלמות אבטחה וב"כ הנתבעים הלינה על כך שהצילומים מהאירוע, לא הוצגו. שוב, לא מדובר בליקוי של ממש. קיומן של "מצלמות אבטחה" לא הוכח. מה שהוכח, שבאמצעות מצלמות מתקיים מעקב אחרי כניסת רכבים לשער.  מדובר במעקב אופטי מרחוק, אבל אין וודאות שמה שרואה היומנאי אכן מוקלט, ואם הוא מוקלט, שהוא בכלל נשמר. דומני שהביטוי "מצלמות", מרמז בלשון עממית על תיעוד חזותי, אבל מבחינה עובדתית יכול לשקף רק מעקב אופטי מרחוק. בסופו של דבר ומעבר לכל מן הראוי לציין, שעם כל הצער שבדבר, אינני מאמין לנתבע 1 כלל.

בנסיבות אלה, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעים לשלם לתובעת סך של   15,920 ש"ח שישא הפרשי הצמדה וריבית כדין  מיום 30.8.06   ועד התשלום המלא בפועל, בצירוף שכ"ט עו"ד  בסך 2,000 ש"ח בתוספת מע"מ ושכר עד התביעה בסך 400 ש"ח.

המזכירות תשלח העתק  פסק הדין  לצדדים בדואר.

ניתן היום, ח' באייר, תשס"ח (13 במאי 2008), בהעדר הצדדים.