בע"מ
בית המשפט העליון ירושלים
|
9773-16,9911-16
11/06/2017
|
בפני הרכב השופטים:
1. נ' הנדל
2. י' עמית
3. א' שהם
|
| - נגד - |
המבקשת בבע"מ 9773/16 ובבע"מ 9911/16 והמשיבה בבע"מ 9911/16:
פלונית
עו"ד איתן ליפסקר
עו"ד מרב דוד פלד
|
המשיב בבע"מ 9773/16 ובבע"מ 9911/16:
פלוני
עו"ד אברהם הופרט
עו"ד זיו בייטל
|
| החלטה |
בקשות רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב בתיק עמ"ש 001261-11-15
השופט נ' הנדל:
הגירת קטין בן שמונה לארצות הברית – שם מתגוררת אמו, לעומת הותרתו בארץ עם אביו, היא השאלה העומדת להכרעה בפנינו.
מונחות לפנינו שתי בקשות למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (עמ"ש 1261-11-15, סגן הנשיא י' שנלר, סגן הנשיא, ד"ר ק' ורדי ו-ח' ברנר), אשר ביטל את פסק דינו (החלקי) של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב יפו (תמ"ש 7266-02-14, כב' השופט י' שקד), שקיבל את תביעת המבקשת בבע"מ 9773/16 נגד המשיב בבע"מ 9773/16 (להלן: האם ו-האב; להלן יחד: ההורים), והתיר לבנם המשותף (להלן: הבן או הקטין) להגר לארצות הברית, לבית האם ובן זוגה. המבקשת בבע"מ 9911/16 היא האפוטרופא לדין שמונתה לבן. אף היא משיגה על פסק הדין שנתן בית המשפט המחוזי.
תמצית העובדות ולוז ההליכים
- האם והאב, יהודים, אשר נולדו בישראל וגרו בה. בהיות האם כבת 17 שנה עברה להתגורר בארצות הברית. כעבור שבע שנים שבה לישראל. בחלוף כשלוש שנים, בשנת 2008, ההורים נישאו ובשנה זו נולד גם הבן. בשנת 2010 עזבה האם את דירת המגורים. תחילה עברה לבית הוריה ולאחר מכן לדירה שכורה סמוך למגורי האב. בתקופת הפירוד, הוסדרה בהסכמה חלוקת זמני שהות ההורים עם הבן.
ביום 9.5.2010 חתמו ההורים על מסמך לפיו הסכים האב כי האם תיקח את הבן לחו"ל לתקופה בלתי מוגבלת. לטענת האם, תנאי לנסיעתה היה כי תיסע תחילה לחו"ל לבדה, על מנת לדאוג למגורים, לעבודה ולמסגרת לבן, כשבתקופה זו יישאר הבן במשמורת משותפת של האב ומשפחת האם. בהמשך, האב הסתייג מתוקפו של ההסכם. כפי שיובהר, המחלוקת בדבר ההסכם ותוקפו איננה רלוונטית להכרעה בענייננו. כך או כך, מיד עם נסיעת האם לארצות הברית הוציא האב לבן צו עיכוב יציאה מן הארץ.
בשנת 2012 הכירה האם אדם נוצרי, שלו שני ילדים מנישואים קודמים, אשר התגורר באותה עת בארצות הברית (להלן: בן הזוג), עברה להתגורר עמו, נישאה לו, ונולדה להם בת משותפת. הבן התגורר באותו זמן עם האב בישראל, כשהוריו של האב וכן הורי האם מעורבים ומסייעים בגידולו של הבן; האם הגיעה לישראל אחת למספר חודשים ונפגשה עם הבן.
בחודש יולי 2012 חתמו ההורים על הסכם גירושין, במסגרתו נקבע כי המשמורת על הבן תהיה משותפת. בין היתר, הוסכם, כי הבן יתחנך במוסדות הממלכתיים של מדינת ישראל, כי מרכז חייו יהיה בישראל, וכי יציאתו מן הארץ תעוכב עד הגיעו לגיל 18, בכפוף לתנאים שנקבעו בהסכם. בתום דיון מחודש אפריל 2013 בתביעת האב למשמורת, נקבע כי נוכח העובדה שמגורי האם בארצות הברית, תהיה המשמורת הזמנית של הבן בידי האב.
- בחודש מאי 2013 הגישה האם תביעת הגירה. התביעה נמחקה בשל אי התייצבות האם ובשל כך שלא הגישה תכנית מפורטת לקראת ההגירה. בתחילת חודש פברואר 2014 הגישה האם תביעת הגירה נוספת, היא התביעה מושא דיוננו. האב התנגד לתביעה. הוא טען כי האם בחרה לעזוב את הבן בישראל, וכי הוא זה שמגדלו בפועל. מונתה לבן אפוטרופא לדין, היא המבקשת בבע"מ 9911/16. בית המשפט לענייני משפחה אף מינה את מכון שקד כמומחה מטעמו לחוות דעתו בעניין. בין מומחי מכון שקד לאב נתגלעו חיכוכים ומתחים, בין היתר, על רקע סירובו של האב לקחת חלק בתשלום שכרו של המומחה. האב הגיש בקשה לפסול את המומחה. לאחר דיון בבית המשפט, נמחקה הבקשה בהסכמתו של האב (החלטה מיום 13.1.2015). מכון שקד עיין בחומר רקע, ערך בדיקות פסיכודיאגנוסטיות להורים ולבן, ראיונות קליניים לבני הזוג של ההורים ולהורי ההורים וכן מפגשי אינטראקציה בין כל הורה לבן – גם יחד עם משפחתה החדשה של האם וחברתו דאז של האב.