פלונית ואח' נ' האפוטרופוס הכללי במחוז ירושלים ואח'

לפניי מחלוקת בשאלת ביטול צו קיום צוואה וביטול תצהירי הסתלקות מהירושה.

הרקע הצריך לעניין:

1. המנוח, יליד שנת 1921, נפטר לבית עולמו ביום ...... כשהוא בן 96 שנים בקירוב, נשוי ולו ארבעה ילדים (התובעים 1-2, ........; ולהלן ביחד: "הילדים") ו- ... נכדים. לרעייתו (התובעת 3, ילידת שנת 1928; ולהלן "האם"), שתבדל"א, מונה ביום ......המרכז הישראלי לאפוטרופסות כאפוטרופוס זמני על כל ענייניה, וביום 10.6.22 מונה כאפוטרופוס קבוע (במסגרת א"פ 22318-01-20; ולהלן: "הליך האפוטרופסות").

    

2. התובעים הם שניים מתוך ארבעת ילדי המנוח והאם (ולהלן ביחד: בני הזוג"). הנתבעת 1 (ולהלן: "הנתבעת") היא נכדתם (בתו של ......), הנתבע 2 (ולהלן: "הנתבע") הוא נכדם (בנו של .....).

    

3. בני הזוג עלו ארצה מצרפת בשנת 2003, ועד לראשית שנת 2017 התגוררו בדירה בבעלותם בעיר ......שהזכויות בה היו רשומות על שמם בחלקים שווים (להלן: "הדירה בנתניה"). שניים מבין ילדיהם עלו אף הם לישראל (......) והם מתגוררים בעיר ירושלים.

   בראשית שנת 2017, בעקבות הרעה במצבם הבריאותי והתפקודי של בני הזוג הם עברו לירושלים על מנת להתקרב לילדיהם ומחודש ....התגוררו בבית התובע. ביום 6.7.17 רכשו בני הזוג דירה נוספת בעיר ירושלים (להלן: "הדירה בירושלים"). מספר ימים לאחר החתימה על הסכם רכישת הדירה, ביום 13.7.17, נסעו בני הזוג לצרפת ושם נפטר המנוח ביום 5.9.17. רק בראשית שנת 2018 עברה האם להתגורר בדירה בירושלים.

    

4. ביום 4.10.17 חתמו הילדים על תצהירי הסתלקות מהעיזבון לטובת האם (נספח 2 לבקשה) במשרדו של עו"ד יוסי א' (להלן: "עו"ד א'"), בו הועסק באותה עת כמתמחה עו"ד ז' (להלן: "עו"ד ז'"), הוא גיסו של הנתבע (נשוי לאחותו) וכן בן דודה של הנתבעת מצד אמה.

    

5. ביום 7.12.2017 הגישה הנתבעת לרשם לענייני ירושה בקשה לקיום צוואה בכתב יד (בשפה הצרפתית) מיום 13.7.2017 בה ציווה המנוח לנתבעים את זכויותיו בשני נכסי המקרקעין: את זכויותיו בדירה בעיר נתניה ציווה לנתבעת ואת זכויותיו בדירה בעיר ירושלים ציווה לנתבע. על גבי הצוואה כתבה האם שהיא עדה לכך שהמנוח כתב וחתם על המסמך (ולהלן: "הצוואה").

    

6. באותו יום, 7.12.2017, הגישה האם לרשם לענייני ירושה בקשה למתן צו ירושה אחר יתר עזבונו של המנוח לה צירפה את תצהירי ההסתלקות של הילדים.

    

7. ביום 26.3.18 נתן רשם הירושה צו ירושה וקיום צוואה לפיו האם יורשת את עיזבון המנוח "למעט הרכוש עליו חלה הצוואה". ביום 15.12.19 תוקן צו קיום הצוואה על ידי רשם הירושה בהמשך לבקשת האם מיום 24.9.19 להוספת פרטי זיהוי של הזוכים (הנתבעים).

    

8. ביום 23.12.2019 חתמה האם על הסכם להעברת זכויותיה בדירה בנתניה לידי הנתבעת ללא תמורה ובכפוף להמשך קבלת דמי השכירות מהדירה לאריכות ימיה (ולהלן: "הסכם המתנה") ובאותו יום נרשמה בלשכת רישום המקרקעין העברת הזכויות לשמה.

    

9. ביום 3.11.2021 הגישו התובעים לרשם הירושה בקשה לביטול צו קיום הצוואה ולביטול הסתלקותם מהעיזבון שהועברה ביום 22.11.2021 לדיון בבית המשפט. בבקשה פורטה האם כנתבעת אך בתגובתה הצטרפה האם לבקשה לביטול צו קיום הצוואה ועל כן יש לראות גם אותה כתובעת.

    

   תמצית טענות הצדדים:

    

10. לטענת התובעים יש לבטל את צו קיום הצוואה שניתן ללא ידיעתם ומבלי שעמדה להם ההזדמנות להעלות את טענותיהם כנגד המסמך המתקרא צוואה וכנגד תוקפה. כן לטענתם יש לבטל את תצהירי ההסתלקות עליהם חתמו לאחר שהוטעו לסבור שהעיזבון יחולק לפי כללי הירושה על פי דין.

     

11. האם הצטרפה לתביעה וטענה שיש לבטל את צו הקיום ולאפשר את בירור הטענות כנגד המסמך המתקרא צוואה וכנגד תוקפה במיוחד משום הפגיעה בזכויותיה כאדם שמונה לו אפוטרופוס.

     

12. הנתבעת טוענת לדחיית התביעה מפאת שיהוי בהגשתה, ובהעדר עילה עובדתית או משפטית לבטל את הצוואה או את תצהירי ההסתלקות.

     

13. על אף שהתביעה הומצאה לידי הנתבע כדין (ראו החלטת הרשמת לב אוחיון (כתוארה אז) מיום 31.8.2022) עד כה לא התגונן הוא מפניה. דינו של כתב התביעה המאומת בתצהיר כדין ראיה שלא נסתרה על ידי הנתבע. פועל יוצא של האמור הוא שהנתבעת היא היחידה מבין הזוכים על פי הצוואה הכופרת בטענות התביעה והמתנגדת לביטול הצו.

     

14. לאורך ההליך ניסה בית המשפט לסייע לצדדים להגיע למתווה מוסכם, זאת גם בשים לב להיכרותו של בית המשפט עם שורה של תיקים קודמים ומקבילים הנוגעים לאם, אך הדבר לא עלה ולא נותר אלא להכריע בתובענה לביטול צו קיום הצוואה. הצדדים הכבירו טיעונים בתצהיריהם בנוגע לעילות התנגדות לצוואה החורגות מסוגיית ביטול צו קיום הצוואה. לפיכך הסכימו הצדדים בדיון מיום 5.3.25 שהדיון יתמקד בסוגיה זו בלבד "ובהתחשב בעובדה שאין מחלוקת בין הצדדים שטענות התובעים בבקשה דכאן לא באו לפני הרשם קודם למתן הצו, הוסכם שההליך יתמקד בטענות הנתבעים לשיהוי ולמשקלן". כן הסכימו על מחיקת תצהירי עדים שצורפו ולא נחקרו כאשר כל צד שומר על מלוא טענותיו.

     

    דיון והכרעה

     

15. האם יש לבטל את צו קיום הצוואה ואת תצהירי ההסתלקות היא המחלוקת העומדת להכרעה.

     

16. לאחר שמיעת הצדדים, התרשמות ישירה מהעדים ועיון במכלול החומר שבתיק מסקנתי היא שהנתבעת לא הוכיחה את טענתה שהתביעה לקיום הצוואה הומצאה לידי התובעים עובר למתן הצו, או בכלל. לא עלה בידיה של הנתבעת גם לסתור את טענת התובעים לפיה נודע להם על הצוואה ועל צו הקיום לראשונה ביום 13.2.20. התובעים הוכיחו שהגישו את התביעה בהזדמנות הראשונה הסבירה ועל כן יש לקבלה ולבטל את צו הקיום.

    זו תמצית הכרעתי ומכאן הנמקתה סוגיה אחר סוגיה.

     

     

     

17. הכלל הוא שצו ירושה או צו קיום צוואה כמוהם כפסק דין המעמיד כלפי כל העולם הכרעה סופית ומחייבת "כל עוד לא תוקנו או בוטלו" [סעיף 71 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965]. האפשרות לתקן או לבטל צו ירושה וצו קיום צוואה קבועה בהוראת סעיף 72(א) לחוק הירושה, המורה כדלקמן:

    "נתן רשם לעניני ירושה או בית משפט צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צווים שנתן, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו; ואולם ראה רשם לעניני ירושה שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהתובע יכול היה להביאה לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה, יעביר את התביעה לבית המשפט".

     

18. הוראה זו שואפת לאזן בין כלל סופיות הדיון לבין קיום רצון המצווה וגילוי האמת )ע"א 5640/92‏אלוני ואח' נ' באומן, פ''ד מט(5) 373;ע"א 4440/91טורנר נ' טורנר, פ"ד מז(2) 436) (להלן: עניין טורנר)]. בהתאם להוראה זו בדיון בבקשה לפי סעיף 72 לחוק הירושה על בית המשפט לבחון קיומם של שלושה תנאים מצטברים. הראשון, האם קיימת עובדה שלא הובאה בפני בית המשפט או הרשם טרם מתן הצו, או קיימת טענה שלא נטענה בפני בית המשפט בעת שנתן את הצו [המ' (מחוזי חיפה) 28449/97 הברמן נ' היועץ המשפטי לממשלה (1998)]. השני, האם במידה ואותה עובדה או טענה הייתה מובאת בפני בית המשפט, או הרשם, קודם מתן הצו, היה בה כדי לגרום לקבלת צו שונה מזה שניתן. השלישי, האם ניתן היה להביא את הטענה הכלולה בבקשה לביטול או לתיקון הצו בפני בית המשפט קודם להגשת התביעה לביטול הצו. במידה והתובע לא עשה כן בהזדמנות הראשונה שהייתה לו, בדרך כלל ידחה בית המשפט את התביעה, אם כי הוא אינו חייב לעשות כן ונתון לו שיקול דעת לקבל בקשה גם אם היא לא הוגשה על ידי התובע בהזדמנות הסבירה הראשונה [ע"א 601/88 רודה נ' שרייבר, פ"ד מז(2) 441, 459 (1993) (להלן – "עניין רודה"); ש' שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965, תשס"ב – 2005, כרך ג' בעמ' 84 ואילך (ולהלן: "שילה"].

     

19. הפעלת שיקול הדעת השיפוטי בשימת מחסום בפני דיון מחודש או בחריגה מכלל סופיות הדיון בתיקון הצו או ביטולו תלויה בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה. מקרים בהם יוכח שלא הייתה הסתמכות או שינוי מצב לרעה של צדדים שלישיים, ומקרים בהם יוכח שהנסיבות אינן מלמדות על שימוש לרעה בזכות תוך פגיעה בסופיות הדיון וזאת על פי מבחני תום הלב והשיהוי, יבחן בית המשפט את התקיימות תנאי סעיף 72(א) לחוק על דרך של פרשנות רחבה ומקלה [בש"א (מחוזי נצרת) 1471/08 אשרף נ' האפוטרופוס הכללי (2009)]. הפסיקה קבעה מספר מבחנים לבחינת השיהוי, כאשר הדגש הוא על טיב הצידוק לשיהוי, וככלל אורך השיהוי מכתיב את גודלו של נטל השכנוע להצדקתו [ע"א 210/09 חן נ' עמותות לשכת אליהו הנביא (פורסם בנבו, 2.12.10); עמ"ש (חי') 13757-05-10‏ ‏מ' י' נ' ש' כ'‏ (פורסם בנבו, 5.10.10(].

    בהקשר זה יש לתת את הדעת בין היתר, למהותה, טיבה ומשקלה הלכאורי של העובדה או הטענה החדשה; למידת האיחור בהגשת התביעה ובהבאת העובדה והטענה החדשות לפני בית המשפט; להסברו של התובע לאיחור בהגשת התביעה, ומהי מידת הסבירות או אי הסבירות של הסבר זה; לקושי שהשיהוי עלול לגרום בבירור זכויותיהם המהותיות של הצדדים והאם בעטיו של האיחור נוצר קושי לברר את עובדות המקרה לאשורן [ע"א 4440/91 טורנר נ' טורנר, פ"ד מז(2) 436, 439 (1993); ע"א 516/80 לשינסקי נ' הנאמן על נכסי החייב מנפרד לשינסקי, פ"ד לו(4) 337, 346 (1982)]. וכן למידת חומרת הפגיעה בכל אחד מהצדדים עקב שינוי הצו המבוקש [עניין רודה בעמ' 459].

     

20. לטענת התובעים הם חתמו ביום 4.10.17 על תצהירי ההסתלקות מבלי שידעו על קיומה של הצוואה ולאחר שאבי הנתבע הדגיש באופן מפורש בהודעה מיום 3.10.17 שהמנוח לא הספיק לעשות צוואה לטובת האם כפי שרצה וכי בתצהירי ההסתלקות לטובתה יממשו הילדים את רצונו.

    ביום 9.1.20 עתר התובע בבקשה למינוי אפוטרופוס לאם בעקבות החשש שהאחים ..... (ולהלן: "הורי הנתבעים") מנצלים את מצבה. במסגרת הליך האפוטרופסות עיינו בתיק רשם הירושה וביום 13.2.20 נודע להם לראשונה על הצוואה ועל הצו שניתן לקיומה.

     

21. ביום 20.2.20 מונה אפוטרופוס זמני על כל ענייניה של האם ומיד בסמוך לאחר מכן "חטפו" אותה הורי הנתבעים לצרפת וכל משאבי התובעים הופנו להשבתה ארצה עד שעלה הדבר בידיהם רק בחודש 7/20, בעיצומה של מגפת הקורונה. האם שבה במצב פיזי ונפשי קשה, בין היתר לאחר שאיבדה 30% ממשקל גופה בתקופה זו, והם השקיעו את כל כולם בשיקומה ובטיפול בה.

    כן לדבריהם הם סברו שבמסגרת תפקידיו על האפוטרופוס הזמני של האם ליזום את ההליך לביטול צו קיום הצוואה ולהשיב לעיזבון המנוח ולטובת האם את הזכויות בדירות ירושלים ונתניה, כמו גם לפעול לביטול העברת הזכויות בנתניה למשיבה. רק שהסתבר מהאפוטרופוס הכללי שעליהם לעשות כן בעצמם עתרו הם ביום 22.11.21 בבקשה לביטול הצו.

     

22. לטענתם אין המדובר בצוואה משלא מתקיים תנאי היסוד לפיו הצוואה כולה תערך בכתב ידו של המנוח שכן המנוח ידע לקרוא בקושי רב אותיות דפוס בלבד ולא ידע לכתוב ולא יתכן שהצוואה הנטענת (בכתיב מחובר, וללא שגיאות כתיב) נכתבה בכתב ידו.

    כן לטענתם לא ניתן לראות בצוואה כצוואה בעדים, שהרי האם (החתומה כעדה) יורשת את יתר עזבונו בהתאם לצוואה, והצוואה חסרה עד נוסף.

    עוד נאמר על ידיהם שלא יתכן שהמנוח כתב את הצוואה ביום נסיעת בני הזוג לצרפת משום שהם התגוררו בבית התובע ועקב מצבם הרפואי הירוד הוא או רעייתו היו צמודים אליהם כל היום ועד לפרידה בשדה התעופה (כשהם נעזרו בכיסאות גלגלים).

    כן טענו התובעים שדין הצוואה להתבטל בין היתר מהטעמים הבאים: העדר כשרות המנוח לצוות, השפעה בלתי הוגנת, ומעורבות בעריכת הצוואה. עוד נאמר על ידיהם שהצוואה נעדרת היגיון. מלבד העובדה שהיא חוטאת אחר הרצון המוצהר של המנוח והאם להותיר את כל עיזבונם לבן הזוג הנותר בחיים ולאחר מכן בחלוקה שווה לכל נכדיהם, היא גם מותירה את האם ללא קורת גג.

     

23. תגובת הנתבעת, בה טענה לדחיית התביעה, הוגשה באיחור רב ורק ביום 4.4.2023. הנתבעת טענה לשיהוי ניכר בהגשת התביעה. לדבריה "חזקה על הרשם לענייני ירושה ועל כל המעורבים, שכל ההודעות הנדרשות על פי דין הומצאו עובר למתן צו קיום הצוואה ולצו הירושה" (סעיף 2), וכי גם לשיטת התובע הוא ידע על קיום הצוואה כבר בחודש 9/2018 (סעיף 3), וכי זכור לה אירוע משפחתי במהלך חג הפסח בחודש 4/2018 בבית התובע שבו הונחה הצוואה על השולחן (סעיף 4). כן לדבריה ביום 20.3.18 חתמה האם על תצהיר לפיו היא מסרה את הצוואה לילדים ועל בסיס הצהרה זו ניתן צו הקיום (סעיף 47(ג)).

     

24. לטענתה שיהוי של שלוש שנים ושמונה חודשים אינו מצדיק לעשות שימוש בחריג לכלל סופיות הדיון, במיוחד כשיש לדחות את ההסברים לאיחור בהגשת התביעה ועת השיהוי בהגשת התביעה פגע במידה ניכרת ביכולתה להזים את טענות התובעים ולהוכיח את טענותיה.

     

25. לדברי הנתבעת המדובר בצוואה בכתב יד ולא בצוואה בעדים. לטענתה "המנוח אמנם התקשה בקריאה ובכתיבה, אולם ידע לכתוב לאט. לפי מיטב הידיעה, המנוח היה מתורגל כתיבה בסיוע ובהנחיית רעייתו, ובשל כך אין צל של ספק שהצוואה נכתבה על ידי המנוח בעצמו" (סעיף 33). הנתבעת מדגישה שבמסגרת הליך מינוי האפוטרופוס לאם ניתנה חוות דעת מומחה בית המשפט ביום 12.8.21 שמצא שבעת עריכת הצוואה ועד לחודש 7/2019 הייתה האם בצלילות מלאה ומכאן שחתמה כעדה לכתיבת הצוואה על ידי המנוח ביום 13.7.2017 כשהייתה צלולה לחלוטין. לטענתה שבוע קודם לכתיבת הצוואה חתמו המנוח והאם על הסכם רכישת הדירה בירושלים. התובע היה עד לחתימתם על הסכם הרכישה ולא נשמעה כל טענה בדבר חוסר כשירותם המשפטית, ואין לקבל כל טענה כזו ביחס לצוואה.

    כן מדגישה הנתבעת שהיא לא לקחה חלק בהליכים שקדמו לבקשה לקיום הצוואה.

    עוד טענה הנתבעת, בין היתר, שהסתלקות התובעים מעיזבון המנוח היא סופית ובלתי חוזרת, הם אינם נחשבים עוד ליורשי המנוח ואין להם כל מעמד בעיזבונו, או אפשרות חוקית לחזור בהם מההסתלקות או להתנות אותה בתנאים. עוד מוספיה הנתבעת שההסתלקות היא לטובת האם מכל העיזבון ואין נפקא מינה אם היו מסתלקים מהעיזבון הכולל את הדירות או בלעדיהן.

     

26. הצדדים אינם חלוקים שטענות התובעים כנגד הצוואה לא נטענו בפני הרשם טרם מתן הצו. אם הייתה רשמת הירושה מודעת לטענות התובעים לפיהן כלל אין מדובר בצוואה, בדבר העדר כשרות המנוח לצוות, הפעלת השפעה בלתי הוגנת וכיו"ב, לא הייתה מקיימת את הצוואה אם לא היה מוכח שהמסמך כולו נכתב בכתב ידו של המנוח או מעבירה את הדיון אל בית המשפט. אף בית המשפט, אם היה מוצא שיש ממש בטענות אלו, לא היה מורה על קיום הצוואה. משכך, ישנה תמימות דעים שמתקיימים התנאים הראשון והשני האמורים (בסע' 18 לעיל), והמחלוקת מתמצית בתנאי השלישי, עליו ייסוב הדיון להלן.

     

27. לטענת הנתבעת לא עמדו התובעים בנטל הקבוע בסיפא של הוראה סעיף 72 (א) לחוק הירושה ולא הביאו את בקשתם לביטול צו קיום הצוואה בזמן, עליו נודע להם בחודש 3/18, ולכן על בית המשפט לדחות את תביעתם. לטענת התובעים נודע להם לראשונה על קיום הצוואה בחודש 2/20 ובנסיבות העניין בהן היו שקועים עד צוואר בהשבת האם מצרפת, בתוך תקופת הסגרים בעקבות מגפת הקורונה, ועת סברו שעל האפוטרופוס לנקוט בהליכים לביטול הצו, לא חל כל שיהוי בהגשת התביעה על ידיהם. לדבריהם גם אם ימצא בית המשפט בכל זאת שחל שיהוי הרי שלאור משקלן הכבד של הטענות, וביניהן הטענה שכלל אין המדובר בצוואה, הרי שאין לדחות את התביעה מפאת השיהוי בהגשתה.

     

28. הנה כי כן, במוקד הדיון השאלה העומדת להכרעה היא האם השתהו התובעים בהגשת התביעה לביטול צו קיום הצוואה ואם כן, האם יש בשיהוי כשלעצמו להביא לדחיית התביעה. לטענת השיהוי בהקשר זה שני פנים. האחד, האם היה ניתן להביא את העובדה או הטענה בפני רשמת הירושה לפני מתן צו הקיום. והשני, האם לאחר מתן הצו לא השהו התובעים את בקשתם לביטול הצו במשך זמן בלתי סביר. מדובר אפוא בשאלה עובדתית: מתי נודע לתובעים על קיום הצוואה; ובשאלה משפטית: האם שיהוי בהגשת התביעה לביטול הצו, אפילו אם הוכח, מצדיק את דחייתה.

     

29. טרם נכנס לעובייה של קורה יש להסיר מעל הדרך את טענת הנתבעת לפיה "כל ניסיון לטשטש את זהות בעלי הדין ולייצר מציאות של "איחוד תיקים" בתת המודע של בית המשפט, מהווה פגיעה ישירה בזכויות הנתבעת, וחזקה על בית המשפט שידע להתעלות מעל היכרותו המוקדמת עם יתר סכסוכי המשפחה, ולשפוט משפט צדק ביחס לזכויותיה של הנתבעת כאדם פרטי." (סע' 9 לסיכומיה, ההדגשות במקור- א.ב.ד). עניינו של ההליך הוא בחינת תוקף צו קיום צוואה כאשר אין חולק שהטענות לא הועלו בפני הרשם קודם מתן הצו. אין ההליך עוסק אפוא בזכויות הנתבעת כי אם בזכויות יסוד של המנוח ובמיוחד כאשר נטען שהמסמך אינו צוואה, וכפועל יוצא נפגעו זכויותיו החוקתית של המנוח שעליהן מצווה עלינו להגן [דנ"א 7818/00 יוסף אהרן נ' אמנון אהרוני, נט (6); בע"מ 4990/12 מיכאל זילברסון נ' חנן זילברסון 653; ע"א 5185/93 היועץ המשפט לממשלה נ' מרום, פ"ד מט(1) 318].

30. השאלה הראשונה העומדת אפוא להכרעה היא השאלה העובדתית: מתי נודע לתובעים על קיום הצוואה. אחר שבחנתי בעיון ובזהירות את נסיבות הנדון ובחנתי בחון היטב את טענות הצדדים בסוגיה זו והראיות שעלו והתבררו במהלך הבאת הראיות, מצאתי לדחות את גרסת הנתבעת לפיה הודע לתובעים על הבקשה לקיום הצוואה כבר ביום 20.3.18 ולקבל את גרסתם לפיה נודע להם על הצוואה, על הבקשה לקיום ועל צו הקיום לראשונה רק ביום 13.2.20.

    הנתבעת אינה טוענת שהודיעה בעצמה לתובעים על הבקשה לקיום הצוואה או על צו הקיום או על צו הקיום המתוקן. הנתבעת מבקשת להסתמך על תצהיר האם לפיו היא מסרה לילדים ביום 20.3.18 את הצוואה. לא ניתן למצוא בהצהרת האם האמורה למסירת הצוואה לילדים משום ראיה שהודע להם על הבקשה לקיומה כנדרש. כמו כן, השתכנעתי שתוכן תצהיר האם אינו משקף את העובדות לאשורן. מצאתי גם שלא ניתן לבסס את גרסת הנתבעת על עדותה שהייתה חסרה, לא עקבית ומשוללת היגיון בסוגיות שהן בלבת המחלוקת. כפי שיפורט להלן, העדפת גרסת התובעים אינה אך בשל דחיית גרסת הנתבעת, אלא משום שגרסתם מסתברת יותר ועולה בקנה אחד עם העובדות ועם הראיות.

     

31. עדות התובעים הייתה מהימנה, קוהרנטית ונתמכת במסמכים ובהליכים קודמים, וחוששתני שלא ניתן לומר דברים דומים ביחס לנתבעת ולעדים מטעמה. הדברים יפורטו גם במסגרת הדיון גופו להלן, ואולם הם משליכים על המשקל שיש לתת לגרסתה גם באופן רחב יותר. אציין אך מספר דוגמאות לקשיים בעדות ובגרסת הנתבעת.

     

32. גרסת הנתבעת בנוגע למועד בו נודע לה לראשונה על הצוואה הייתה מלאת סתירות, מתפתחת ולא עקבית. בדיון קד"מ שהתקיים ביום 27.2.23 ובטרם הגישה את תגובתה לבקשה כנדרש הצהירה הנתבעת שנודע לה על הצוואה בחודש 4/18 אז התארחו כל בני המשפחה אצל התובע בחג הפסח והצוואה הייתה מונחת על השולחן (עמ' 2 שורות 16-31 לפרוטוקול). הצהרה זו אינה מתיישבת עם העובדה שהיא חתמה על תצהיר התמיכה בבקשה לקיום הצוואה חצי שנה קודם לכן, בחודש 11/17, ואינה מתיישבת עם גרסתה לפיה נודע לתובעים על הצוואה מהאם לכל המאוחר ביום 20.3.18.

    בדיון ההוכחות שינתה הנתבעת את גרסתה והעידה שהיא ידעה על הצוואה עוד קודם לחודש 4/18 (עמ' 68 שורה 3 לפרוטוקול), אך שוב לא הייתה קוהרנטית ומיד לאחר מכן חזרה והעידה שראתה לראשונה את הצוואה בחג הפסח (עמ' 69 שורה 29 לפרוטוקול). כשנתבקשה לתת פרטים אודות המעמד הנטען שבו מונחת הייתה הצוואה לדיון בין הילדים השיבה תחילה שאינה זוכרת, ולאחר מכן הסבירה שאינה יודעת משום שכלל לא נכחה באותו מעמד אלא שהתה בחדר אחר. השאלה כיצד אם כן היא ראתה מה כתוב באותו מסמך שהיא טוענת שהיה צוואה נותרה ללא מענה (עמ' 83 שורות 17-36 לפרוטוקול). גרסת הנתבעת בנוגע לזיהוי כתב היד של המנוח בצוואה הייתה בלתי סבירה שעה שהעידה שאינה מכירה את כתב ידו ובהעדר מסמך להשוואה (עמ' 88 שורות 1-22 לפרוטוקול).

33. הנתבעת התחמקה ולא השיבה לשאלות שנשאלה (עמ' 3 שורות 4-8; עמ' 4 שורות 22-23 לפרוטוקול), ועל חלק גדול מהשאלות שנשאלה השיבה שאינה יודעת או שאינה זוכרת, אף לגבי אירועים קרובים בזמן (עמ' 94 לפרוטוקול). ידיעות הנתבעת היו מצומצמות ומוגבלות מאוד אף בנוגע לדירה בנתניה בה זכתה לכאורה (מחצית מהזכויות מצוואת המנוח ומחצית מהזכויות במתנה מהאם). הנתבעת העידה שהדירה מושכרת אך היא לא מקבלת את דמי השכירות ואינה יודעת מי כן מקבל, היא אינה מטפלת בדירה ובשוכרים ואינה מכירה אותם, ולפי עדותה היא איננה מודעת לתנאי הסכם המתנה עליו חתמה בו היא מתחייבת להעביר לאם את דמי השכירות (עמ' 90; עמ' 102 שורה 6 לפרוטוקול) והפגינה פאסיביות המציירת תמונה על פיה היא אינה רואה את עצמה כבעלת זכויות בנכס.

    כן העידה הנתבעת בפירוש שהיא פועלת בהתאם להנחיות "אני עושה מה שאמרו לי לעשות" (עמ' 93 שורה 36 לפרוטוקול) ו"חתמתי על מה שאמרו לי לחתום" (עמ' 72 שורה 32; עמ' 98 שורה 36 לפרוטוקול) עו"ד ז' (עמ' 99 שורה 2 לפרוטוקול) ואביה (עמ' 102 שורה 19 לפרוטוקול). עוד עלה מעדותה שאף לא עיינה בראיות שהוגשו בהליך ואינה יכולה להתייחס אליהן (עמ' 19 שורה 12 לפרוטוקול).

    גם הזיכרון של עו"ד ז', שהעיד מטעמה, היה מעורפל בנוגע לסוגיה זו. לדבריו הוא זה שטיפל בהשכרת הדירה עבור הנתבעת (עמ' 121 שורות 11-14; שורה 187 שורה 22 לפרוטוקול), אך לא זכר לאיזה חשבון הופקדו דמי השכירות (עמ' 187 שורה 22 לפרוטוקול) ואף לא אם זה חשבון בנק של הנתבעת (עמ' 188 שורה 19 לפרוטוקול). כן סתר את עצמו כשתחילה לא כפר בכך שהנתבעת אינה מודעת לדבר וחצי דבר בנוגע לדירה (עמ' 122 שורה 1 לפרוטוקול) ולאחר מכן העיד שהוא מדווח לה על פעילותיו (עמ' 191 שורה 26 לפרוטוקול).

    במענה לשאלה אם כמי שטיפל בהשכרת הדירה הוא העביר לאם את דמי השכירות כנדרש בהסכם מתנה השיב עו"ד ז' שמאוחר יותר ויתרה האם כביכול גם על הזכות לקבל את פירות השכרת הדירה (עמ' 192, שורה 30 לפרוטוקול).

     

34. על פני הדברים יכולים אפוא להיות שני הסברים לתשובות הנתבעת להעדר ידיעה או חוסר זיכרון: או שהיא בחרה להתחמק ממענה לשאלות (אף לשאלות בית המשפט) ועל כן הפגינה זיכרון סלקטיבי בעדותה על מנת להסתיר את האמת ובכך לפגוע באופן משמעותי במהימנותה ובמשקל עדותה; או שאינה מסוגלת לשחזר את העובדות ואת הפרטים בנוגע לדירה משום שבאמת אין לה כל מידע בנוגע לכך באופן שיכול לחזק את גרסת התובעים לפיה אין המדובר בצוואת אמת אלא ב"זיוף" (כלשון התובע) שאפשר להורי הנתבעים להשתלט על עיזבון המנוח ורכוש בני הזוג. כך או כך, ברור שקשה לקבוע ממצאים עובדתיים ולבסס גרסה על סמך עדות הנתבעת.

     

     

35. עוד יש לציין את חוסר תום הלב הדיוני בדרך הילוכה של הנתבעת. את הבקשה לקיום הצוואה המציאה לנתבע בכתובת בישראל וביום 23.1.18 הודיע ב"כ היועמ"ש שלא ניתן לראות בכך הודעה לנתבע המתגורר בחו"ל. במענה הוגש תצהיר האם (!) מיום 20.3.18 שאבי הנתבע הוא מיופה כוח של הנתבע וזוהי כתובתו בישראל (ויודגש שאבי הנתבע אינו תושב ישראל ובהליך האפוטרופסות עת ייצג את עצמו הוא לא מסר כתובת זו לצרכי המצאה). ואילו בהליך דכאן טענה הנתבעת בשם הנתבע שהתביעה לביטול הצו לא הומצאה לידיו כדין לצרפת. טענה עליה חזרה גם בסיכומים על אף ההחלטה מיום 31.8.21 (בה נקבע שהתביעה הומצאה לידיו כדין) ועל אף שהנתבע מודע היטב להליך (עמ' 116 לפרוטוקול). בה בעת העידה הנתבעת שאין לה קשר עם הנתבע בנוגע להליך (עמ' 75 שורות 20-27 לפרוטוקול).

    הנתבעת, שביקשה להקפיד קלה כחמורה על כללי ההמצאה בהליך זה השתהתה גם בהגשת תגובתה עד ליום 4.4.23 (!) על אף שהייתה מודעת היטב להליך ועל אף שמסתבר שקיבלה ייעוץ לכל אורך הדרך מעו"ד ז' (עמ' 106 שורה 9 לפרוטוקול; שהעיד שהוא "עובד עם המשפחה" וייצג גם את אבי הנתבע; עמ' 120 שורה 33 לפרוטוקול). כבר נקבע שהתנהלות מעין זו עשויה לעלות כדי חוסר תום לב דיוני ]בש"מ 4446/19עופר נ' מקסימה (פורסם בנבו, 3.7.19) פסקה 19;בש"א 8839/18כהן נ' הפול (פורסם בנבו, 19.12.18)פיסקה 11].

    כמו כן, את הסטנדרט שדרשה הנתבעת מהתובעים היא לא דרשה מעצמה והקפידה פחות (הרבה פחות) על כללי ההמצאה כשהגישה את הבקשה לקיום הצוואה. הנתבעת לא פירטה את היורשים על פי דין בבקשתה לקיום הצוואה, ולא הודיעה להם על אודותיה כנדרש בדין וכנדרש בהחלטה מפורשת של רשמת הירושה מיום 18.1.18, לא בהמצאה פורמאלית ואף לא בהודעה, מפורשת או משתמעת, בכל דרך אחרת. מסיבה לא מובנת נמנעה הנתבעת להודיע ליורשים על פי דין על הבקשה לקיום במשלוח דואר רשום כפי שהמציאה אותה לנתבע, ובחרה להמתין מספר חודשים ולהסתפק בתצהיר האם הקשישה לפיו היא מסרה לילדים את הצוואה. על יסוד תצהיר חסר זה ניתן הצו מבלי שדרישת ב"כ היועמ"ש להמציא הודעה ליורשים על פי דין על דבר הגשת הצוואה לקיום מולאה כדבעי.

    החובה לנהוג בהגינות דיונית ולא לעשות שימוש לרעה בהליכי בית המשפט עוגנה בעקרונות היסוד של תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (תקנות 3(ב) ו-(4)), ובנסיבות העניין להפרת החובה יכולה להיות גם משמעות ראייתית ולחזק את גרסת התובעים על פיה לא רק שבקשת הקיום וצו הקיום לא הובאו לידיעתם אלא שנעשו פעולות מכוונות על מנת למנוע מהם את המידע.

     

36. הנתבעת כופרת בטענת התובעים לפיה נודע להם על הצוואה ועל צו הקיום לראשונה ביום 13.2.20 אך אינה טוענת שיידעה בעצמה את התובעים על אודות הבקשה לקיום הצוואה עם הגשתה, או בכלל. לדבריה "חזקה על הרשם לענייני ירושה ועל כל המעורבים, שכל ההודעות הנדרשות על פי דין הומצאו עובר למתן צו קיום הצוואה ולצו הירושה" (סעיף 2). טענה זו אין בידי לקבל.

    העתק תיק הרשם הוגש כראיה לתיק הבית המשפט ולא נמצאה בו אסמכתה להמצאת הבקשה או צו הקיום לידי היורשים על פי דין. נזכיר גם שבהתאם להלכה הפסוקה אין לייחס "ידיעה קונסטרוקטיבית" בדבר הגשת הבקשה לצו ירושה או קיום צוואה מכוח הפרסום [ע"א 135/74 עמיאל נ' עמיאל ואח' פ"ד כט(1), 94; ת"ע (תל-אביב) 8332/00 שולמית מילר ואח' נ' אייל מילר (פורסם בנבו, 20.3.01) (ולהלן: "עניין מילר")].

     

37. הדרישה בדין להודיע ליורשים מוטלת על הנתבעת כמבקשת קיום הצוואה וקבועה בהוראת תקנה 14 (ב) (4) (ב) לתקנות הירושה [נוסח מלא ומעודכן], התשנ"ח-1998, לפיה:

    "לא היה בין הזוכים על פי הצוואה אחד מאלה: ילדים של המוריש, צאצאיהם, הורי המוריש, צאצאיהם, או בן זוג של המוריש – יצורף גם אישור מסירה לילדי המוריש ולמי שהיה במות המוריש בן זוגו; [...]; הודעה לפי פסקת משנה זו תהיה ערוכה לפי טופס 3ב לתוספת הראשונה".;

    על פי הפסיקה הוראה זו מחייבת את מבקש הקיום להודיע ליורשים על פי דין על הבקשה לקיום הצוואה אף אם בין הזוכים נמנים צאצאי המוריש [עמ"ש 34987-10-16 ש' נ' ה' ואח' (פורסם בנבו, 31.12.19), פסקה 87; ת"ע (פ"ת) 52301-01-19 ב' נ' האפוטרופוס הכללי ואח' (פורסם בנבו, 16.12.25) פסקה 35]. בת"ע 24418-04-17 פלוני נגד אלמונית (פורסם בנבו, 13.2.18) קבעה בעניין זה חברתי כבוד השופטת קודלר עיאש:

    "מטרת תקנה 14 הנ"ל, המחייבת את מגיש התביעה לצו ירושה או צו קיום צוואה לשלוח הודעה לזוכה \ ליורש, הינה לאפשר לאותו יורש פוטנציאלי על פי דין, לדעת דבר ההליך, על מנת שיוכל להגיש התנגדות או כל בקשה אחרת.

    מדיניות שיפוטית ראויה אינה יכולה להסכים ולהשלים עם מצב שבו בן משפחה מדרגה ראשונה, קרוב שבקרובים, יורש על פי דין פוטנציאלי, לא יקבל הודעה ליורש עפ"י תקנה 14(ב)(4) לתקנות הירושה ובכך תמנע ממנו האפשרות להתנגד לצוואה, להגיש בקשה לביטול צו קיום צוואה, תוך זמן סביר, בסמוך לאחר היוודע לו דבר הגשת התביעה למתן צו קיום צוואה ומתן צו כאמור " (פסקאות 16 י' –יא'). עוד נקבע שמעבר להוראות הדין האמורות הודעה ליורשים על פי דין קמה גם מכוח חובת תום הלב והחובה לנהוג בהגינות דיונית (פסקה 17).

     

38. הנה כי כן, הנתבעת חדלה בכך שלא הודיעה לתובעים בעצמה על כוונתה להגיש בקשה למתן צו לקיום הצוואה כנדרש ממנה בדין ולא המציאה לידיהם העתק מהבקשה. די בחוסר משלוח ההודעה כדי למנוע את תחולת כללי השיהוי המפורטים בסעיף 72 לחוק הירושה [עניין מילר]. "די בחוסר משלוח הודעה כאמור כדי לאפשר למתנגד להעלות את טענותיו כנגד התביעה לצו ירושה או לצו קיום גם לאחר חלוף הזמן להגשת התנגדויות, וגם אם ניתן צו ירושה או צו קיום, טענת השיהוי כאמור בסעיף 72(א) לחוק לא תהיה לו לרועץ" [ש. שוחט דיני ירושה ועיזבון, תשע"ד-2014, בעמ' 185].

39. גם רשמת הירושה סברה שיש הכרח להודיע ליורשים על פי דין על הבקשה לקיום הצוואה, אלא שאת הדרישה הפנתה דווקא לאם (במסגרת בקשתה לצו הירושה) ולא למשיבה.

    ביום 23.1.2018 פנה ב"כ היועמ"ש לאם במסגרת הבקשה לצו ירושה בדרישה בזו הלשון: "בד בבד עם הגשת בקשה זו הוגשה גם בקשה לקיום צוואה. נוכח סמיכות מועד עריכת הצוואה למועד הפטירה יש להמציא הבהרה לפיה כלל יורשי המנוח שעל פי דין (לרבות אלה שהסתלקו) יודעים על תוכן הצוואה והגשתה לקיום" (ההדגשה שלי – א.ב.ד). ודוק. לא די להוכיח שהתובעים מודעים היו לקיומה של צוואה, אלא נדרש היה להוכיח שהתובעים מודעים לבקשה לקיימה, וזאת על מנת שיינתן להם יומם בדין להתנגד לכך.

    בהמשך לדרישה זו הוגש ביום 21.3.18 תצהיר האם מיום 20.3.18 בו הצהירה שהיא "מסרה במסירה אישית את צוואת בעלי המנוח ... לכל היורשים שהם ארבעת הילדים שלי". כן הסבירה "בעניין הבקשה לקיום הצוואה" שהבקשה הומצאה לנתבע לכתובת אמו בישראל שפורטה בבקשה משום שאביו הוא מיופה כוחו "בכל מה שקשור לצו קיום הצוואה" (נספח 37 לתביעה; ולהלן: "התצהיר"). על יסוד תצהיר זה ניתן הצו הגם שלמעשה לא מולאה הדרישה להמצאת אסמכתה לכך שהיורשים על פי דין מודעים לבקשת הקיום.

     

40. בתגובתה ביקשה הנתבעת להסתמך על תצהיר האם לצורך הוכחת הטענה שהתובעים היו מודעים לצוואה כבר ביום 20.3.18. כן טענה הנתבעת שעל מודעות התובעים לקיומה של הצוואה ניתן ללמוד גם מהתכתבויות מהימים 17.11.17 ו- 24.12.18 שהתובע היה צד להן, ומהעובדה שהצוואה הייתה מונחת על השולחן במפגש המשפחתי בחג הפסח בחודש 4/18.

     

41. לא ניתן לבסס על יסוד התצהיר ממצא לפיו האם מסרה לתובעים את הבקשה לקיום הצוואה ביום 20.3.28 כנטען על ידי הנתבעת. בתצהיר הצהירה האם שהיא מסרה כביכול ליורשים על פי דין את הצוואה, ולא ניתן למצוא בו רמז להמצאת הבקשה לקיום לידיהם או שהם מודעים אליה.

    כמו כן, לא פורט בתצהיר אימתי כביכול מסרה האם את הצוואה ליורשים על פי דין.

    חרף האמור, ועל אף שלא נאמר בתצהיר שהבקשה לקיום הומצאה ליורשים, ניתן הצו חמישה ימים מאוחר יותר, בלא שנדרשה אסמכתה נוספת למודעות היורשים לבקשה לקיום, ובטרם חלף המועד הקבוע בדין להגשת התנגדויות לבקשה [סעיף 67 לחוק הירושה; תקנה 17(א) לתקנות הירושה, תשנ"ח-1988]. נקל אפוא לקבוע שהצו ניתן על יסוד תשתית עובדתית שגויה. בנוסף, די בכך כדי לקבוע שהתובעים לא ידעו על הגשת הבקשה לקיום עובר למתן הצו.

     

     

     

42. הנתבעת הדגישה שתצהיר האם אושר על ידי עו"ד הרפז וביקשה ללמוד מכך על נכונות תוכנו. כפי שהובהר לעיל, אף אם תוכן התצהיר נכון הרי שלא ניתן להוכיח באמצעותו שהתובעים היו מודעים לבקשה לקיום עובר למתן הצו, אלא לכל היותר שהם היו מודעים לצוואה, ובכך לא די.

    כמו כן, אימות חתימת האם בתצהיר אינה מהווה ראיה לאמיתות תוכן התצהיר שכן קיימת הבחנה משפטית ברורה בין עצם מתן התצהיר והחתימה עליו לבין הוכחת תוכנו. אימות תצהיר על ידי עו"ד מהווה אישור לזהות המצהיר ולכך שהוזהר כדין, אך אינו מהווה ערובה לאמיתות התוכן ואינו הופך את תוכן התצהיר לאמת מוכחת. בית המשפט רשאי וצריך לבחון נתונים וראיות נוספים כדי לאמת או להפריך את האמור בתצהיר. כפי שיפורט להלן הנתונים והראיות בעניינו מעלים ספק משמעותי אם תוכן התצהיר אכן משקף את מצב הדברים לאשורו. התובעים כפרו באמור בתצהיר וטענו שהאם מעולם לא המציאה להם את הצוואה וסבורתני שגרסתם עדיפה – בהתאם למאזן ההסתברויות – על גרסת הנתבעת.

     

43. לתצהיר לא צורפה אסמכתה לאותה מסירה אישית נטענת של הצוואה ליורשים על פי דין באמצעות האם ולמעשה אין תמיכה ראייתית כלשהי לאמיתות תוכנו. כנזכר לעיל, הנתבעת העידה שבעצמה נחשפה לראשונה לצוואה, עם יתר הילדים, בחג הפסח בחודש 4/18 באופן שעומד בסתירה לטענה שהצוואה נמסרה לידיהם על ידי האם קודם לכן. בהקשר זה יודגש שלאורך עדות הנתבעת חזר כחוט השני מועד זה (4/18) כמועד שבו נודע לילדים כביכול על הצוואה, ולא המועד הנטען בתצהיר האם.

     

44. בנוסף, עצם הטענה להמצאת הצוואה באמצעות האם מעוררת קשיים רבים ותהיות להם לא ניתן הסבר מניח את הדעת והיא אינה מסתברת על פניה. אמנם הדרישה להמציא אסמכתה להודעה ליורשים אודות הגשת הצוואה לקיום הופנתה כאמור ביום 20.1.18 לאם ולא למשיבה, ואולם הוכח שעו"ד ז' ייצג (גם אם לא באופן פורמאלי) גם את האם וגם את הנתבעת ולא ניתן הסבר סביר למסירה אישית של הצוואה דווקא באמצעות האם.

    הבקשה לקיום הצוואה והבקשה למתן צו ירושה הוגשו לרשם הירושה על ידי הנתבעת והאם באותו היום (7.12.17) ללא ייצוג (כך סומן בבקשות) ואולם הוכח שעו"ד ז' הוא שייעץ לנתבעת (עמ' 70-71 לפרוטוקול) והוא (שעדיין היה אותה עת מתמחה) ערך הן את הבקשה למתן צו ירושה שהוגשה על ידי האם והן את הבקשה לצו קיום צוואה שהוגשה על ידי הנתבעת (עמ' 119 שורה 10; עמ' 125 שורה 1 לפרוטוקול).

    תצהיר התמיכה בבקשות נחתם על ידי הנתבעת והאם אף הוא באותו היום (23.11.17) בפני עו"ד יוסי א' (במשרדו התמחה עו"ד ז') שהעיד שהאם אינה יודעת עברית והוא אינו דובר צרפתית, וכי עו"ד ז' הביא את האם למשרדו "והם באו עם טופס מוכן" (עמ' 11, 18-20 לפרוטוקול) וכי בעצמו לא עשה דבר פרט לאימות חתימתן.

    עו"ד ז' העיד שלצורך הטיפול בבקשות ובתצהירי ההסתלקות מן העיזבון הוא "התנהל" מול הנתבעים והוריהם וכן ישירות מול האם (עמ' 142 שורות 35-36 לפרוטוקול) באופן שמלמד שגבי דידו ניתן היה "לתקשר" עם האם באותה תקופה וניתן היה למסור את פרטיה הישירים לצרכי המצאה (טלפון נייד בו החזיקה וכתובתה בבית התובע שם התגוררה אותה עת). עם זאת, תחת כתובת מגוריה פירט עו"ד ז' בבקשה את כתובת הדירה בירושלים כשאין חולק שהיא עוד לא עברה להתגורר בה אותה עת. תחת מספר הטלפון הנייד שלה פורט מספר הטלפון שלו, כמו גם כתובת הדוא"ל שלו, ובכתובת לקבלת דברי דואר פורטה דירת אמו של הנתבע בישראל (עת הורי הנתבע גרושים זמ"ז, והנתבע והוריו אינם מתגוררים בישראל).

    בחקירתו הדגיש עו"ד ז' שהוא היה איש הקשר מול רשמת הירושה משום שהאם אינה דוברת עברית (עמ' 151 שורות 21-28 לפרוטוקול). בתשובה זו אולי ניתן למצוא מענה לסיבה בעטיה פורט מס' הטלפון שלו במקום שלה, ואולם קשה למצוא בה מענה מניח את הדעת מדוע פורטו שתי כתובות (מגורים ולקבלת דברי דואר) שאף אחת מהן אינה בית התובע בו גרה האם אותה שעה.

     

45. עו"ד ז' ערך את הבקשות לקיום הצוואה ולמתן צו הירושה והביא את האם והנתבעת לאימות חתימותיהן בתצהיר בפני עו"ד במשרד בו עבד אותה עת. הוא היה איש הקשר מול רשם הירושה (עמ' 151 לפרוטוקול), והוא שהמציא לנתבע את הבקשה לקיום הצוואה במסירה באמצעות דואר רשום. כאיש הקשר קיבל עו"ד ז' את דרישת ב"כ היועמ"ש מיום 20.1.18 להמציא אסמכתה להודעה ליורשים על פי דין על הגשת הבקשה לקיום. בעת הגשת הבקשות, ובעת קבלת דרישת ב"כ היועמ"ש ליידע את היורשים על פי דין על הבקשה לקיום שניים מבניהם (התובעת ואבי הנתבע) לא שהו בישראל (אליה הגיעו לחופשה כנטען רק לאחר מכן בחג הפסח). אך מתבקש הוא שהמצאה ליורשים על פי דין, כפי שביקש במפורש רשם הירושה כבר בחודש 1/18, תעשה תוך זמן סביר באותו האופן בו הומצאה הבקשה לנתבע - בדואר רשום עם אישור מסירה. זאת לא נעשה ולא פורט כל הסבר להימנעות מכך.

    יתר על כן, הנתבעת, שהעידה שהיא עושה את דבריהם של עו"ד ז' ושל אביה, גם לא הודיעה ליורשים על פי דין על הבקשה לקיום הצוואה בכל דרך אחרת, ולא ציינה, בעצמה או באמצעותם, אף לא ברמז, את הגשת הבקשה או את צו הקיום שניתן. ודוק. שלל ראיות הוצגו בתיק, לרבות מצד הנתבעת, המלמדות אודות הקשר הרציף בין הילדים ושהם ניהלו שיח שוטף בעניינים הנוגעים להסדרת עזבונו של אביהם המנוח (בין השאר בקבוצות הווטסאפ המשפחתית ....). ההימנעות משימוש בערוצי התקשורת הפעילים והמתועדים בין הצדדים, והיעדר של כל תיעוד המאשר את מסירת הצוואה, ולו בדמות הודעה בתכתובת הווטסאפ אשר הייתה יכולה להימסר בנקל ולהסיר כל ספק עובדתי, אומרים דרשני.

     

46. עו"ד ז' אישר בחקירתו שלא המציא לילדים את הבקשה גם לאחר דרישת ב"כ היועמ"ש (עמ' 169 שורה 18 לפרוטוקול) אלא העביר לאם את הדרישה ו"היא טיפלה בזה" (עמ' 160 שורה 30 לפרוטוקול) ולדבריו "כמו שהיא מסרה לי ביד [את הצוואה – א.ב.ד], היא יכולה למסור להם" (עמ' 163 שורה 1 לפרוטוקול), והוסיף: "היא יכלה למסור להם, היא רואה אותם. אני לא הייתי רואה אותם כל יום, רואה אותם כל יום, היא רואה אותם. זה היה פסח, היא כנראה שהיא נפגשה איתם, אני יודע?" (שם, שורות 13-15).

    עו"ד ז' כיוון בתשובתו למפגש האם עם כל ילדיה שהתקיים בבית התובע בחג הפסח אלא שתצהיר האם הוא מיום 20.3.18 – למצער שבועיים לפני חג הפסח (שהחל ביום 30.3.18). מסירת הצוואה בחודש 4/18 עומדת אפוא בסתירה לתצהיר האם לפיו הצוואה נמסרה לילדים קודם ליום 20.3.18. גם כשנשאל בתחילת חקירתו מאין הוא משוכנע שהתובעים ידעו על הצוואה כבר משנת 2018 השיב "היה את הסיפור של פסח" (עמ' 110 שורות 8-17 לפרוטוקול) ולא השיב, כמצופה, שהצוואה נמסרה לידיהם כביכול עוד קודם לכן על ידי האם.

    בהקשר זה יודגש שהעובדה שהן הנתבעת והן עו"ד ז' לא השיבו שהמסירה לילדים נעשתה על ידי האם עובר למתן הצו כפי שנאמר בתצהיר אלא במועד נטען מאוחר יותר מדברת בעד עצמה, נזקפת לחובת הנתבעת ומחזקת את גרסת התובעים לפיה האם לא מסרה להם את הצוואה.

     

47. כמו כן, התצהיר מעורר תהייה הכיצד ביצעה המנוחה את המסירה האישית של הצוואה לכל אחד מילדיה עובר ליום 20.3.18 עת שניים מהם אינם מתגוררים בישראל ואין לה אפשרות מעשית למסור להם את הצוואה באופן ישיר, ואין חולק שלא היו לה גם את האמצעים (ולו מבחינת הנגישות) להמצאה באמצעות הדואר.

    תהיה זו מתחדדת לאור מצבה הרפואי, הנפשי והתפקודי הלקוי של האם שהחל למצער שנה קודם לכן. מהתכתבויות הילדים שצירפו התובעים לתביעה עולה שאבי הנתבע שב והתריע על מצבה הקוגניטיבי המתדרדר של האם עוד בשנת 2016 וביום 25.1.17 כתב "היא אינה צלולה" וביקש לקבוע לה תור לפסיכוגריאטר (נספח 19).

    בבדיקה גריאטרית שנערכה לאם לאחר מכן ביום 15.3.17, פורט בפרק הסיכום: "מדובר במטופלת בת 90, אשר מציגה מספר בעיות פעילות: 1/ דמנציה בינונית עם פגיעה בשיפוט וירידה תפקודית. המטופלת יכולה לסכן את עצמה ואת הסביבה. זקוקה לעזרה מרבית בתפקוד יומיומי והשגחה 24 שעות ביממה". ובה הומלץ למנות לאם אפוטרופוס וכן "סידור מוסדי במסגרת מחלקה לתשושי נפש או עזרה על ידי עובד זר" (נספח 7 לבקשה).

    למען תהא התמונה שלמה יודגש שבהליך האפוטרופסות נבחן תוקפו של ייפוי כח מתמשך שחתמה האם ביום 14.2.19 בו מינתה את אבי הנתבע כמיופה כוחה, ובמסגרתו התקבלה חוות דעת מומחה בית משפט על פיה הייתה האם כשירה לערוך את ייפוי הכח. ברם, באותו הליך לא נקבע ממצא פוזיטיבי בנוגע לכשרות המשפטית של האם אותה עת או בכלל.

    מכל מקום, אף אם נניח שהאם הייתה כשירה משפטית בעת הגשת הבקשה ובעת הדרישה להמצאתה ליורשים (ולא נדרשת הכרעה בסוגיה זו כעת) עולה בבירור מהמסמכים הרפואיים שצורפו שמצבה התפקודי היה לקוי והיא נזקקה לסיוע מרבי ולהשגחה.

    מדוע אפוא הוטלה מלאכת ההמצאה ליורשים, ששניים מהם אינם מתגוררים בישראל, דווקא על האם הקשישה, הדמנטית והסיעודית? ומדוע להמתין מספר חודשים עד שיעלה בידי האם לכאורה למסור ליורשים את הצוואה במסירה אישית כאשר ניתן בקלות להמציא להם באופן מידי את הבקשה בדואר כפי שהומצא לנתבע? ומדוע בכלל לדרוש מהאם לבצע את המסירה כאשר היא אינה זוכה על פי הצוואה ועל פני הדברים אין לה אינטרס בקיומה? ומדוע האם היא שהשיבה במסגרת תצהיר זה לבקשה שהפנה ב"כ היועמ"ש לנתבעת להבהיר את המצאת הבקשה לנתבע לכתובת בישראל?

    בפי הנתבעת לא היה כל הסבר לבחירה תמוהה זו, ותהיות אלו נותרו ללא מענה.

     

48. צו הקיום ניתן ביום 23.1.2018 וביום 24.9.2019 הוגשה על ידי האם בקשה לתיקון הצו בדרך של הוספת פרטי הזוכים על פי הצוואה. הבקשה הוגשה באמצעות עו"ד ז' והפעם כבא כוחה של האם וצורף ייפוי כח לייצגה "בעניין צוואת בעלי המנוח". שוב לא ברור מדוע דווקא האם, הקשישה והסיעודית, שאינה זוכה על פי הצוואה, תייפה את כוחו של עו"ד לייצגה בעניין הצוואה והיא שתעתור בבקשה לתיקון הצו ומדוע לא עשה כן מי מהזוכים על פי הצוואה להם אינטרס בבקשה. גם לכך לא היה בפי הנתבעת כל הסבר.

     

49. המסקנה שתוכן התצהיר אינו משקף את העובדות כהווייתן מתחזקת גם מתלונות של האם בזמן אמת לפיהן אבי הנתבע מחתים אותה על מסמכים שאינה מבינה וללא רצונה על מנת להשתלט על רכושה.

    ביום 8.7.18 נבדקה האם על ידי ד"ר ..... ב"סיכום יעוץ", מאותו יום פורט שהאם נמצאת במעקב במרפאה מאז חודש 3/17 עקב דמנציה. עוד פורט: "יש לציין שבזמן הבדיקה של הנבדקת ב- 03.2017 היא הייתה תחת מתח נפשי ודאגה, התגוררה עם בעלה בנתניה והזוג התקשה לנהל את ביתם ואת כספם. מאז הנבדקת התאלמנה ומתגוררת בירושלים עם קשר הרבה יותר הדוק עם בניה. הסידור החדש מאוד מרגיע אותה ומתאים לה אבל הוא אולי יותר מידי הדוק. מסרה את כל חשבונותיה לבן אחד ששולט לגמרי עליה. מחזיק את פנקסי צ'קים שלה, כרטיסי אשראי ואפילו תעודת זהות. מחתים אותה על מסמכים שאינה מבינה. פרט לבן אחד אף אחד לא יודע מה יש במסמכים האלו. הנבדקת עצמה מרגישה לא נוחה בסידור הזה ומבינה שאינו רצוי אבל מאידך לא רוצה להעליב או לפגוע בבנה ולכן מסכימה. יתר בניה מחפשים מינוי אפוטרופוס". בתכנית הטיפולית פורט: "הנבדקת צלולה, אין אפשרות למנות יפוי כוח או אפוטרופוס ללא הסכמתה ולמרות שמבינה היטב את הסכנה במצב הנוכחי אינה מוכנה להעליב את בנה ולנקוט צעד כזה. ממליץ לבנה [התובע] להתייעץ במומחים משפטיים ביד ריבה" (נספח 30 לתצהיר התובע).

    גם בהערכה פסיכיאטרית שנערכה לאם ביום 2.11.20 פורט שהיא מתלוננת על חשש מפני אבי הנתבע שפוגע בה: "עונה לשאלות פשוטות (בצרפתית) הנוגעות למשפחתה ולילדיה (בין השאר הביעה מפורשות שבנה [אבי הנתבע] לא יתקרב ולא יטפל בה כי הוא "רע" ועושה לה דברים "רעים")" (נספח 109 לבקשה).

    גם בתסקיר מיום 26.10.20 (שהוגש במסגרת התביעה למינוי אפוטרופוס) פירטה העו"ס שלדברי האם "אבי הנתבע רוצה להיות הבוס".. "היא מפחדת מאבי הנתבע וכי הוא לקח את הדירה שלה בנתניה בניגוד לרצונה". כן סיפרה האם לעו"ס שהיא והמנוח סיכמו של רכושם יעבור לבן הזוג הנותר בחיים "ולאחר ששניהם ילכו לעולמם הרכוש יחולק אך אבי הנתבע עושה מה שהוא רוצה".. וכי: "לדבריה היא חתמה על דפים שהביא לה משום שפחדה".

     

50. קשה לקבל את טענת הנתבעת לפיה כל אותם גורמי מקצוע (שני רופאים ועו"ס) עשו את דבריו של התובע ואת טענותיו פירטו ולא את טענות האם. עוד יוזכר שבהליך האפוטרופסות טען אבי הנתבע שהתובע הסתיר חוות דעת זו משום שהיא אינה מתיישבת עם טענתו לצורך של האם במינוי אפוטרופוס. דברים אלו עומדים בסתירה לטענה שד"ר המרמן עשה את רצונו של התובע. כמו כן, השתכנעתי שלמצער התצהיר עליו הוחתמה האם לא שיקף את מצב הדברים לאשורו באופן המחזק את הטענות שפורטו על ידי אותם גורמי מקצוע שנהנים מחזקת ניטראליות ואובייקטיביות.

     

51. בנוסף לתצהיר הפנתה הנתבעת להתכתבויות להן היה התובע צד מהן היא מבקשת ללמוד שהתובעים ידעו על הצוואה (ושוב – על הצוואה ולא על הבקשה לקיומה), אך גם זאת לא עלה בידיה להוכיח.

     

52. ביום 3.10.17, יום לפני ה-30 לפטירתו של המנוח, כתב אבי הנתבע לתובעים בקבוצת הווטסאפ שכללה את ארבעת הילדים: "דחוף ביותר. כדי להעביר זכויות של הדירה בירושלים מאבא לאמא. לכל אחד מהם יש חצי מהזכויות. מכיוון שאבא לא הספיק כפי שהיה מתוכנן, לחתום מול הנוטריון לפני חזרתו על צוואה הדדית בה יוריש את כל העזבון לבן הזוג הנותר בחיים. "אחרון שנשאר בחיים" על חלק של אבא מגיע 50 אחוז לאמא, כלומר 25 אחוז מערך הדירה, ולנו ה4, ה25 אחוז הנותרים כלומר 6.25 אחוז לכל אחד. כדי לבצע את הפעולה, חסרים לי להיום בערב [...] צילום באיכות טובה של דרכון, דפים תמונה וחתימות של התובעת, תעודת זהות של התובע עם הספח" (נספח 28 לבקשה, בתרגום התובעים שלא נסתר).

    פשיטא, לשונה של הודעת אבי הנתבע מלמדת שהמנוח לא הספיק לערוך לפני לכתו צוואה הדדית משותפת עם האם כפי שרצה, על פיה יזכה בעיזבון בן הזוג הנותר בחיים, ואבי הנתבע הניע את התובעים לחתום על תצהירי הסתלקות על מנת לממש את רצונו.

     

    הודעה זו מלמדת על אחת משתי אפשרויות. או שכל הילדים לא ידעו על קיומה של הצוואה באותה עת שבה החליטו לחתום על תצהירי ההסתלקות לטובת האם מתוך הבנה שבכך הם מקיימים את רצון המנוח אותו לא הספיק לעגן בצוואה, או שמי מהילדים ידע על קיומה של הצוואה ומתוך כוונת מכוון הטעה את היתר לחשוב שאין צוואה כזו. כך או כך, עולה בבירור מלשונה של ההודעה, שלא נסתר על ידי הנתבעת (שגם לא ביקשה לזמן את אבי הנתבע לעדות להסביר את תוכנה) שהמנוח לא הספיק לערוך צוואה וכי רצונו המוצהר והידוע היה לצוות את עיזבונו לאם.

     

53. התובעים נענו מיד לבקשת אבי הנתבע ובשל הדחיפות הנטענת כבר למחרת היום (ביום 4.10.17), ערב חג הסוכות, הם חתמו על תצהירי ההסתלקות בפני עו"ד א' מבלי שידעו על קיומה של הצוואה, ומתוך אמונה שרצון המנוח (אותו לא הספיק להעלות בצוואה) הוא שכל עיזבונו יוותר לאם. גם לשונם של תצהירי ההסתלקות אינה מצביעה על קיומה של צוואה ("אני מסתלק מכל חלקי בעיזבון של אבי ז"ל לטובת אמי ואשתו של אבי", סע' 3 לתצהירי ההסתלקות). עו"ד א' העיד שתפקידו ביחס לעיזבון המנוח התמצה באימות חתימות בלבד, ושאינו זוכר אם הזכיר את הצוואה (עמ' 14 שורה 7; עמ' 19 שורה 17 לפרוטוקול). כן הוסיף בחקירתו שביום 23.11.17 (היום בו חתמה על הבקשה למתן צו ירושה) ערכה האם גם צוואה במשרדו (עמ' 22 שורה 30). קרי, בטרם הוגשו תצהירי ההסתלקות לרשם הירושה והשתכללו עשתה האם צוואה וגם עובדה זו הוסתרה מהתובעים.

     

54. הנתבעת מבקשת להסתמך על התכתבות נוספת מקבוצת הווטסאפ המשפחתית מיום 17.11.17, בה אבי הנתבע כתב: "הנתבעת צריכה ללכת לעורך דין של שמואל כמה שיותר מוקדם. האם גם. מתי הנתבעת יכולה?" (לעיל נספח 11 לתצהירי עדות ראשית של הנתבעת). על כך השיב התובע: "לפני קבלת כל החלטה, כל החלטות שהן, צריך לדבר כל האחים והאחיות, ולהציג את היתרונות והחסרונות (ככל שהדבר נוגע לנו). אבי הנתבע הגיב לו: "לעניין אמא זה כדי לקבל כתב ירושה לעניין הנתבעת זה נוגע רק למי שרוצה לשלם את המס רכישה במקום אמא ולא ראיתי שמישהו נכונות לכך (ממי מהילדים)."

    לדידה של הנתבעת, "מדובר בהתכתבות שנעשתה פחות מחודשיים לאחר פטירת המנוח, בה ישנה תזכורת גם לעניין צו קיום הצוואה (פעולות ש[הנתבעת] אמורה לבצע בעקבות פטירת המנוח) וגם לעניין צו הירושה (פעולות שאלמנת המנוח צריכה לבצע בעקבות פטירת בעלה המנוח)", ועל כן יש בהתכתבות זו בכדי להעיד על כך שהתובעים היו מודעים לקיומה של הצוואה ולכוונות להגיש בקשה לצו קיום צוואה (סעיף 38).

     

     

     

55. כאשר נשאל התובע אודות הכתוב הוא השיב שלדידו התרגום "מס רכישה" איננו מדויק אלא שמדובר באגרה ("מס רכישה זה להטעות את בית המשפט זה לא כתוב מס רכישה", עמ' 72 שורה 4 לפרוטוקול). לשאלה כיצד הנתבעת היא חלק מענייניו של המנוח ומדוע היא נדרשה להגיע למשרד עורכי הדין הוא השיב: "אז לטובת אמא, וזאת אמרת היה צריך לעשות את ההליך אז אנחנו מדברים על אמא שצריך לעשות את כל ההליך, ולא יודע מה הנתבעת, צריך לשלם את, לשלם את האגרה של מעבר של מעבר ירושה, אני חושב שזה כמה מאות שקלים, אני לא יודע למה הנתבעת נכנסת לסיפור הזה." (עמ' 73 שורות 20-22 לפרוטוקול).

     

56. אזכור שמה של הנתבעת בהתכתבות בין הילדים כמי שנדרשת לגשת ביחס לעיזבון המנוח לעוה"ד שבמשרדו עבד עו"ד ז' כמתמחה אכן יכולה לעורר סימני שאלה ומתבקש היה על פני הדברים שמי מהתובעים היה מעורר אותם בתגובה להודעה. ואולם, אף אם נותרה אי בהירות בנוגע לכך לדידי לא ניתן לראות בהתכתבות הנ"ל כמעידה על ידיעה של התובע אודות הצוואה, שכן היא לא מוזכרת כלל. להיפך- בעניין האם הוסבר שעליה להגיע למשרד עוה"ד על מנת לקבל צו ירושה וכמתיישב עם ההודעה הקודמת מיום 3.10.17, ובעניין הנתבעת הוסבר שעליה להגיע למשרד עוה"ד על מנת לשלם את המס (בין אם מדובר במס רכישה או מס אחר) במקום האם, ולא הייתה כל התייחסות לצו קיום צוואה באופן מפורש או מרומז.

    לא רק שהודעה זו אינה מוכיחה ידיעה אודות הצוואה, אלא שבדומה להתכתבות הקודמת שהובאה, ניתן לומר אף שהיא מעידה על כך שהתובעים הוטעו לחשוב שהמנוח לא הותיר אחריו צוואה ועל כן תוגש רק בקשה לצו ירושה.

     

57. עוד טענה הנתבעת כי תכתובת דואר אלקטרוני בין התובע לבין עו"ד ו' (שטיפל ברכישת הדירה בירושלים) מעידה שהוא היה מודע לקיומה של הצוואה כבר מיום 5.9.2018. בהודעה מאת התובע מיום 24.12.2018 נכתב כך: "בהמשך לשיחתנו מיום 05/09/2018 ולמייל ששלחתי לך באותו יום [...] אני מבין מהמייל האחרון ששלחת שהוצגה צוואה לטובת הנתבע. לא היה ולא נברא הדבר. אבי לא כתב שום צוואה. אבי תמיד דיבר על חלוקה שווה בין כל ילדיו (4). מדובר במרמה. בזיוף חמור ביותר." (נספח 2 לכתב התשובה של הנתבעת).

    לפי גרסת הנתבעת, בחודש 9.18 כבר ידע התובע על הבקשה לצו קיום הצוואה לאור תצהיר האם מיום 20.3.18 לפיו עוד קודם למועד זה מסרה את הצוואה במסירה אישית לכל ילדיה ובחודש 4/2018 בחג הפסח עמדה הצוואה לדיון בין הילדים. הפתעתו של התובע מגילויה של הצוואה כאשר זו לכאורה נמסרה לו במסירה אישית חמישה חודשים קודם לכן, וכן התייחסות לנתבע בלבד כזוכה על פי הצוואה (ולא גם לנתבעת), אינה עולה בקנה אחד עם גרסתה העובדתית של הנתבעת, ומחזקת אף היא את המסקנה ביחס לאי קיומה של אותה מסירה נטענת על ידי האם.

     

    בנוסף, התובע הסביר בעדותו שעו"ד ו' השיב לו "שמדובר באמירות ללא שום בסיס ולא הוצג בפניו שום מסמך רשמי ולכן הוא לא המשיך בכל פעולה אחרת" (עמ' 62 שורות 34-35 לפרוטוקול) ואולם הנתבעת בחרה לצרף חלק מההתכתבות בלבד (עמ' 53 שורות 7-9 לפרוטוקול).

    עוד יוער שהתובעת אינה מכותבת לכל תכתובת הדואר האלקטרוני שהוצגה ובוודאי שאי אפשר לטעון כלפיה דבר בהקשר הזה.

     

58. העובדה שהנתבעת מבקשת לפרש את תוכן ההתכתבויות באופן שילמד על ידיעת התובעים על הצוואה מדגישה לטעמי דווקא את החסר באזכור המפורש של הצוואה. אם הדברים היו ידועים וברורים כנטען על ידי הנתבעת מדוע לא נאמרו הם בצורה מפורשת? יתרה מזאת, אף לשיטתה של הנתבעת בשום מקום לא נאמר, אף לא ברמז, שהוגשה בקשה לקיום הצוואה, או שניתן צו קיום.

     

59. בהודעה היחידה שבה נזכרת המילה צוואה באופן מפורש (מיום 3.10.17) כתב אבי הנתבע שהמנוח לא הספיק לערוך צוואה (המזכה את האם), ובהמשך להודעה זו נחתמו כבר למחרת היום תצהירי ההסתלקות. מהודעה זו עולה במפורש שהתובעים הוטעו להאמין שהמנוח לא הותיר אחריו צוואה, וכי בהסתלקות לטובת האם הם יכבדו ויקיימו את ציוויו לו לא הספיק ליתן ביטוי פורמאלי מחייב.

    הודעה זו מלמדת על פניה גם שהיה אינטרס למאן דהוא שהתובעים לא ידעו על הצוואה ועל הגשת בקשה לקיומה כדי שיחתמו על תצהירי ההסתלקות וכדי שלא תעמוד להם האפשרות להתנגד לקיום הצוואה. מסקנה זו מתחזקת מהעובדה שרק בעקבות פתיחת ההליכים המשפטיים בנוגע לאם, ובמסגרתם, הסתבר לתובעים טיפין טיפין שהוסתרו מהם פעולות משפטיות נוספות שעשתה לכאורה האם בתקופה האמורה לטובת מי מהנתבעים או הוריהם. כך הסתבר שהאם חתמה על ייפוי כח מתמשך בו מינתה את אבי הנתבע כמיופה כח, מאוחר יותר הסתבר לתובעים ולאפוטרופוס שהאם העניקה לנתבעת את זכויותיה בדירה בהסכם המתנה, וכן שהעבירה זכויות ומניות בצרפת לידי הורי הנתבעים, בעיצומו של ההליך דכאן הסתבר כאמור גם שהיא ערכה צוואה במועד שבו חתמה על הבקשה למתן צו ירושה, ורק מחקירתו של עו"ד ז' הסתבר לראשונה שהאם גם ויתרה על זכויותיה בדמי השכירות בהתאם להסכם המתנה. הוסתרו אפוא מהתובעים בזמן אמת פעולות משפטיות שונות ונוספות שעשתה לכאורה האם.

    קשה להשתחרר מהרושם שלמצער ביחס לצוואה נעשה ניצול ציני באם על מנת להרחיק את התובעים מהמידע ועל מנת להראות שהאם בעצמה ביקשה לתת לה תוקף.

    האם התלוננה בעצמה שמחתימים אותה על מסמכים שונים בניגוד לרצונה על מנת להשתלט על רכושה.

     

    פרטיה שפורטו בבקשה מנעו ממנה למעשה נגישות עצמאית להליך מתן הצו, הבטיחו שכל המידע יגיע לעו"ד ז' (אשר בחר שלא לשתף בו את התובעים) וסיכלו בכך כל אפשרות שדבר קיומה של הצוואה והבקשה לקיומה יובא לידיעת התובעים גם בדרך של קבלת הודעות והחלטות מרשם הירושה.

     

60. התברר שהנתבעת לא המציאה בעצמה את הבקשה לקיום כנדרש לתובעים. גם בתצהיר האם לא ניתן למצוא ראיה לכך שהתובעים ידעו על בקשת הקיום עובר למתן הצו משום שכל שהוצהר בו הוא שהצוואה נמסרה במסירה אישית על ידי האם ליורשים עובר ליום 20.3.18. כן השתכנעתי שתוכן התצהיר אינו משקף את העובדות כהווייתן ולא ניתן להוכיח באמצעותו שהאם מסרה לתובעים אף את הצוואה. הנתבעת כשלה גם להוכיח שהתובעים ידעו על הצוואה (ולא כל שכן על הבקשה לקיומה) מתוך ההתכתבויות אליהן הפנתה. אין חולק שהנתבעת גם לא המציאה לתובעים את צו הקיום שניתן (או את הצו המתוקן) ואף לא נטען שעובדת קיומו נזכרה (ולו ברמז). יתרה מכך, השתכנעתי שלא רק שהתובעים לא ידעו על הצוואה ועל צו קיומה, אלא שנעשו פעולות מכוונות לסכל כל אפשרות שדבר קיומה יובא לידיהם והם גם הוטעו באופן פוזיטיבי ומפורש לחשוב שהמנוח לא הותיר אחריו צוואה.  

     

61. לא עלה אפוא בידי הנתבעת להוכיח שנמסרה הודעה לתובעים על הבקשה לקיום הצוואה קודם מתן הצו, או על צו הקיום לאחר שניתן. ולא עלה בידיה לסתור את גרסתם לפיה נודע להם לראשונה על הצוואה ועל צו הקיום רק במועד שבו קיבלו לעיון את התיק מרשם הירושה, 13.2.20.

     

62. הוכח אם כן שטענות התובעים כנגד תוקף הצוואה לא היו לפני רשם הירושה בעת מתן הצו. הצו ניתן למעשה בהעדרם, מבלי שהודע להם על הגשת הבקשה לקיום הצוואה ולא ניתנה להם כל הזדמנות להעלות טיעונים כלשהם ביחס לצוואה עובר למתן הצו. מסיבה זו התנאי ההכרחי העומד ביסוד הסמכות הקבועה בהוראת סעיף 72(א) לחוק הירושה, היינו קיומן של עובדות או טענות שלא היו לפני כבוד הרשם בעת מתן הצו, מתקיים בענייננו. השאלה הדורשת כעת הכרעה נוגעת להפעלת שיקול הדעת של בית המשפט בהתאם לאמת המידה המעוגנת בסיפא של הוראת סעיף 72(א) לחוק הירושה. היינו, האם העלו התובעים את טענותיהם בהזדמנות הסבירה הראשונה.

     

63. על צו קיום הצוואה נודע לתובעים לראשונה רק ביום 13.2.20 ואת התביעה לביטולו הם הגישו ביום 3.11.21 – יותר משנה ושמונה חודשים לאחר מכן. בפסיקה נקבע ש"הדגש אינו על מידת השיהוי אלא על ההסבר לשיהוי ומידת סבירותו של הסבר זה. ככל שההסבר לשיהוי סביר יותר לא תהווה מידת השיהוי, מכשול, אף אם מדובר באיחור של שנים" [עמ"ש (מחוזי חיפה) 13757-05-10מ' י' נ' ש' כ' (נבו 5.10.2010)‏‏].

64. את ההשתהות בהגשת בקשת הביטול הסבירו התובעים בכך שנדרשו לטיפול דחוף באמם, שהושבה מצרפת, לאחר שנלקחה לשם על ידי הורי הנתבעים ללא ידיעה והסכמה של האפוטרופוס, וללא עדכון התובע או בית המשפט על כך ועל מקום המצאה. בחקירתה העידה התובעת מדוע לא הוגשה התביעה קודם לכן: "הרבה דברים עצרו אותנו, אמא שלי נחטפה לחודשים רבים. כל האנרגיה שלנו הייתה, הלכה בכיוון להחזיר אותה. ביוני נסעתי לניס, שמשם לקחתי אותה אליי. [...] היא הייתה בלי בגדים, היא הייתה 44 קילוגרם, ובמצב של דיכאון נוראי, לא היו לי שום מסמכים, ואישה במצבה לקחתי אותה במשך נסיעה של שמונה שעות ברכבת." (עמד 41 לפרוטוקול דיון מיום 5.3.2025).

     

65. גרסה עובדתית זו למעשה לא נסתרה כלל על ידי הנתבעת, והיא נתמכת על ידי החלטות בהליך האפוטרופסות (ראו למשל החלטה מיום 13.9.22). האם הוצאה מישראל שלא כדין בסמוך לאחר שנודע לתובעים לראשונה על צו הקיום, והם פעלו ללא לאות, בישראל ובצרפת, על מנת להשיבה ארצה. גם לאחר שובה בחודש 7/20 הם נאלצו להתמודד עם אשפוזה והשבת מצבה לתלם, וכעולה מתיק האפוטרופסות בחודש 10/20 היא אף חלתה בקורונה. מקובלת על בית המשפט טענתם לפיה אין לראות בתקופה זו משום שיהוי בהגשת בקשה לביטול קיום הצוואה היות והם היו טרודים עד צוואר בהבטחת שלומה הפיסי של האם ובהשבתה לישראל.

    עוד יש לזכור שבסמוך למועד שבו נודע לתובעים על צו הקיום התפרצה מגפת הקורונה בישראל ובעקבות כך הוכרז מצב חירום במערכת בתי המשפט ובהתאם להודעת שר המשפטים הוחלו ביום 15.3.20 תקנות בתי המשפט ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין במצב חירום מיוחד), תשנ"א-1991, לפיהן "תקופת ההודעה לא תבוא במניין הימים לעשיית דבר שבסדרי דין או בנוהג" (תקנה 4). תקופת ההודעה (שהוארכה מעת לעת) "הקפיאה" למעשה את מרוץ הזמנים להגשת כתבי בי-דין [בש"פ אלעזר ברלנד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 11.5.20)].

     

66. כמו כן, מקובלת על בית המשפט טענת התובעים לפיה טעו בתום לב כאשר סברו שהגשת בקשה לביטול צו קיום הצוואה היא בתחומי אחריותו של האפוטרופוס שמונה לאם משום שמדובר בצוואה המנוגדת לכאורה לרצון המנוח - כפי שלימד עליו אף אבי הנתבע בהודעת הווטסאפ המשפחתית מיום 3.10.17, ממנה עולה גם שהמנוח לא הספיק לערוך צוואה - והמותירה אותה למעשה ללא קורת גג.

    הדברים אמורים ביתר שאת לאור ההחלטה מיום 22.4.20 בתיק האפוטרופסות בה הודגש במפורש ש"לא די בשמירה על נכסיה וזכויותיה של האם (אשר אף הם נעשים מכוח חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות) אלא קיים צורך אף באיתור נכסיה, ניהולם ובחינת פעולות שנעשו בזכויותיה" (סעיף 4; צורף בעמ' 111 לתביעה). על האמור יש להוסיף גם שב"כ היועמ"ש והנתבעת טענו שהתובעים אינם נמנים עוד על יורשי המנוח משעה שחתמו על תצהיר ההסתלקות לטובת האם.

    טענות התובעים לפיה מאז השבת האם ארצה ועד להגשת התביעה הם פנו לאפוטרופוס על מנת שיגיש את התביעה בשם האם (סעיף 67 לבקשה) לא הופרכו ולא נסתרו על ידי הנתבעת והן משקפות את מצב הדברים כהווייתו. ביום 21.1.21 עתרו התובעים במסגרת תיק האפוטרופסות בבקשה למתן הוראות לאפוטרופוס לנקוט בפעולות לצורך "איתור וכינוס נכסי האם" ובכלל זאת "לבטל את צוואת המנוח ולהשיב לעיזבונו את דירת ירושלים ונתניה" (בקשה 56 בתיק; סעיף 25). לסעד זה התנגדו הורי הנתבעים (שהיו מיוצגים אז על ידי עו"ד ז' ועו"ד א') אשר גם התנגדו למינוי האפוטרופוס. רק ביום 10.6.22, לאחר הליך ארוך ומורכב, ניתן פסק דין למינוי אפוטרופוס קבוע לאם ונקבע שטובתה מחייבת שלא להפעיל את ייפוי הכח המתמשך (בו מונה אבי הנתבע). בין לבין עתרו התובעים בעצמם בבקשה לביטול צו קיום הצוואה.

    לפיכך מתחייבת המסקנה שאין לראות גם בתקופה זו משום שיהוי בהגשת התביעה.

     

67. על רקע דברים אלה אני קובעת שהתובעים הגישו את בקשת הביטול בהזדמנות הסבירה הראשונה לאחר שנודע להם על צו הקיום. אמנם, זו הוגשה בחלוף למעלה משלוש וחצי שנים ממתן הצו, ובחלוף שנה ושמונה חודשים מאז שנודע לתובעים עליו, אולם לטעמי, ובנסיבות המקרה דנן, מדובר בפרק זמן סביר. אין המדובר ביורשים על פי דין אשר נמנעו במכוון מלהגיש התנגדות לצוואה או שהגישו בקשה לביטול צו הקיום בשיהוי בלתי סביר וללא כל הסבר. העובדה שהתובעים נדרשו לנקוט בפעולות מאומצות על מנת להשיב את האם ארצה ולאחר מכן לשקמה מבחינה פיסית ונפשית, תוך תקופת מגפת הקורונה ושעה שהם סבורים בתום לב שעל האפוטרופוס הזמני של האם לעתור בבקשה לביטול הצו על מנת להשיב לה את זכויותיה, מהווים טעם המצדיק את השיהוי בהגשת התביעה.

     

68. הדברים אמורים במיוחד נוכח טיבה ומשקלה הלכאורי של טענת התובעים כנגד היות המסמך צוואה, ומשעסקינן בסמכות שבשיקול דעת בית המשפט להיזקק לטענות אלו בהתאם להוראות סעיף 72 לחוק הירושה. במקרה זה הרי שבאיזון הנכון בין זכויות התובעים ליומם בבית המשפט, לבין הכלל בדבר סופיות הדיון והסתמכות הנתבעת על הצו נוטה כף המאזניים בבירור לטובת קיום זכות התובעים ליומם בבית המשפט על מנת על מנת לאפשר דיון מהותי לגופו של עניין בקיומה של צוואה ובתוקפה ולהעדיף את עיקרון חשיפת האמת ושמירה על זכויותיו היסודיות של המנוח.

     

69. לטענת הנתבעת השיהוי בהגשת התביעה פגע ביכולת הזמת טענות התובעים, נוכח גילם ומצבם הבריאותי של העדים, ובפרט באפשרות להעיד את האם, שהייתה עשויה להיות העדה הטובה ביותר, כמי שחתומה על גבי צוואת המנוח.

     

    לדבריה "בחירת התובעים להמתין ולהשהות במכוון את הגשת התביעה לביטול צוואת המנוח, עד לשלב שבו לא ניתן יהיה לגבות עדות מרעיית המנוח על נסיבות חתימת הצוואה וכתיבת המילים שכתבה, מהווה ראיה חלוטה ובעלת משקל כבד ביותר לשיבוש הליכים וחוסר תום לב [...] לאורך כמעט שנתיים יכל התובעים להביא את אימם להעיד ולהגיע לחקר האמת. [...] הרי הם סיכלו במכוון את העדת העדה הכי חשובה וחזקה בנידון. [...] גם את העדים שביקשו התובעים להעיד, לא היתן היה לזמן לישראל וזאת נוכח גילם ומצב בריאותם." (סע'18-21 לסיכומים; ההדגשות במקור - אב"ד). אין בידי לקבל טענה זו.

    משנחה דעתי שדבר הגשת הצוואה לקיום נודע לתובעים אך ביום 13.2.20, יש לבחון האם מיום זה נפגעה יכולתה של הנתבעת להזים את טענות התובעים. דומני כי תשובה לשאלה זו הינה בשלילה: באותה תקופה כשרותה המשפטית של האם כבר נשללה. הגשת הצוואה לקיום התגלתה, כזכור, במסגרת ההליכים למינוי אפוטרופוס, ובחלוף שבוע, ביום 20.2.20, כבר מונה לה אפוטרופוס זמני. אף לשיטת הנתבעת, ניתנה "קביעה רפואית ראשונה לירידה משמעותית בכושרה המשפטי רק בחודש דצמבר 2019", ומכאן שלמעשה לא נפגעה היכולת להעיד אותה, שלא הייתה קיימת גם ביום גילוי עילת התובענה.

    יתר על כן, כמפורט לעיל, הורי הנתבעים התנגדו לבקשת התובעים למתן הוראות בעניין ביטול הצוואה ביום 21.1.21 ועל כן קשה לקבל את הטענה שהתובעים הם אלה שסיכלו את אפשרות העדתה.

    הנתבעת לא הצביעה על עדים אחרים רלוונטיים שהעדתם נמנעה בשל השיהוי.

    הגשת התביעה בחלוף שנה ושמונה חודשים בקירוב מאז שנודע לתובעים על צו הקיום לא יצרה אפוא קושי לברר את עובדות המקרה לאשורן ולא שינתה את מצב הנתבעים לרעה.

     

70. אמנם הנתבעת הספיקה להעביר את רישום הזכויות בדירה בנתניה לשמה (בהתאם לצוואה ובהתאם להסכם המתנה) ואולם עובדה זו אינה רלוונטית כלל לצורך תיקונו או ביטולו של צו הקיום על פי סעיף 72 (א) לחוק. [המ' (חיפה)) 28449/97 הברמן נ. היועץ המשפטי לממשלה, [פורסם בנבו, 1.7.98)].

     

71. בהפעלת שיקול הדעת בהתאם להוראת סעיף 72 לחוק הירושה על בית המשפט גם ליתן את הדעת, כנזכר לעיל, למהותה, טיבה ומשקלה הלכאורי של העובדה או הטענה החדשה. טענתם העיקרית של התובעים היא שהמסמך הנחזה להיות צוואה איננו צוואה כלל, משום שהמנוח לא ידע לכתוב בצרפתית ולא יתכן שהמסמך "הארוך ללא טעויות" נכתב כולו בכתב ידו. כן בפיהם טענות כנגד תוקפה של הצוואה. אין צורך להכביר מילים בכך שטענות התובעים כנגד הצוואה הן טענות כבדות משקל.

     

     

72. בצוואה בכתב יד מוטל על התובע לקיימה נטל השכנוע להוכיח מעל לכל ספק שמדובר במסמך שנכתב כולו בכתב ידו של המצווה [שאול שוחט, פגמים בצוואות, תשס"א-2001, בעמ' 98]. אין חולק שהנתבעת לא צירפה לבקשתה לקיום מסמך כלשהו בכתב ידו של המנוח או כל ראיה אחרת להוכיח שמדובר במסמך שנכתב כולו בכתב ידו.

    אין חולק גם שרשמת הירושה לא ביקשה מסמכים נוספים שנערכו בכתב ידו של המנוח על מנת להשוות את כתבי היד, וצו הקיום ניתן מבלי שנערך בירור כלשהו שאכן מדובר בכתב ידו של המנוח. כמו כן, הצו ניתן, כאמור, מבלי שהובאה אסמכתה למסירת הודעה ליורשים בדבר הגשת הצוואה לקיום.

    בשלב דיוני זה אינני נדרשת לשאלה אם אכן המסמך המתקרא צוואה נערך כולו בכתב ידו של המנוח ואם עונה הוא על תנאי היסוד הקבועים בהוראת סעיף 19 לחוק הירושה. עם זאת, דומני שבהחלט יש להידרש לכך שהצו ניתן על בסיס תשתית עובדתית שגויה שהיורשים על פי דין מודעים לכאורה לבקשת הקיום, ומבלי שהובא בדל של הוכחה להיות הצוואה כתובה בכתב ידו של המנוח.

     

73. בסיכומים טענה הנתבעת שהתובעים "שהיו קרובים מאוד (פיזית ואישית) למנוח" לא הצליחו לצרף כל ראיה להוכחת טענתם שהמנוח לא ידע "לקרוא ולכתוב" (סעיף 15). ראשית יש לדייק, התובעים טענו שהמנוח ידע לקרוא אותיות דפוס בקושי רב אך לא ידע לכתוב. שנית יש לזכור, עסקינן בדרישה להוכחת עובדה שלילית. קרי, שהמנוח לא ידע לכתוב. הוכחה מעין זו מטבעה קשה היא וגם אם היה הנטל מוטל על כתפי התובעים היה הוא נטל מופחת מהרף הראייתי הנדרש ברגיל [ע"א 296/82 נבנצאל נ' ג'רסי פ"ד מ(3) 281, 301 (1986)].

    שלישית, וזה העיקר, במצב דברים שבו ניתן הצו למעשה במעמד צד אחד הנטל אינו מונח על כתפי התובעים כי אם על כתפי הנתבעת. כפי שמסביר פרופ' ש. שילה: "כשבאים לתקוף צו שהוצא – על מי מוטל נטל הראיה? האם נאמר שהמוציא מחברו עליו הראיה, ולכן הצו עומד בתוקפו עד אשר התובע לשנותו מוכיח את טענותיו, או שיש לראות במצב כמצב התחלתי, ומבחינת דיני הראיות כל הצדדים שווים. נדמה שיש להבחין בין שני מצבים. אם התובע תיקון או ביטול לא השתתף בדיון הראשון, ולא ידע עליו, יש לראות במצב כדומה לפסק דין שניתן בהעדר צד אחד. הדיון מתחיל מחדש (de novo) כאילו לא ניתן פסק דין. למרות זאת, כל עוד לא שונה הצו, הוא עומד בתוקפו כלפי העולם כולו כפסק דין חפצא, עם כל ההשלכות הנובעות מכך. אבל אם התובע הופיע, או יכול היה להופיע ולא הופיע, עליו הראיה לסתור את האמור בצו" [שילה, כרך שלישי, עמ' 87-88].

     

74. הנטל מוטל אפוא על כתפי הנתבעת. גם לתגובתה לבקשה דכאן, כמו לבקשה לקיום הצוואה לא צירפה הנתבעת מסמכים בכתב ידו של המנוח. צווים שניתנו לבקשת התובעים לאיתור מסמכים בכתב ידו של המנוח העלו חרס ולא נמצאה באמצעותם ולו פתקה אחת בכתב ידו של המנוח, ובמענה לפניות התובעים לא השיבו הנתבעים שבידיהם מסמך כזה.

    משכך, בהחלטה מיום 28.3.24 נדרשו הנתבעים לצרף מסמכים בכתב ידו של המנוח. לתגובה מיום 16.5.24 צירפה הנתבעת לראשונה, באמצעות אם הנתבע, צוואה נוספת שערך לכאורה המנוח בכתב יד מיום 15.5.14, זהה בצורתה לצוואה מיום 13.7.17, שמזכה את אם הנתבע בכל זכויות המנוח בחשבונות בנק (וצוואה דומה שעשתה במקביל האם) משום שלדבריה בעבר נתנה לבני הזוג כספים.

    על יסוד ההסכמה הדיונית ויתרו הצדדים על התצהירים שהוגשו בהליך זה, ולפיכך המצהירה לא נחקרה על תצהירה והצדדים לא התייחסו לכך בחקירותיהם ובסיכומים. עם זאת, היות והמדובר במסמך היחיד שהוגש לכאורה בכתב ידו של המנוח יאמר בזהירות המתבקשת שעל פני הדברים מעורר המסמך קשיים ותמיהות. מדוע לא הוגשה הצוואה לקיום? מדוע ויתרה הזוכה על זכייתה? מדוע המסמך נגלה בשלב כה מאוחר של חיי התיק כאשר המדובר בסוגיה שהיא בלבת המחלוקת? בנוסף, שעה שמדובר במסמך נוסף המתקרא צוואה יש להוכיח שכתב היד בו הוא כתב ידו של המנוח באמצעות מסמכים אחרים שנכתבו לכאורה בכתב ידו, ואין בו כשלעצמו להוכיח שבכתב ידו של המנוח מדובר.

     

75. בתצהירה טענה הנתבעת ש"טענות בכך שסבי לא יכל לכתוב את צוואתו אינן עומדות בכנה אחד עם העובדה שידע קרוא וכתוב ובכך שחתם על עסקת מכר ביום 6.7.2017, שבעה ימים בלבד לפני כתיבת צוואתו." (סעיף 36 לתצהירה; כך במקור – א.ב.ד). ברם, העובדה שהמנוח חתם על חוזה מכר בעברית בוודאי אינו מהווה ראייה לכך שהוא ידע לכתוב בצרפתית. אביה של הנתבע הגיש תצהיר מטעמה לפיו "אבי המנוח ידע לקרוא ולכתוב בצרפתית, ידע חשבון ואף לקרוא בעברית וצרפתית [...] הוא היה כותב באיטיות, את אותיות איי, ב, סי. בצרפתית" (ס' 9-15 לתצהיר עדות ראשית של אבי הנתבעת). ואולם, גם הוא לא הצליח לצרף לתצהירו ולו פתקה אחת שנכתבה בכתב ידו של המנוח, לא כל שכן בכתיב ובמחובר.

    הנתבעת צירפה גם את תצהירו של דוד רוזליו, שהיה מתפלל עם המנוח בבית הכנסת, אך על פני הדברים גם תצהיר זה אינו תומך בטענה שהמנוח ידע לכתוב בצרפתית אלא שידע לקרוא תפילות בבית הכנסת בעברית בלבד. גם תצהירו של גארי שלי תומך בטענה שהמנוח ידע לקרוא וכן ידע חשבון והיה מסמן ובודק את מלאי החנות שניהל, אך אינו מתייחס במישרין לשאלה האם המנוח כתב בצרפתית.

    בסיכומים טענה הנתבעת שהתובעים אף לא ביקשו לזמן לעדות את עורך מסמך ביטוח לאומי שצורף לתצהירה (כנספח 3) בו פורט שבביקור קרא המנוח עיתון. במסגרת התביעה לביטול צו הקיום אין בית המשפט דן בטענות לגופן ועל כן אין לקבל את טענת הנתבעת לפיה חדלו הנתבעים בכך שנמנעו מזימון עדים לצורך הפרכת החזקה העולה לכאורה ממסמכים אלו שהמנוח ידע קרוא וכתוב (סעיף 17 לסיכומים).

     

     

76. הנתבעת הדגישה שהעדה הטובה ביותר שניתן היה להעיד היא האם שכתבה על גבי הצוואה אישור שהצוואה נכתבה בכתב ידו של המנוח. השאלה האם כיתוב זה פוגע בתוקפה של צוואה בכתב יד אשר צריכה להיות כולה בכתב ידו של המנוח חורגת מהמסגרת של הדיון בהליך דכאן. אף אם נניח לצורך הדיון שאין הכיתוב על ידי האם פוגע במסמך הצוואה בכתב יד של המנוח, יש לזכור שבאותה עת (13.7.17) כבר ישנה טענה שמחתימים את האם על מסמכים שאינה מבינה ובניגוד לרצונה וכי היא נתונה לפחד ולניצול כלכלי.

     

77. בבקשה לביטול צו הקיום בוחן בית המשפט אך אם התביעה מגלה עילה טובה לכאורה המצדיקה את התערבותו ואת שמיעת הטענות לגופן. אם יבוטל צו הקיום ואם תוגש בקשה נוספת לקיום הצוואה יתבררו הטענות במסגרת התנגדות, אם תוגש [רמ"ש (ת") 55919-06-11 פלונית נ' פלונית (פורסם בנבו, 20.10.21)]. במסגרת הליך זה כל שנדרש הוא לבחון את משקלן הלכאורי של הטענות במסגרת שיקול הדעת של בית המשפט אם לבטל את צו הקיום. העובדה שגם בהליך זה לא עלה בידי הנתבעת לאתר מסמכים בכתב ידו של המנוח, פרט לאותה צוואה מוקדמת שצורפה בשלב מאוחר ושמעלה תהיות לרוב ולדידי לא יכולה ללמד כשלעצמה על כתב היד של המנוח, מקימה עילה לכאורה לבטלות הצוואה, וזאת אף מבלי להתייחס ליתר טענות התובעים כנגד תוקף הצוואה.

     

78. סבורתני על כן ששורת הצדק מחייבת במקרה דנן עריכת בירור יסודי ומקיף של כלל הנסיבות הקשורות במסמך הצוואה, בעריכתה ובתוקפה, שכן לתובעים טרם היה, הלכה למעשה, יומם בבית המשפט וטרם ניתנה להם שעת כושר להביא את כל ראיותיהם ולהשמיע את כל טענותיהם בפני בית המשפט בעניין זה. הדברים אמורים ביתר שאת נוכח טיבה ומשקלה הלכאורי של טענתם כנגד היות המסמך צוואה.

     

79. בתביעה עתרו התובעים גם לביטול תצהירי ההסתלקות שנחתמו מתוך אמונה שמדובר על ירושה על פי דין ועת לא ידעו על קיומה של צוואה לכאורה של המנוח, וכי אם היו יודעים על ירושה על פי צוואה "או על הכוונה לרוקן את נכסיה של האם מעולם לא היו חותמים על ההסתלקות" (סעיפים 31-34).

     

80. יש לדחות את טענת הנתבעת לפיה אין בכוחם של התובעים לחזור בהם מהסתלקותם. אף לפי העמדה לפיה לא ניתן לחזור מהסתלקות אין מחלוקת כי אם נפל פגם בהסכמת המסתלק על פי אחת מעילות הביטול על פי הדין המהותי, כגון פגם ברצון המסתלק, השפעה בלתי הוגנת, חוסר תום לב או עילה חוזית אחרת, ניתן לבטל את ההסתלקות [ע"א 2041/05 מחשקשווילי ואח' נ' מיכקשווילי ואח' (פורסם בנבו, 19.11.07)].

     

81. בהודעת אבי הנתבע מיום 3.10.27, שלא נסתרה, נאמר במפורש שהרצון האחרון של המנוח היה לזכות את האם בכל רכושו אך מכיוון שלא הספיק לעגנו בצוואה פורמאלית הסתלקות כל הילדים מהעיזבון לטובת האם תקיים את רצונו. בעקבות ההודעה חתמו התובעים למחרת היום על תצהירי ההסתלקות.

    בין אם ידע אבי הנתבע על קיומה של הצוואה והוא הטעה באופן מכוון את התובעים, ובין אם אף הוא לא ידע על קיומה, הודעה זו מלמדת בבירור על כך שהתובעים חתמו על תצהירי ההסתלקות לטובת האם מתוך הבנה שהמנוח לא הותיר אחריו צוואה ושעיזבון המנוח יתחלק בהתאם לכללי הירושה על פי דין וכי בחתימה על תצהירי ההסתלקות הם יבטיחו שהאם תזכה בכל העיזבון.

    דברי אבי הנתבע בהודעה זו הציגו אם כן בפני התובעים מצג שווא לפיו המנוח לא הותיר אחריו צוואה ועיזבונו יחולק בהתאם לכללי הירושה על פי דין. בהסתמך על מצג זה טעו התובעים לסבור שהעיזבון יחולק בהתאם לכללי הירושה על פי דין, ולא יתכן חולק שהמדובר בטעות יסודית.

    גם אם נאמר שאבי הנתבע לא הטעה את התובעים במתכוון הרי שלא יתכן חולק שבטרם השתכללה הודעת ההסתלקות (בהגשתה לרשם הירושה) כבר ידעו האם והורי הנתבעים על הטעות היסודית. כפי שטענו התובעים, הדעת נותנת שאם היו יודעים על קיומה של הצוואה הם לא היו חותמים על תצהירי ההסתלקות.

     

82. מכאן שמתקיימים לכאורה כל התנאים לביטול תצהירי ההסתלקות בשל עילת הטעות או ההטעיה הקבועות בסעיפים 14(א) (ב) ו- 15 לחוק החוזים [חלק כללי], תשל"ג-1973.

    ומדוע לכאורה? משום שמצאנו שיש לבטל את צו קיום הצוואה. התובעים הבהירו בעצמם בסעיף 61 לתביעה כי אם יבוטל צו הקיום הם אינם חוזרים מהסתלקותם לטובת האם ולשאיפתם שהיא תזכה בכל עיזבון המנוח. כמו כן, בהעדר צוואה על פני הדברים לא מתקיימים תנאי עילת הטעות לביטול ההסתלקות (סעיף 14(ג) לחוק החוזים).

    יוער שבמעלה ההליך הסתבר לראשונה גם שהאם ערכה צוואה ביום 23.11.17 ועוד בטרם השתכללו תצהירי ההסתלקות, ועובדה זו אף היא הוסתרה מהתובעים. ברם, עילה זו לטעות בחתימה על תצהירי ההסתלקות לא נדונה ולא התבררה בהליך.

    לפיכך, ולאור התוצאה, מצאתי שלא להידרש לסעד זה של ביטול תצהירי ההסתלקות. עם זאת מובהר שאם תוגש שוב הצוואה לקיום, או אם לאחר אריכות ימים תוגש צוואת האם (שתבדל"א) לקיום לא יהא פסק דין זה מחסום מפני התובעים לעתור לביטול הסתלקותם.

     

83. סיכומו של דבר אני מורה כדלקמן:

    • אני נעתרת לתביעה ומורה על ביטול צו קיום הצוואה שניתן ביום 26.3.18 ותוקן ביום 15.12.19.

       

       

    • הודעה על תיקון הצו תפורסם ברבים וכן תישלח למרשם הארצי (סעיף 72 לחוק הירושה; תקנה 27(ה) לתקנות הירושה, תשנ"ח-1988). הפרסום יבוצע באמצעות הרשם לענייני ירושה.

       

    • באחריות הנתבעת להודיע לנתבע ולהורי הנתבעים.

       

    • בהתחשב בתוצאה והיקף ההתדיינות אני מחייבת את הנתבעת בהוצאות התובעים 1-2 בסך של 30,000 ₪ ובהוצאות שכ"ט עו"ד של התובעת 3 בסך של 30,000 ₪.

       

      המזכירות מתבקשת להמציא את פסק הדין לצדדים ולרשמת לענייני ירושה.

       

      פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

       

       

      ניתן היום, י"ח טבת תשפ"ו, 07 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.