ע"ע 6398-06-16

השופטת רונית רוזנפלד

1.לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב מיום 1.5.16 (השופטת דגית ויסמן ונציגי הציבור גב' שולמית עתניאל שמואלי ומר אבי ענתבי; סע"ש 33921-01-14). בפסק הדין דחה בית הדין האזורי את תביעת המבקשת נגד המשיב (להלן: הבנק), ופסק כי על המבקשת לשאת בהוצאות הבנק בסך 25,000 ש"ח. בבקשתה טוענת המבקשת כי בפסק הדין נפלו טעויות המצדיקות להורות על עיכוב ביצוע חיובה בהוצאות המשפט כפי שנפסקו בו.

הרקע לבקשה

2.בית הדין האזורי סיכם את הרקע העובדתי לפסק הדין במילים אלה:

"התובעת היא עורכת דין שעבדה בבנק דיסקונט למשכנתאות משנת 2008. בחודש מרץ 2012, בהיותה בהריון וסמוכה ללדת, התובעת יצאה לחופשה על חשבון הבנק וממנה לא שבה לעבוד בפועל. בין לבין, בחודש יולי 2012 בנק דיסקונט למשכנתאות מוזג אל בנק דיסקונט, הוא הנתבע בהליך זה (להלן – הבנק או הנתבע).

על רקע זה התעוררה השאלה לאיזה תפקיד תוצב התובעת בסיום חופשת הלידה שלה ועם חזרתה לעבודה, כאשר החזרה לעבודה היא אל הנתבע, שקלט את עובדי בנק דיסקונט למשכנתאות במסגרת המיזוג בין שני הגופים.

התובעת היתה אמורה לשוב לעבודה לאחר חופשת הלידה בתחילת חודש מרץ 2013. הבנק שילם לתובעת שכר עד תחילת חודש יולי 2013. משהצדדים לא הגיעו להסכמה לגבי התפקיד בו התובעת תוצב בבנק, הבנק הפסיק את תשלום השכר לתובעת.

בחלוף כששה חודשים מהפסקת תשלום השכר, הוגשה התובענה שבפנינו לפיצויים בסך שלושה מיליון ₪, בגין עילות הנוגעות לשלושה נושאים מרכזיים: סכומים הנובעים מהטענה שהתובעת פוטרה שלא כדין (פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פיצויים בגין הפרת חוזה, פיטורים בזמן הריון וללא שימוע והפסדי שכר), פיצויים לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 ופיצויים בגין עגמת נפש והתעמרות בעבודה".

פסק הדין של בית הדין האזורי

3.בפסק הדין עמד בית הדין האזורי על מערכת היחסים העכורה שנתגלעה בין המבקשת ובין הממונים עליה, וקבע כי נוכח התנהלותה במקום עבודתה, הוצאתה לחופשה ביום 29.3.12 הייתה צעד מידתי, המעיד על אורך רוחו של בנק דיסקונט למשכנתאות כלפי המבקשת. בשים לב למערכת היחסים הקשה בין הצדדים, לא ברור מדוע התעקשה המבקשת לשוב לאחר חופשת הלידה ולעבוד תחת הממונה עליה, למעט טיעון כללי שזוהי זכותה על פי דין. בנוגע לטענה זו קבע בית הדין, כי על רקע המיזוג בין הבנקים, מערך הייעוץ המשפטי בתחום המשכנתאות עבר שינוי ארגוני. לאור זאת, מבחינה מעשית לא היה ניתן להחזיר את המבקשת בדיוק לאותו מקום ולאותו תפקיד שמילאה לפני יציאתה לחופשה, שקדמה לחופשת הלידה. כמו כן, ומפאת התנהלותה, ספק אם ניתן היה להשיב את המבקשת לעבוד באותו תפקיד. בית הדין הדגיש כי בנסיבות אלה אף לא הייתה מניעה לניידה לתפקיד אחר, גם אלמלא השינוי הארגוני ואלמלא היותה בהריון ויציאתה לחופשת לידה. על רקע דברים אלה קבע בית הדין כי ההחלטה לשבץ את המבקשת במחלקה אחרת הייתה סבירה ועניינית, וכי הבנק פעל כדין ועל פי הוראות ההסכם הקיבוצי אשר הסדיר את מנגנון שיבוצם של עובדי בנק דיסקונט למשכנתאות במערך הארגוני של הבנק. בית הדין קבע כי לא ניתן לומר שהמבקשת פעלה בתום לב בנוגע לחזרתה לעבודה בבנק. למבקשת הוצעו מספא הצעות לשיבוץ בעבודה, וירובה לכל הצעה שהוצעה לה לא היה רציונאלי. מאחר שהצדדים לא הגיעו להסכמה לגבי התפקיד אותו תמלא המבקשת לאחר המיזוג, ובשים לב לכך שהבנק המשיך לשלם למבקשת משכורת במשך שלושה חודשים לאחר סיום חופשת הלידה למרות שהיא לא עבדה ולו יום אחד בבנק, קבע בית הדין כי הבנק רשאי היה להפסיק לשלם לה שכר ולדרוש ממנה להתייצב לעבודה בפועל. משהמבקשת לא פעלה כך, היא אינה זכאית לשכר מן הבנק ואין לראות בבנק כמי שפיטר אותה. נוכח האמור דחה בית הדין את טענות המבקשת כי הבנק פעל בניגוד לחוק עבודת נשים, התשי"ד-1954 ואת תביעותיה לתשלום שכר, פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פיצויים בגין הפרת חוזה, פיטורים בזמן הריון וללא שימוע והפסדי שכר עד הפרישה. כמו כן דחה בית הדין את תביעתה של המבקשת לפיצוי על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, מן הטעם שטענותיה בנושא זה נטענו באופן כללי ובלתי מפורט. לגופו של עניין ציין בית הדין כי מדובר במידע שהועבר בין גורמים רלוונטיים בבנק שעסקו בשיבוצה של המבקשת, הדרושות לשם קבלת החלטות מקצועיות בעניינה, ועל כן הם חוסים תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15(7) לחוק איסור לשון הרע. טענות המבקשת לפיצוי בשל האמור בכתב ההגנה שהוגש בהליך נדחו אף הן, תוך שבית הדין ציין כי טענותיה של המבקשת בעניין זה אינן מתיישבות עם קביעותיו. לאחר שנימק מדוע יש לדחות את תביעתה של המבקשת, קבע בית הדין כי לאור סכום התביעה, אשר ממנו נגזר גם מספר העדים והישיבות שנדרשו לשמיעתם, ובשים לב למספרן הרב של בקשות הביניים שנפרשו בגוף פסק הדין בהרחבה, על המבקשת לשאת בהוצאות הבנק בסך 25,000 ש"ח.

הערעור

4.בערעורה הפנתה המבקשת לטעויות העובדתיות והמשפטיות שנפלו לשיטתה בפסק הדין של בית הדין האזורי. על כן טענה כי יש לבטל את פסק הדין ולקבל את תביעתה. כמו כן ערערה המבקשת על החלטת ביניים, במסגרתה התקבלה בקשת הבנק להוציא מתיק בית הדין מסמכים שצורפו לסיכומיה.

הבקשה לעיכוב ביצוע

5.בד בבד עם הגשת הערעור הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע, בה ביקשה לעכב את תשלום סכום ההוצאות שנפסק לחובתה. בבקשתה טוענת המבקשת כי הבנק גרם לה לנזקים ממוניים ושאינם ממוניים בשעה שהפר את חוק עבודת נשים, את הוראות ההסכם הקיבוצי ואת הוראות החוזה האישי עימה. המבקשת ציינה כי לאור התנהלות הבנק, שלא פיטר אותה באופן רשמי, היא "אינה משתכרת במשך כמעט שלוש שנים", ונוכח התנהלות הבנק, היא לא נמצאה זכאית לדמי לידה מהמוסד לביטוח לאומי לאור לידתה בחודש יולי 2015. כמו כן ציינה המבקשת כי היא מחויבת לתשלום משכנתא. לטענתה, לבנק לא ייגרם כל נזק אם ביצועו של פסק הדין יעוכב בהתאם לבקשתה.