ביה"ד הארצי לעבודה חייב מעסיק לשלם לעובדת פיצויים לדוגמה בשיעור של 40,000 ש"ח בגין פגמים בתלושי השכר שהונפקו לה

השופט רועי פוליאק

1. ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו (השופטת עידית איצקוביץ ונציגות הציבור גב' אירית איינהורן-נחמני וגב' עליזה מעין; סע"ש 1596-09-12), שבמסגרתו התקבלה בעיקרה תביעת המערערת נגד המשיב.

   ההליך בבית הדין האזורי והליך הערעור

2. בית הדין האזורי קבע, כי המערערת, אשר הועסקה במשך כשנתיים כקוסמטיקאית בחנות המשיב למכירת דברי קוסמטיקה בבת ים (להלן – החנות), פוטרה מעבודתה ללא מתן הודעה מוקדמת, בהיותה בחודש השישי להריונה, בניגוד לחוק עבודת נשים, התשי"ד-1954 (להלן – חוק עבודת נשים). המשיב חויב, לפיכך, לשלם למערערת פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, פיצוי על היעדר שימוע בשיעור משכורת חודשית, פיצוי בשיעור 150% מהשכר בגין התקופה שמיום הפיטורים ועד לתום התקופה המוגנת בת 60 הימים שלאחר תום חופשת הלידה (להלן – התקופה המוגנת; ראו: סעיף 9(ג)(1א) לחוק עבודת נשים) ופיצוי בסכום של 20,000 ₪ בגין נזק לא ממוני ועגמת נפש. כמו כן חייב בית הדין את המשיב לשלם למערערת תשלומים שונים בגין תקופת עבודתה, לרבות דמי הבראה, פדיון חופשה, דמי חגים ופיצוי על אי ביצוע הפקדות לביטוח פנסיוני. בנוסף חויב המשיב לשלם למערערת פיצוי בסך 1,500 ₪ בגין אי מתן "הודעה על תנאי עבודה", כמשמעותה בחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002, ופיצוי בסך 5,000 ₪ בגין תלושי שכר שלא שיקפו את נתוני העבודה ואת השכר בפועל. תביעת המערערת להחזר הלוואה בסכום של 50,000 ₪ שניתנה על ידה, לטענתה, למשיב (להלן – ההלוואה) נדחתה, משהמערערת לא הרימה את נטל הראיה המוטל עליה לעניין זה. כמו כן נדחתה תביעת המערערת לפיצוי לפי חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 (להלן – חוק השוויון), משהמערערת היתה, ככל הנראה, העובדת היחידה בחנותו של המשיב ונדחתה התביעה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים. לחיוב הכולל, אשר הסתכם בסך של 104,843 ₪, נוספו הפרשי הצמדה וריבית עד לתשלום בפועל וחיוב בגין הוצאות ושכר טרחת פרקליט המערערת בסכום של 10,000 ₪.

3. המשיב, אשר כפי שנמסר לנו על ידי פרקליטתו במהלך הדיון בערעור, הגיש לאחרונה בקשה להכרזתו כפושט רגל, לא הגיש ערעור על פסק הדין. בנסיבות אלה עומדות בעינן קביעת בית הדין האזורי, בגינה, כמובהר לעיל, לא הוגש ערעור, שלפיה המערערת פוטרה על ידי המשיב, בניגוד לטענותיו הסותרות בדבר זניחת העבודה על ידי המערערת מחד גיסא ופיטוריה בעידנא דריתחא מאידך גיסא, והקביעה שלפיה "הריונה של התובעת היווה שיקול בקבלת ההחלטה על פיטוריה ולכל הפחות השפיע על עיתוי קבלת ההחלטה". ממילא, קביעות אלה, הנסמכות גם על התרשמותו הבלתי אמצעית של מותב בית הדין קמא, נתמכות בחומר הראיות הכולל הקלטות שתוכנן אינו משתמע לשני פנים ומבוססות היטב.

4. המערערת הגישה ערעור על אי קבלת תביעתה להחזר ההלוואה ועל גובה הסכומים שנפסקו לזכותה בגין אי עריכת שימוע, עגמת נפש ונזק בלתי ממוני, פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, פיצוי בגין תלושי השכר הפיקטיביים, כטענתה, והחזר הוצאות משפט. כמו כן טענה המערערת כי היה מקום לציין בפסק הדין כי רכיבים מסוימים יחושבו בערכי נטו. להלן נבחן את מרכיבי הערעור, תוך התייחסות לקביעות בית הדין האזורי ולטענות בעלי הדין ביחס לכל אחד מהם.

   דיון והכרעה

5. החזר ההלוואה – טענת המערערת כי הִלוותה למערער סכום של 50,000 ₪, העולה אך במעט על עשרה חודשי השתכרות שלה (במונחי נטו), אינה מגובה בהסכם הלוואה או במסמך כלשהו, למעט דף חשבון בנק המצביע על כך שהמערערת משכה מחשבונה, בתקופת עבודתה, 50,000 ₪ במזומן. המשיב הכחיש בכתב ההגנה את קבלת ההלוואה ובהמשך – כאשר נחשף להקלטה שבה נזכר סכום של 50,000 ₪ – אף שינה טעמו וטען כי הוא שהילווה את הסכום למערערת.

   בית הדין קבע בפסק דינו, כי המערערת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי אכן נתנה למשיב הלוואה והביע תמיהה הן על עצם מתן הלוואה בסכום כה גבוה ועל ההסבר שנתנה המערערת לכך (החשש כי הכסף "יתבזבז") והן על אזכורה האגבי והחד פעמי של ההלוואה באחד מקטעי השיחה שבהקלטות. בערעורה משליכה המערערת את יהבה על השקרים הרבים של המשיב בהליך, כטענתה, ומטעימה כי אף לעניין ההלוואה דבריו אינם אמת. אלא שהנטל להוכיח את מתן ההלוואה מוטל על המערערת וככלל, בהיעדר ראיה כלשהי לעצם מתן ההלוואה ומשבית הדין העלה סימני שאלה על גרסת המערערת ,לא עלה בידה להרים את הנטל רק כתוצאה מאי האמון בגרסת המשיב. לא מצאנו לנכון, אפוא, להתערב בהחלטת בית הדין שלפיה מתן ההלוואה לא הוכח ואנו דוחים את הערעור בסוגיה.

6. פיצוי בגין אי עריכת שימוע – בית הדין פסק כי לנוכח תקופת העבודה הקצרה יחסית והעובדה שלפיה ההחלטה על הפיטורים נבעה גם משיקולים מקצועיים, ולא רק מחמת ההיריון, יעמוד הפיצוי על אי עריכת שימוע על שיעור של משכורת חודש אחד. המערערת סבורה כי היא זכאית לפיצוי ברכיב זה בשיעור של שש משכורות, לנוכח חומרת ההתנהלות של המשיב שפיטר אותה בהיותה בהריון, ואילו המשיב – בטיעונו ביחס לכלל רכיבי ערעור המערערת על היקף החיובים השונים בפסק הדין – טוען כי החיוב שהשית עליו בית הדין קמא מספק וכי טענות המערערת מעידות על כוונתה הראשונית לנצל את פיטוריה בעידנא דריתחא כדי להתעשר על חשבונו.

   לא מצאנו לנכון להתערב בשיקול דעתו של בית הדין בפסיקת הפיצוי בגין אי עריכת שימוע, תוך שנתנו דעתנו גם ליחסי העבודה הלא פורמאליים שבין בעל חנות לבין העובדת היחידה בחנותו, לעובדה שלפיה המשיב היה נכון לבטל את הפיטורים ולהחזיר את המערערת לעבודה והיא שסירבה לכך ולעוּבדת חיובו של המשיב ברכיב נפרד של פיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה למערערת עקב פיטוריה.