פלוני נ' מרכז הירידים והקונגרסים בישראל בע"מ ואח'

המשיבות 3-2 בשני הערעורים:

2. ערוצים לשיווק ממוקד בע"מ

3. הראל מבטחים ביטוח בע"מ

עו"ד לבונטין קהואג'יאן

פסק דין

1. לפנינו ערעורים על פסק-דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת ב' יהלום) בת"א 57406-08-18 מיום 5.2.25. פסק-הדין עסק בנזקי גוף שנגרמו למערער בע"א 6834-04-25 (להלן: הנפגע) כתוצאה מקריסת כיסא עליו ישב בעת שהשתתף בוועידה הארצית לאדריכלות במרכז הירידים בגני התערוכה בחודש פברואר 2017. כתוצאה משבירת הכיסא נפל הנפגע ונחבל. בית משפט קמא קבע כי המערערת בע"א 4331-06-25 (להלן: מרכז הירידים) אחראית לנזקים שנגרמו לנפגע; דחה את התביעה נגד החברה שארגנה את הוועידה ומבטחתה (המשיבות 3-2 לשני הערעורים; המשיבה 2 תכונה להלן ערוצים); וקבע כי יש לפצות את הנפגע בסך 385,000 ₪ לפני ניכוי המל"ל, כאשר לסכום שהתקבל צורף שכ"ט עו"ד בשיעור 17.5% ומע"מ.

    

   ערעורו של הנפגע נסוב על מיעוט הפיצויים שנפסקו לו בראשי הנזק השונים, ובכלל זה על שיעור שכ"ט עו"ד שנפסק לו. ערעורה של מרכז הירידים סובב הן את עצם הטלת האחריות על כתפיה, הן את הימנעות בית משפט קמא מהטלת חבות חוזית על ערוצים לשפותה (לא הוגש ערעור על קביעת בית משפט קמא לפיה לא מוטלת אחריות נזיקית על ערוצים) ועל כך שלא הוטלה חבות ביטוחית על מבטחתה של ערוצים, הן על שיעור הפיצויים.

    

2. לאחר עיון בהודעות הערעור, בתשובות בכתב ובתיק בית משפט קמא, הגענו למסקנה לפיה ניתן להכריע בערעורים על יסוד החומר בכתב, בהתאם להוראת תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. כפי שיובהר להלן, יש להורות על דחיית ערעורה של מרכז הירידים ועל קבלה חלקית של ערעור הנפגע.

    

   ערעורה של מרכז הירידים

3. טענות מרכז הירידים בעניין הטלת האחריות סובבות הן את עצם קבלת גרסת הנפגע לאירוע, על אף שלא הובאו עדים חיצוניים התומכים בה, הן את הקביעה לפיה התקיימו בנסיבות העניין שלושת התנאים של הכלל בעניין הדבר מדבר בעדו, המעוגן בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה). מרכז הירידים סבורה כי עלה בידה להוכיח שפעלה באופן סביר וראוי.

    

4. הקביעה לפיה התרחש האירוע לא נשענה אך על עדות הנפגע לבדו, כפי שטענה מרכז הירידים. בית משפט קמא תמך יתדותיו בסוגיה זו באמון שרחש לעדות הנפגע; בעדותו של העד מטעם חברת הקייטרינג לפיה זכור לו במעומעם כי אירוע מעין זה התרחש והוא אף שאל את העובדים והם אמרו שהיה מקרה כזה באירוע (עמ' 115 לפרוטוקול); ברישומים הרפואיים שנערכו בקופת חולים ובבית החולים הדסה למחרת האירוע ובסמוך לו, שבשניהם דיווח על פגיעה כתוצאה מנפילה לאחר התפרקות הכיסא עליו ישב; ועל צילומי הכיסא השבור. בכל אלה יש למעלה מהנדרש לצורך מילוי הדרישה לקיומה של "תוספת ראיה" כנדרש בהוראת סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] לצורך הכרעה על יסוד עדותו של בעל דין, שדי בה כדי להוות הנמקה מספיקה לצורך ההכרעה (ראו ע"א 6129/04 טרטמן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, מיום 5.12.05, בפסקה 5 לפסק-הדין; ע"א 1064/03 אליהו נ' עזבון פיאמנטה, מיום 8.2.06, בפסקה 9 לפסק-הדין).

    

   נעיר כי לתימוכין עליהם הצביע בית משפט קמא ניתן להוסיף גם את עדותו של העד מטעם ערוצים, לפיה שמע על אירוע בו כיסא נשבר ואדם נפגע "אחרי חודש וחצי" (עמ' 51 לפרוטוקול, שורות 26-23); להמשך עדותו של העד מטעם חברת הקייטרינג (עמ' 116 לפרוטוקול, שורות 4-2); ולעדות העדה מטעם מרכז הירידים, שהעידה כי סמוך למועד חקירתה בבית המשפט מסר לה מנהל התפעול "שהכיסא הזה נזרק" (עמ' 95 לפרוטוקול, שורות 26-22). בכל אלה יש הרבה למעלה מן הצורך כדי לבסס את הקביעה לפיה פגיעתו של הנפגע נבעה מקריסת הכיסא בוועידה.

    

5. בית משפט קמא השתית את קביעתו בסוגיית האחריות על הכלל בעניין הדבר מדבר בעדו שבסעיף 41 לפקודת הנזיקין, תוך שהוא מסתמך על הפרשנות שניתנה לתנאי תחולת סעיף 41 בע"מ 6632/15 צלאח נ' עדוי, מיום 23.11.17 (להלן: הלכת צלאח). אנו סבורים שלא נפלה טעות בניתוח המשפטי של בית משפט קמא. במקרה דנא, הנפגע אינו יודע מה הביא לשבירת הכיסא וקריסתו, ולפיכך מתקיים התנאי הראשון בתחולת הסעיף שעניינו באי-ידיעת התובע את "הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק". אשר לתנאי השני לתחולת הסעיף, נקבע שכל הכיסאות בהן נעשה שימוש באירוע הן כיסאות של מרכז הירידים, והובאו לשם על ידי גורמים מטעמם. מכאן שהוכח גם היסוד השני של סעיף 41 לפקודת הנזיקין, שעניינו בשליטת המזיק בנכס.

    

   לא נותר אלא לדון בתחולת התנאי השלישי, במסגרתו יש לקבוע אם האירוע הנזיקי "מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה". אנו סבורים שגם עניין זה הוכח כדבעי בנסיבות העניין. נזכיר שבחינת התקיימותו של תנאי זה עברה גלגולים מספר בפסיקה. תחילתה בקביעה לפיה על הנתבע "להוכיח הסבר המעלה את הסיבה המדוייקת, שגרמה לתאונה, ושסיבה זו אין בינה לבין רשלנות מצדו ולא כלום" (ד"נ 4/69 נוימן נ' כהן, פ"ד כד(2) 229, 304 (1970); ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539, 555 (2001); ע"א 4804/03 מרגליות נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, מיום 10.5.06, בפסקה 26 לפסק-הדין). למותר לציין שמרכז הירידים לא עמדה במבחן זה. כחלוף השנים נקט בית המשפט העליון בגישה מרוככת יותר לפיה יש לבצע "בחינה כללית" של האירוע, הנשענת גם על יסודות הסתברותיים של תרחישים אפשריים לתאונה מהסוג שעל הפרק, תוך התחשבות בנתונים הקונקרטיים שידועים לגבי המקרה (הלכת צלאח, בפסקה 7 לפסק-הדין). מדובר בהכרעה המבוססת על "הערכה עובדתית-נורמטיבית של בית המשפט" (ע"א 7276/18 עזבון פלונית נ' מדינת ישראל, המרכז לבריאות הנפש מעלה הכרמל, מיום 2.3.21, בפסקה 19 לפסק-דינו של כבוד השופט (כתוארו אז) סולברג).

    

   במקרה דנא, מצביעות עובדות האירוע באופן ברור על כך שיש להטיל את האחריות על מרכז הירידים. אדם המתיישב לתומו על כיסא באירוע אינו אמור לבחון את הכיסא בצורה מדוקדקת, והוא רשאי להניח שהכיסא תקין ולא יישבר תחת משקלו. פסקי-הדין אליהם הפנתה מרכז הירידים אינם רלוונטיים כלל לצורך ההכרעה בשאלה זו, והם עוסקים אך בקביעה – שאין עליה חולק – לפיה אדם הנופל בעקבות ישיבה על כיסא תקין אינו יכול, בדרך כלל, לבוא בתלונה כלפי הבעלים של הכיסא. בין קביעה זו לבין הקביעה לפיה מוטלת אחריות על בעליו של כיסא שקרס תחת משקלו של היושב עליו אין ולא כלום. עיון בתמונת הכיסא השבור, המובאת לצורך ההמחשה, מחזקת מסקנה זו:

    

   

    

    

    

   מרכז הירידים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם לשכנע כי האירוע הנזיקי מתיישב יותר עם המסקנה שהם נקטו זהירות סבירה. העדה היחידה שמרכז הירידים בחרה להעיד היא היועצת המשפטית של החברה, שבתקופה הרלוונטית שהתה בחופשת לידה וכל עדותה אינה אלא עדות מפי שמועה או עדות סברה. לתמיכה בטענה לפיה הכיסאות נבדקים הציגה מסמך של ספירת מלאי לשנים 2019-2017 (נספח ג' לתצהירה). נספח זה עשוי ללמד כי הכיסאות נבדקים פעם בשנה בעת ספירת המלאי, וכי משנה לשנה נגרעים כיסאות רבים מהמלאי בשל פגמים שנמצאו בהם (ראו גם עדותה של העדה בעמ' 91 לפרוטוקול, שורות 15-8). העדה טענה אמנם שהכיסאות נבדקים לפני כל אירוע, אך טענה זו אינה מתבססת על ידיעה אישית שלה, אלא לכל היותר על דברים שהיא שמעה ושלא נמצאו להם כל תימוכין חיצוניים. מכאן שלא הוכח שמרכז הירידים פעלו באופן יזום לבחון את תקינות הכיסאות לפני האירוע; ולמעשה נראה כי הסתפקו בבדיקה אחת בשנה במסגרתה נגרעו כיסאות פגומים רבים מהמלאי, באופן שמצביע כשלעצמו על חוסר בדיקה מספקת במהלך השנה.

    

6. המסקנה מכל אלה היא שבדין קבע בית משפט קמא שלא עלה בידי מרכז הירידים להרים את הנטל המוטל עליה ולהוכיח כי מכלול הנסיבות מצביע על כך שהיא נקטה זהירות סבירה ולא התרשלה. לאמיתו של דבר, נראה שקיים קושי ממשי להוכיח את התקיימותו של תנאי זה כאשר כיסא נשבר באופן המתואר תחת משקלו של אדם מן היישוב. הדרך להוכחת התנאי היתה באמצעות הבאת ראיה ברורה לפיה נבדקו הכיסאות לפני האירוע הספציפי ונמצאו תקינים.

    

7. אשר לטענות החוזיות במישור היחסים בינה לבין ערוצים, שבה מרכז הירידים על הטענות שנדחו אחת לאחת על ידי בית משפט קמא, תוך שהיא מסתמכת על תניות חוזיות שאינן מטילות על ערוצים חובת שיפוי בגין פעולותיה של מרכז הירידים, ועל תניות שאינן רלוונטיות כלל לנסיבות האירוע. מרכז הירידים לא ניסתה כלל להתמודד עם קביעותיו של בית משפט קמא בהקשר למערכת החוזית. אנו סבורים שלא נפל פגם בניתוח מערכת היחסים החוזית על ידי בית משפט קמא. ההסכם בין הצדדים לא כלל תנית שיפוי המטילה על ערוצים את החבות למחדלים המוטלים לפתחה של מרכז הירידים, וקביעות בית משפט קמא בעניין זה מקובלות עלינו במלואן.

    

8. הטענות הביטוחיות לא הוכרעו במפורש בפסק-דינו של בית משפט קמא, אך אנו סבורים שגם דינן להידחות. מרכז הירידים השתיתה טענות אלה על התחייבות ערוצים "לערוך ולקיים פוליסות ביטוח אצל חברת ביטוח מורשית... ובנוסח המצ"ב כנספח ב' לחוזה זה" (סעיף 10.1 להסכם בין מרכז הירידים לערוצים, נספח ד' לתצהיר העדה מטעם מרכז הירידים). נספח ב' להסכם קובע כי על הביטוח לכסות חבות כלפי צד שלישי "בגין אירועים הנובעים במישרין ו/או בעקיפין מפעולותיו של [ערוצים] ו/או מי מטעמו". מאחר שבפסק-הדין נקבע שלערוצים או מי מטעמה אין אחריות לאירוע בו נגרם נזק לנפגע, הרי שהכיסוי הביטוחי, המותנה בקיומה של חבות לערוצים או למי מטעמה, לא חל. לפיכך יש לקבל את טענות ערוצים ומבטחתה לפיה לא עלה בידי מרכז הירידים להוכיח כי ניתן כיסוי ביטוחי לאירוע, או כי היה על ערוצים לדאוג לכך שיינתן כיסוי ביטוחי לאירועים שהם באחריותה הבלעדית של מרכז הירידים.

    

9. לפיכך נדחה ערעור מרכז הירידים הן בנוגע לסוגיית האחריות הן בנוגע לטענות במישור היחסים בינה לבין ערוצים. בהמשך הדברים יובהר שאכן יש מקום להתערב בסכום הפיצויים שפסק בית משפט קמא, אך זאת לטובת הנפגע. לפיכך נדחה ערעורה של מרכז הירידים גם בסוגיית הנזק.

    

   הערעורים בסוגיית גובה הפיצויים

10. הנפגע הוא יליד 1963. בפסק-הדין נקבע, על יסוד חוות-דעתו של המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי, שלנפגע נכות רפואית בתחום האורתופדי בשיעור 10% בגין הגבלה בתנועה בעמוד שדרה מותני ונכות בשיעור 5% בגין פגיעה עצבית. עוד נקבע שמחצית מהנכות משויכת לעברו הרפואי מהשנים 2007 ו-2010. מאחר שהנפגע התלונן על כאבים מתמשכים, הוגשו חוות-דעת בתחום רפואת הכאב מטעם שני הצדדים. לאחר הגשתן הסכימו הצדדים שלנפגע נכות בשיעור 10% בתחום רפואת הכאב. בית משפט קמא קבע שנכותו הרפואית כתוצאה מהאירוע עומדת על 16.64%, אך לא קבע מה שיעור הפגיעה התפקודית הנובעת מנכות זו (הדיון תחת הכותרת "הנכות התפקודית" עוסק בטענות הצדדים בגין הנזקים תחת ראשי הנזק השונים).

     

    המעט שניתן לומר הוא כי מדובר בשילוב נכויות שנודעת לו משמעות תפקודית מלאה, וכי דווקא עברו של הנפגע תומך במסקנה זו. זאת מהטעם שהנכויות הנובעות מהאירוע הצטברו למגבלה קודמת והחמירו אותה, באופן שצירוף הנכויות ה"חדשות" על אלה ה"ישנות" גורם למגבלה משמעותית יותר מזו שהיתה נגרמת לאדם ללא מגבלה קודמת. כפי שיובהר להלן, בפסק-הדין חושבה הגריעה מכושר ההשתכרות על בסיס מכפלת הנכות בבסיס השכר. מכאן שבית משפט קמא הכריע כי קיימת במקרה זה זהות בין הנכות הרפואית, הפגיעה התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות (להבחנה בין שלושה אלה ולטרמינולוגיה בה יש לנקוט ראו רע"א 8532/11 כהן נ' קרקובסקי, מיום 25.3.12, בפסקה 7 להחלטה; ע"א 8602/11 הפניקס נ' גדרון, מיום 3.4.12, בפסקה 7 לפסק-הדין; ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ, מיום 11.1.15, בפסקה 6 לפסק-הדין). נראה שמסקנה זו מתיישבת היטב עם טיב הנכויות והשפעתן.

     

11. בית משפט קמא קבע כי עובר לאירוע השתכר הנפגע סך 6,500 ₪ לחודש. מאחר שלנפגע הוצאו אישורי מחלה למשך 41 חודשים, שהמומחה מטעם בית המשפט הציע לכבדם, נקבע לו הפסד השתכרות בשיעור 30% לתקופה זו (האישורים קבעו אובדן כושר מלא לחלק מהתקופה, אך בפסק-הדין נקבע פיצוי בשיעור 30% לפי מה שהתבקש בסיכומי הנפגע לכל התקופה בממוצע). לא ניתן פיצוי לעבר עבור יתר התקופה בהנמקה שלא צורפו אישורי מחלה ליתר התקופה. עוד נקבע כי שכרו כיום עומד על כ-11,500 ₪ לחודש, וכי מאחר שהוא עצמאי יש לחשב את הגריעה מכושר ההשתכרות עד גיל 70. לנוכח צבר הנכויות נפסק לו פיצוי בגין גריעה מכושר ההשתכרות בסך 165,000 ₪, סכום השווה כמעט במדויק לחישוב אקטוארי מלא על בסיס שיעור הנכות וכושר ההשתכרות עד גיל הפרישה.

     

    בגין הנזק הלא ממוני נפסק לנפגע סך 70,000 ₪. עבור כל יתר ראשי הנזק, לעבר ולעתיד, נפסק לו סך 30,000 ₪.

     

12. מרכז הירידים טוענת שלא היה מקום לפסיקת פיצויים בשיעור זה לנוכח מצבו הרפואי של הנפגע עובר לתאונה ואי הצלחתו בהרמת הנטל המוטל עליו להוכיח את נזקיו. הנפגע טוען בערעורו ששיעור הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני אינו עולה בקנה אחד עם המקובל; ששכרו בעבר חושב בחסר, תוך התעלמות נתונים שהציג; שלא היה מקום לפסוק פיצוי בגין הפסדי שכר בעבר רק עבור התקופה שגובתה באישורי המחלה; היה מקום לפסיקת סכומים משמעותיים יותר תחת ראשי הנזק האחרים; והיה מקום להעמיד את שכר הטרחה על שיעור 20% ומע"מ, כמקובל.

     

13. לאחר עיון אנו סבורים שיש מקום להתערבות בשניים מראשי הנזק שקבע בית משפט קמא. נקדים ונבהיר שאיננו סבורים שיש מקום להתערב בבסיס השכר לעבר שנקבע בפסק-הדין. מאחר שהנפגע טען בתצהירו שהיה עסוק בטיפול בביתו החולה כבר משנת 2012, היה מקום לצפות לכך שיגיש נתוני השתכרות למועד הקודם לכך כדי להוכיח כושר השתכרות "היסטורי" משמעותי יותר. הדבר לא נעשה, והמסמכים שהוצגו הם משנת 2015 ואילך, כאשר בשנים אלה השתתף הנפגע גם בקורס בהיקף משמעותי ביותר. על יסוד נתונים חסרים אלה, אין פגם בקביעה הנוגעת לבסיס השכר בעבר.

     

14. שונים הם פני הדברים בנוגע לגובה הפיצויים שנפסקו עבור הפסדי השכר בעבר. הובהר לעיל כי הנכות היא בעלת משמעות תפקודית במלואה. בית משפט קמא נתן משקל לעובדה זו שעה שקבע את הגריעה מכושר ההשתכרות לעבר. על אף זאת, הוא בחר שלא להעניק לנפגע פיצוי כלשהו עבור תקופה של כ-50 חודשים בעבר, מאז שהנפגע הפסיק לפנות לרופא ולבקש אישורי מחלה. אלא שמשעה שהמומחים קבעו לנפגע נכות צמיתה, הרי שלא היה צורך באישורי מחלה להוכחת שיעור הפגיעה התפקודית בעבר. די לעניין זה בקביעות של המומחים. בנסיבות אלה, וכאשר נקבע שבנכויות שנגרמו לו יש משום מגבלה לכושר השתכרותו, היה מקום לפסוק לו פיצוי גם ליתר תקופת העבר.

     

    אשר לנזק הלא ממוני, גם בעניין זה סבורים אנו שהפיצוי שנפסק לנפגע אינו משקף אל נכון את טיב הנכויות שנקבעו לו ואת השפעתן. לנפגע נגרמה פגיעה אורתופדית שנוספה למצב קיים, פגיעה נוירולוגית הגורמת כשלעצמה למגבלות, ונקבעה לו נכות בתחום הכאב, שיש בה כדי להצביע על עצמת הכאבים שהם מנת חלקו הקבועה. בנסיבות אלה אנו סבורים שיש להוסיף לפיצוי שקבע בית משפט קמא גם תחת ראש נזק זה. אך בשל הריסון המוטל על ערכאת הערעור בעת ההתערבות בקביעות מעין אלה, נסתפק בכך שנוסיף לפיצוי הכולל שקבע בית משפט קמא סך 100,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור שנקבע על ידו.

     

    נעיר שבפסק-הדין לא הובהר מדוע מצא בית משפט קמא לנכון לקבוע שיעור שכ"ט עו"ד הנופל מהמקובל בתובענות מעין אלה. עם זאת, מאחר שהכלל הוא שבית המשפט שלערעור אינו מתערב בקביעות הנוגעות לשיעור שכר הטרחה, לא נתערב בקביעה זו.

     

    סוף דבר

15. לנוכח האמור לעיל נדחה ערעורה של מרכז הירידים. היא תשלם לערוצים ולמבטחתה הוצאות משפט בסך 20,000 ₪.

    ערעורו של הנפגע מתקבל באופן חלקי, כך שלסכום הפיצויים שנפסק לו יתוסף סך 100,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד ומע"מ. מרכז הירידים יישא בהוצאות הנפגע בערעורו בסך 20,000 ₪.

     

    המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לצדדים ותשיב לנפגע את העירבון שהפקיד במסגרת ערעורו, באמצעות עורך-דינו ובכפוף לכל דין.

     

    ניתן היום, י"ח בתמוז התשפ"ה, 14 ביולי 2025, בהעדר.

     

    רם וינוגרד, סגן נשיא		שושנה ליבוביץ, שופטת		תמר בר-אשר, שופטת