אביתר נ' מדינת ישראל - המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות ואח'

השופטת רות רונן:

           במוקד הערעור שלפנינו – הזכויות בדירת מגורים הידועה כגוש 12760 חלקה 6 תת חלקה 2 שברחוב דה גויה 15/2 בקריית אתא (להלן: הדירה). המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה האם זכויותיה של המערערת (להלן גם: האישה), גרושתו של המשיב 3 (להלן: הבעל) הרשום היום כבעל הזכויות בדירה, גוברות על אלה של המשיבים 1-2 – המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות; ומס הכנסה חיפה (שיכונו להלן  ביחד: המדינה), הטוענים לזכויות בדירה מכוח שעבודים שנרשמו לטובתם בגין חובות של הבעל כלפיהם.

רקע והליכים קודמים

1. הבעל והאישה היו נשואים זה לזה. לאחר שהם נפרדו, נחתם ביניהם ביום 16.5.2016 הסכם גירושין (להלן: הסכם הגירושין). בהסכם הגירושין נכתב כי הצדדים פרודים זה מזה כבר משנת 2007 ואינם מנהלים משק בית משותף ממועד זה. בהמשך, צוין כי הבעל הוא בעל הזכות הבלעדית לרישום זכויות החכירה בדירה; וכי האישה מתגוררת בדירה יחד עם ילדיהם מאז שנרכשה על ידי הבעל. בסעיף 9.4 להסכם נקבע כי עם סידור הגט וקבלת תוקף של פסק דין להסכם, יועברו מחצית מזכויות הבעל בדירה לאישה, ומחציתן השנייה – לילדים. עוד הוסכם כי יתרת חוב המשכנתה הרובץ על הדירה בסך של 890,000 ש"ח, תשולם במלואה על ידי האישה (סעיף 9.9 להסכם). בנוסף, הוסכם כי לתקופה של 10 שנים ממועד החתימה על ההסכם, יידרש אישור של הבעל לצורך מכירת הדירה (סעיף 9.14 להסכם).

           ביום 30.6.2016 חתמו הבעל והאישה על הסכם גירושין מתוקן (להלן: הסכם הגירושין), בו תוקן סעיף 9 להסכם ונקבע כי "עם סידור הגט וקבלת תוקף של פסק דין להסכם זה תעבורנה ללא כל תמורה... כלל זכויות הבעל בדירה על שם האישה במלוא[ן] (100%)". ביום 10.7.2016 אושר הסכם הגירושין על ידי בית משפט לענייני משפחה וקיבל תוקף של פסק דין.

2. כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, מאחר שהבעל והאישה לא יכלו לקבל משכנתה, נרכשה הדירה בשנת 2010 על ידי מר יוסף עמרה (להלן: עמרה) עבור הבעל. הבעל הוא ששילם לקבלן את התשלום הראשון בסך של 500,000 ש"ח עבור הדירה, ויתרת התמורה שולמה באמצעות משכנתה שנטל עמרה מבנק לאומי לישראל, כאשר הבעל הוא שנשא בפועל בתשלומיה החודשיים. עמרה נרשם כבעל הזכויות בדירה. בהמשך התקשר הבעל עם עמרה בהסכם מכר מיום 4.6.2012 לפיו מכר עמרה את הדירה לבעל.

3. משעלו היחסים בין הבעל לבין עמרה על שרטון, הגיש עמרה נגד הבעל בחודש ינואר 2017 (כלומר לאחר חתימת הסכם הגירושין בין הבעל לאישה) תביעה לבית המשפט המחוזי, בה הוא עתר לביטול הסכם המכר מיום 4.6.2012 (ת"א 25424-01-17; להלן: תביעת עמרה). לצד התביעה, הגיש עמרה בקשה לצו מניעה זמני האוסר על העברת הזכויות בדירה. במסגרת הדיון בבקשה שהתקיים ביום 16.1.2017, הוסכם בין הצדדים כי הבעל יהיה רשאי להשלים את העברת הזכויות ורישום הדירה על שמו, וכי לאחר מכן יינתן צו מניעה זמני האוסר עליו להעביר את זכויותיו בה (להלן: צו המניעה הזמני). יצוין כבר עתה כי עוד באותו יום נרשמו הזכויות בדירה על שם הבעל; ויומיים לאחר מכן, ביום 18.1.2017, נרשמה הערת אזהרה על הדירה לזכותה של האישה (הנובעת מהסכם הגירושין).

           ביום 6.6.2017 נדחתה תביעת עמרה, תוך שנקבע כי עמרה רכש את הדירה כנאמן עבור הבעל – אשר הוא זה ששילם מכיסו את מלוא התמורה בגינה. על פסק הדין הוגש ערעור (ע"א 4972/17); וביום 16.7.2017 ניתן סעד זמני בערעור האוסר על הבעל להעביר את זכויותיו בדירה לצדדים שלישיים. ביום 15.11.2018 – הערעור נדחה.