ע"א 21835-06-11 מדינת ישראל נ' הרן,ע"א 23308-06-11 המועצה המקומית גבעת זאב נ' הרן,ע"א 21835-06-11:המערערת בע"א 23308-06-11,בע"א 21835-06-11:המערערת בע"א 23308-06-11,בע"א 23308-06-11:מדינת ישראל – היועץ המשפטי לממשלה

משלים – בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון – בערעוריהם של המדינה (היועץ המשפטי לממשלה) והמועצה המקומית גבעת זאב, המערערים יחדיו על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים מיום 28.4.2011. בפסק הדין מושא הערעור (כב' השופט כ' מוסק, סגן נשיא) התקבלה תביעת המשיבים וניתן צו לסילוק ידם של המערערים מן המקרקעין מושא התביעה, לרבות פינוי המקרקעין מבריכת מים המשרתת את הישוב גבעת זאב וכן ממתקנים נוספים שהוצבו על המקרקעין בידי המועצה המקומית גבעת זאב (ת"א 12203/08, ת"א 17976/96).

רקע רלבנטי

התביעה לבית משפט השלום הוגשה בידי המשיבים נגד המערערת 2, המועצה המקומית גבעת זאב (להלן:המועצה המקומית), לסילוק ידה מן המקרקעין הרשומים בלשכת המקרקעין ברמאללה כספר 1 דף 9 ששטחם 44.837 דונם (להלן:המקרקעין). המקרקעין רשומים בבעלותם המשותפת של יצחק גבריאלוביץ (33/100), רגינה פטל ויוסף ריבלין. המשיבים הם חליפיו של המנוח יצחק גבריאלוביץ ז"ל מכוח ירושה. היועץ המשפטי לממשלה שגם הוא מערער לפנינו, התייצב בהליך בשלב מאוחר יותר.

קורות ההליכים שהתנהלו בין הצדדים פורטו בפסק דינו של בית המשפט העליון וכן בפסק דיננו (הקודם) מיום 28.7.2013, ולפיכך לא נחזור עליהם. נחזור ונציין רק שהמועצה המקומית ביססה את הגנתה מפני תביעת סילוק היד של המשיבים על שלוש טענות: האחת, שהמקרקעין הוקנו לאפוטרופוס הירדני על נכסי אויב (הממונה הירדני), והועברו לממונה הישראלי על הרכוש הממשלתי והנטוש באיו"ש (הממונה הישראלי). לפיכך הם בגדר "רכוש ממשלתי"; השניה, שחלק המקרקעין שעליו בנויים הבריכה והמתקנים הופקע לצרכי ציבור בידי המנהל האזרחי באזור יהודה ושומרון; והשלישית, שהמועצה המקומית עושה שימוש במקרקעין מכוח תכנית מתאר שבה יועד חלק המקרקעין שעליו בנויה הבריכה לצרכי ציבור. בפסק הדין הקודם שניתן בערעורים (ביום 28.7.2013) התקבלה טענתם הראשונה של המערערים ולפיה המקרקעין מושא התביעה הם "רכוש ממשלתי" אשר נוהל בידי הממונה הירדני והועבר לחזקתו ולניהולו של הממונה הישראלי. לפיכך לא נדונו באותו פסק דין שלערעור יתר טענותיהם של המערערים. כפועל יוצא מכך נדחתה תביעתם של המשיבים.

המשיבים הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על פסק הדין (רע"א 6684/13). בפסק הדין שניתן בבית המשפט העליון ביום 6.7.2014 התקבל חלקית ערעור המשיבים. נקבע שחלק מן המקרקעין, כ-31 דונם (חלקה 18 לפי לוח זכויות לא סופי של רישום המקרקעין בכפר ביתוניה), הוא אכן "רכוש ממשלתי" אשר נוהל בידי הממונה הירדני והועבר לחזקתו ולניהולו של הממונה הישראלי. לצד זאת נקבע, כי יתרת המקרקעין, כ-14 דונם (חלקים מחלקות 27, 44 ו-47 לפי לוח הזכויות הלא סופי) אינה רכוש ממשלתי. בהמשך לכך הורה בית המשפט העליון על החזרת הדיון לבית משפט זה על מנת שיוסיף וידון בטענות המערערים בנוגע לחילופי המקרקעין ולהפקעת המקרקעין ו"בהן בלבד" (ס' כ"ו לפסק הדין ברע"א 6684/13).

נציין כבר עתה, שמוסכם על הצדדים שבריכת המים, דרך הגישה והמתקנים – מצויים בתחום חלקה 44, כלומר בתוך אותם כ-14 דונם עליהם נסב הדיון (עמ' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 30.10.2014). עוד נוסיף, כי בפתח השלמת הטיעון שהתקיימה לפנינו בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון, נעשה ניסיון (נוסף על זה שנעשה בהתדיינות הקודמת), להביא את הצדדים לכדי הסדר שייתר את המשך ההתדיינות ביניהם. כך בכלל, וכך בפרט משעה שתביעה זו של סילוק יד נדונה לפנינו כהתדיינות השישית בין הצדדים. ההליך החל בבית משפט השלום; הוחזר בערעור (נוסף) לבית המשפט השלום למתן פסק דין משלים; נדון בשנית בבית משפט השלום; נדון בערעור בבית משפט זה (שצוין כבר לעיל); נדון בבית המשפט העליון; וכעת נדון שוב (בחלקים שנותרו להכרעה) – בבית משפט זה. אלא שניסיון זה של פשרה לא צלח והצדדים רחוקים היו בעמדותיהם המשפטיות והמעשיות מרחק רב. נעבור אפוא להכרעה במחלוקות שלפנינו.