ע.א. נ' מדינת ישראל

לפני ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט קמא, אשר לאחר שמיעת הראיות הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, ובתוך כך מצא אותו אחראי לגרימת תאונת הדרכים הקשה שהתרחשה ביום 15.1.15 בשעה 18:40 לערך, בכביש 60. בהתאם לעובדות כתב האישום ולממצאי בית המשפט קמא, נהג המערער בכביש הנ"ל ברכב מסחרי מסוג פורד ובעת שהגיע לק"מ 133, סטה הוא שמאלה לנתיב הנגדי, תוך חציית קו הפרדה רצוף, והתנגש ברכב מסחרי מסוג פולקסוואגן (להלן: "הרכב המעורב"), שנסע כדין לכיוון השני. כתוצאה מהתאונה נגרמו חבלות קשות לנהג המעורב ולנוסע ברכבו וכן למערער עצמו. בעקבות ההרשעה גזר בית המשפט קמא על המערער עונשים שונים, לרבות עונש מאסר בעבודות שירות, מאסר מותנה ופסילה ממושכת. מכל מקום, הערעור מופנה כלפי הכרעת הדין בלבד, ועל כן אפנה כעת לתיאור ממצאי הכרעת הדין.

בפתח פרק הדיון בהכרעת הדין הגדיר בית המשפט קמא הגדר היטב את גדר המחלוקת בין הצדדים, והזכיר בהקשר זה את המחלוקות בדבר אופן התרחשות התאונה ולגבי מקום האימפקט. או אז הבהיר בית המשפט קמא כי הוא מקבל בנושאים אלה באופן מלא את גרסת הבוחן המשטרתי, אשר הותיר בו רושם חיובי. על יסוד עדותו של הבוחן והמסמכים שערך והגיש, שוכנע בית המשפט קמא כי "נקודת האימפקט נמצאת בנתיב נסיעתו של המעורב, וזאת לאור חריצים בכביש הנמצאים בנתיב נסיעת המעורב. כמו כן, קיומו של קרע באספלט אשר תחילתו ורובו בנתיב נסיעת המעורב ומסתיים בנתיב נסיעת הנאשם. הריני מאמצת הקביעה כי הקרע באספלט נגרם כתוצאה מהתנגשות כלי הרכב, שגרמה לקריסת המרכב התחתון של רכבו של הנאשם. כתוצאה מכך השתפשף המרכב התחתון של רכב הנאשם באספלט" (עמ' 5 להכרעת הדין – כל ההדגשות, כאן ובהמשך, שלי – ח.ט.).

מנגד, קבע בית המשפט קמא כי חוות הדעת שהוגשה מטעם מומחה ההגנה הייתה מגמתית ומשקלה, על כן, נמוך. בית המשפט קמא ציין, בהקשר זה, כי מומחה ההגנה לא נכח במקום התאונה וכי חוות דעתו מבוססת כולה על הממצאים שנאספו על ידי הבוחן המשטרתי. עוד הדגיש בית המשפט קמא את העובדה כי מומחה ההגנה לא הצביע על נקודת אימפקט מדויקת, והסתפק בכך שקבע כי ההתנגשות ארעה במסלול נסיעת המערער. באשר לטענות שהעלה מומחה ההגנה לגבי סימני הבוץ שמופיעים בתמונות מזירת התאונה, קבע בית המשפט קמא כי לא נראים סימני בוץ על הגלגלים בתמונות הרכב, ומה גם שמדובר בתאונה שאירעה בחורף ולא בלתי נמנע כי יימצאו בתקופה זו סימני בוץ על הכביש, ואף מומחה ההגנה אישר כי אילו התרחשה בסמוך לפני כן תאונה קודמת באותו מקום, היה בכך כדי להטיל ספק בממצאיו.

בהכרעת הדין גם התייחסות קצרה לראיות המעטות הנוספות שנשמעו, לרבות עדות המערער. בהקשר זה נקבע כי אין בידי המערער גרסה קוהרנטית המאפשרת קביעת ממצאים, ומעדותו לא ניתן ללמוד כל פרט המצביע על אמיתות גרסתו, לפיה הרכב המעורב הוא שסטה לנתיב הנסיעה שלו, ועל כן אין לתת כל משקל לעדותו. עוד מוזכרת הודעת הנוסע ברכב המעורב, אשר הוגשה בהסכמה, ולפיה נסע הרכב המעורב בנתיבו, בעת שרכבו של המערער פגע בו. מדובר בעדות התואמת את ממצאי הבוחן, ומחזקת אותם. מכל מקום, כך על פי בית המשפט קמא, משנשללה גרסת המערער לגבי אופן קרות התאונה, לנוכח אימוץ ממצאי הבוחן המשטרתי, ונקבע כי המערער סטה שמאלה וכי התאונה התרחשה בנתיב הנסיעה הנגדי, מוכחת רשלנותו של המערער ואחריותו לגרימת התאונה ולעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

דיון והכרעה: 

לא מצאתי טעם בפירוט כלל הטיעונים עליהם נסמכת הודעת הערעור המפורטת, ואסתפק בכך שאתייחס לטענות הספציפיות, אשר לאחר עיון מדוקדק בפרוטוקול הדיון בפני בית המשפט קמא, במוצגים שהוגשו ובהכרעת הדין ולאחר ששמעתי טיעוני הצדדים בדיון לפני, הובילו אותי אל המסקנה לפיה ראוי במקרה זה לקבל את הערעור ולזכות את המערער, מחמת הספק, מהעבירות בהן הורשע בבית המשפט קמא.

בפתח הדברים יובהר כי אין למעשה חולק על כך שהכרעת הדין מבוססת למעשה על העדפת חוות דעת הבוחן המשטרתי, המומחה מטעם התביעה, על פני חוות דעתו של המומחה מטעם ההגנה (ראו, בהקשר זה, דברי ב"כ המשיבה בערעור שלפני בעמ' 3 ש' 23-24 ובעמ' 4 ש' 17-21). משקלן של יתר הראיות שהוצגו נמוך, עד כדי לא קיים. הודעת הנוסע ברכב המעורב הוגשה אמנם בהסכמה, וכוללת אמנם את האמירה הכללית לפיה "אנחנו נסענו בנתיב שלנו... ואז הרכב פגע בנו", אך מדובר בהודעה לקונית, אשר נגבתה מספר שבועות לאחר התאונה, ועולה ממנה בבירור כי העד לא היה מרוכז במתרחש בכביש. מההודעה עצמה עולה כי אותו נוסע היה מרוכז תחילה במכשיר הטלפון שלו ולאחר מכן הביט דרך החלון ימינה, ולא הבחין כלל ברכבו של המערער עד לתאונה. כאשר נשאל מפורשות מדוע קרתה התאונה, השיב בהגינות "לא יודע" (ת/23 ש' 19-20). לפיכך, בצדק לא ניתן משקל של ממש להודעה זו.

באשר להודעת המערער ת/8 ולעדותו בבית המשפט, הרי כפי שציין בית המשפט קמא, לא ניתן לייחס לראיות אלה כל משקל. כאן המקום להזכיר כי המערער עצמו נפגע בתאונה באופן חמור, ובשל מצבו הרפואי נגבתה הודעתו רק בחלוף כחודש ימים ממועד התאונה. כפי שהתברר במהלך גביית העדות, לא היה המערער מסוגל למסור מידע רלבנטי, ומתשובותיו עולה כי סבר בטעות כי נסע בכלל לכיוון ההפוך וכי התאונה אירעה במקום אחר על כביש 60, מזה שבו אירעה בפועל. המערער לא היה מסוגל אפוא למסור כל מידע רלבנטי, זולת טענתו כי לא סטה מנתיב נסיעתו, וגם אם לא היה מסוגל להסביר את הנסיבות המדויקות של התרחשות התאונה, ברי כי אין לפרטים שמסר משקל של ממש לזכותו, או לחובתו. עוד ראוי להזכיר, בהקשר זה, כי הנהג המעורב כלל לא העיד במהלך המשפט, על אף שבנסיבות רגילות ניתן היה לצפות כי ישמש כעד המרכזי לחובת המערער. ככל הנראה לא ניתן היה לגבות הודעתו ולהעיד אותו בבית המשפט לנוכח מצבו הרפואי הקשה, אך ברי כי הדבר אינו מונח לפתחו של המערער וכלל שמתעורר עקב כך ספק, הרי זכאי המערער ליהנות מכך.