אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ורדימון סלס נ' עיריית הרצליה

ורדימון סלס נ' עיריית הרצליה

תאריך פרסום : 01/08/2017 | גרסת הדפסה
עת"מ
בית משפט לעניינים מנהליים תל אביב - יפו
60113-01-16
26/07/2017
בפני השופטת עמיתה:
יהודית שטופמן

- נגד -
עותרים:
הדרה ורדימון סלס
משיבים:
1. עיריית הרצליה ע"י ב"כ עו"ד משרד הררי
2. טויסטר ואח'

פסק דין
 

 

  • נושא העתירה:

    לפני עתירה שהוגשה כנגד חיובים אשר הושתו על העותרת על ידי המשיבה, בהתייחס לנכס ברחוב שבט מנשה 50 בהרצליה. המדובר בחובות ארנונה בגין השנים 1995 - 1997 ו- 2011-2012, וכן אגרות מוניציפאליות נוספות.

     

    ב. העובדות העיקריות הצריכות לענייננו הן כדלהלן:

    העותרת היא בעלת הנכס נשוא עתירה זו, שהוא מבנה מגורים ישן הנמצא ברחוב שבט מנשה 50 בהרצליה ( להלן – "הנכס" או "הבית" או "המבנה"). משנת 1995, נותק המבנה מרשת המים העירונית, ושימש כמחסן שהוחזק על ידי אחיה של העותרת. אחיה של העותרת, קיבל לטענת העותרת, חזקה מלאה בנכס וזו נרשמה בלשכת רישום המקרקעין בשנת 1998 (נספחים ב, ג לכתב העתירה).

    כחלוף השנים התיישן הנכס וניזוק בשל פגעי הזמן, ובחודש אפריל 2009 נפרץ המבנה ונגרם לו נזק רב. משנת 2009 לא נעשה כל שימוש במבנה עקב מצבו, וזאת עד לשיפוצו ושיקומו בשנת 2014.

    ביום 13.1.2009 הודיעה העותרת למשיבה על העברת החזקה בבית לאחיה (נספח א10 לכתב העתירה). לטענת העותרת, זוהי ההודעה השנייה בדבר העברת החזקה לאחיה, לאחר שהודעתה הראשונה לא נענתה על ידי המשיבה.

    במהלך השנים 2009 – 2013 נמסרו למשיבה מספר הודעות על ידי העותרת בדבר הנזק שנגרם לנכס, שבעטיו אין הבית ראוי לשימוש (נספחים א11, א12, א13, א14 לכתב העתירה). במסגרת הודעות אלה השיגה העותרת על חיובים אשר הושתו על הנכס, ולטענתה לא קיבלה כל מענה מהמשיבה. במהלך השנים בוצעו מספר ביקורים של נציגי המשיבה בנכס, והאחרון המבקרים, מר אייל סרוסי, האחראי על בתים נטושים בעיריית הרצליה, העיד כי הבית נטוש ומוזנח מזה כמה שנים (פרוטוקול העדות מצורף כנספח א16 לכתב העתירה).

    בניגוד לטענות העותרת, המשיבה טוענת כי פניות העותרת נענו על ידיה, ומכתבי התשובה מצורפים לכתב התגובה כנספחים 8-13.

    בתאריכים 19.5.2013 ו-9.7.2014 הוגשו על ידי העותרת שני עררים על החלטת מנהל הארנונה לדחות את השגותיה, בהם טענה כי בהתאם לסעיף 330 לפקודת העיריות אין להשית חיובי ארנונה על הנכס, באשר אינו ראוי לשימוש. כמו כן כללו העררים טענות שהתייחסו לסכומים שלטענת העותרת העירייה נותרה חייבת לה מהליכים קודמים. הדיון בעררים אוחד, והועדה החליטה לתת תוקף להסכמת הצדדים, לפיה הנכס לא יחויב בארנונה מיום 1.1.2013 ועד ליום 15.11.2014, מועד סיום השיפוץ בנכס.

    ביום 25.5.2015 הגישה העותרת ערר נוסף לוועדת הערר לשנת 2015, אשר כלל גם את טענותיה שפורטו בעררים לשנים 2013-2014. בדיון שהתקיים ביום 16.12.2015 בפני הועדה הסכימו הצדדים כי המשיבה תיתן לעוררת פטור לנכס ריק למשך שבועיים, מיום 15.11.2014 ועד ליום 30.11.2014.

    ביום 31.1.2016 הגישה העותרת את העתירה שבפני.

    בין הצדדים התנהלו במהלך השנים הליכים נוספים בערכאות שונות, אשר אלה עיקריהם:

    ביום 4.1.1995 הגישה המשיבה כתב תביעה כנגד העותרת בבית משפט השלום בתל אביב, אשר עניינו חובות העותרת עד לתאריך 1.1.95 (ת.א. 11077/95 עיריית הרצליה נ' ורדימון הדרה, נספח 4 לתגובה המקדמית של המשיבה). במסגרת הליך זה ניתן ע"י כב' השופטת דפנה גבע פסק דין, כחלק מהסדר פשרה בין הצדדים, לפיו העותרת תשלם סכום של 59,515 ₪ בעשרה תשלומים חודשיים שווים.

    ביום 2.5.2004 הוגשה על ידי המשיבה כנגד העותרת תביעה נוספת לבית המשפט השלום בתל אביב (ת.א. 35749/04 עיריית הרצליה נ' ורדימון סלס הדרה ואח') בפס"ד שניתן ביום 6.8.08 חויבה העותרת לשלם למשיבה סך של 104,391 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, אגרה ושכר טרחת עו"ד, כמפורט בפסיקתא מיום 8.9.2008 (נספח 5 לתגובה המקדמית מטעם המשיבה).

    העותרת הגישה ערעור על פסק הדין של בית משפט השלום, והוא נדון בפני כב' השופט ישעיהו שנלר בבית משפט המחוזי בתל אביב (ע"א 2295/08).

    בפסק דין יום 7.7.2010 קבע כב' השופט שנלר כי לאור מדידה מעודכנת שבוצעה בנכס, על המשיבה להשיב לעותרת סכום של 76,470 ₪, אשר מתוכו רשאית המשיבה לקזז חובות בגין תקופות שאינן במחלוקת ולא התיישנו. על כן קיזזה המשיבה סכום של 37,702 ₪, ושילמה לעותרת סכום של 41,108 ₪.

     

  • טענות הצדדים:

    העותרת:

     

    טענות העותרת מתייחסות לשלושה חיובים אשר השיתה עליה המשיבה: חיובי ארנונה לשנים 1995 – 1997, חיובי ארנונה לשנים 2011 – 2012 וחיוב בגין ניקוי מגרש.

    לטענת העותרת, יש להורות למשיבה לבטל את החיובים הנ"ל. לטענת העותרת, חיובי הארנונה לשנים 1995-1997 הוסדרו במסגרת הסכם פשרה אשר נכרת בין הצדדים בשנת 1997. העותרת טוענת כי חיובי הארנונה לשנים 2011-2012 מנוגדים לסעיפים 25 ו-330 לפקודת העיריות, באשר העותרת העבירה את החזקה בנכס לאחיה, אמיר ורדימון, וכן מן הטעם שהנכס היה בשנים הרלבנטיות, בלתי ראוי לשימוש. כך גם טוענת העותרת כי החיוב בגין ניקוי המגרש הינו בסכום אשר לא אושר בביהמ"ש לעניינים מקומיים בהרצליה.

     

    לעניין טענת המשיבה כי העתירה הוגשה בשיהוי, טוענת העותרת כי העתירה הוגשה במועד, לאחר מיצוי כלל ההליכים במסגרת ההשגות והעררים השונים. כך גם בדיון בערר 23/15 מיום 16.12.2015 הבהירה ועדת הערר כי אין בסמכותה לדון בחיובים בגין השנים 2011-2012, וכי על העותרת לפנות לבית המשפט בעניין זה.

     

    באשר לחיובי הארנונה בגין השנים 1995 – 1997, טוענת העותרת כי סכום זה היה כלול במסגרת הסדר הפשרה אליה הגיעו הצדדים, אשר אושרה על ידי כב' השופטת דפנה גבע בשנת 1997. לטענת העותרת, תשלום החוב התבצע בעשרה תשלומים במשך השנים 1997 – 1998, וזאת על אף שב"כ המשיבה לא הגיש נוסח פסק דין במועד. לטענת העותרת, בכל ההליכים שהתרחשו לאחר מכן לא שבה המשיבה ותבעה את חיובי הארנונה לשנים 1995 – 1997, שכן החוב שולם. כך למשל בתיק 3457/04 הגישה המשיבה תביעה בגין החיובים החל מ-1998.

    כך גם טוענת העותרת כי במסגרת ע"א 2295/08 בפני כבוד השופט שנלר, נקבע כי במסגרת ההחזר שעל המשיבה לשלם לעותרת בתיק דנן, לא ניתן לקזז את החוב בגין השנים 1995 – 1997, שכן חוב זה שולם במסגרת פשרה בין הצדדים.

    בנוסף, בפסק הדין הנ"ל הזכיר כב' השופט שנלר כי ניתן לפי ההלכה הפסוקה לטעון טענת התיישנות גם כנגד הליכי גבייה לפי הפקודה, ולכן לא ניתן לקזז את החיובים הישנים מהחזרי העותרת.

    בעניין חיובי הארנונה לשנים 2011-2012, העותרת טוענת כי בהתאם לאמור בפקודת העיריות אין היא חייבת בתשלומי ארנונה עבור הנכס בגין שנים אלו. סעיף 325 לפקודה קובע:

     

    חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעיריה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים...

     

    העותרת טוענת כי ביום 13.1.2009 הוגשה למשיבה הודעה נוספת על דבר העברת החזקה בנכס לאחיה של העותרת (נספח 10א לעתירה). לכן, לטענת העותרת, חיובי הארנונה שהושתו עליה בגין השנים 2011-1012 אינם עולים בקנה אחד עם האמור בפקודה.

     

    בנוסף טוענת העותרת כי החיובים הושתו עליה שלא כדין גם לפי סעיף 330 לפקודת העיריות, הקובע:

    נהרס בנין שמשתלמת עליו ארנונה לפי הוראות הפקודה, או שניזוק במידה שאי אפשר לשבת בו, ואין יושבים בו, ימסור מחזיק הבנין לעיריה הודעה על כך בכתב, ויחולו הוראות אלה, כל עוד הבניין במצב של נכס הרוס או ניזוק –

    (1)עם מסירת ההודעה לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים בשלוש השנים שממועד מסירת ההודעה (להלן – תקופת הפטור הראשונה.

     

    לטענת העותרת, לאחר הפריצה לנכס בשנת 2009, נמסרו למשיבה הודעות מספר וגם השגות (נספחים א11, א12, א13, א14 לעתירה) על כך שהבית ניזוק עד כי אי אפשר לשבת בו, ועל כן הוא פטור מתשלומי ארנונה לפי הסעיף הנ"ל.

    העותרת טוענת כי נציגי המשיבה ביקרו בנכס וצילמו את הנזק לבית (הצילומים מצורפים כנספח א15 לעתירה).

    עוד טוענת העותרת כי גם ועדת הערר בהתייחס לעררים לשנת 2013 ו- 2014 נכחה כי הבית ניזוק במידה שלא ניתן לשבת בו (פרוטוקולים מצורפים כנספח ד לעתירה).

    לכן טוענת העותרת כי לא יכולה מחלוקת שהבית ניזוק ואיננו ראוי לשימוש, ולכן אין לחייב תשלומי ארנונה בגינו ממועד הפריצה בשנת 2009.

     

    לעניין החיוב בגין ניקוי המגרש, העותרת טוענת כי במסגרת דיון אשר התקיים בפני כב' השופטת לימור ביבי-ממן, נקבע, בהתאם לנסיבות, כי החוב שיש להשית בגין הניקוי הינו 4000 ₪, ולא 10,000 ₪ כפי שטענה המשיבה (נספח 23 לתגובה המקדמית).

    עוד טוענת העותרת, כי יתרת החוב שעל המשיבה לשלם לאור פסק דינו של כב' השופט שנלר, ולאור פסקי דין נוספים שנפסקו לטובת העותרת, מגיע לסכום של 59,905 ₪ נכון למועד הגשת העתירה.

     

    המשיבה:

     

    לטענת המשיבה, יש לדחות את העתירה על הסף מחמת שיהוי, חוסר תום לב והעדר ניקיון כפיים, כמו גם העדר עילה להגשת עתירה מנהלית.

    כן טוענת המשיבה כי יש לדחות את העתירה לגופה.

     

    המשיבה טוענת כי החובות בדבר חיובי הארנונה לשנים 1995-1997 ידועים לעותרת במהלך כל השנים, ולפחות ממועד ההליכים שננקטו כנגדה כפי העולה מע"א 2295/08, ואף על פי כן לא נקטה העותרת בהליך בעניינם. לטענת המשיבה עתירת העותרת כנגד החיובים משנים 2011-2012 מוגשת אף היא בשיהוי, שכן החוב הובהר לעותרת במכתבים (נספחים 8, 10-12 לתגובה המקדמית), בהם הודע לעותרת כי טענותיה בדבר החובות נדחות, אולם העותרת בחרה שלא להגיש עררים לוועדת הערר לענייני ארנונה.

    המשיבה טוענת כי עברו למעלה משש שנים ממכתבה הראשון, ולמעלה משלוש שנים ממכתבה האחרון. לטענת המשיבה, מתקיימים לענייננו מבחני הפסיקה הן לעניין השיהוי הסובייקטיבי והן לעניין השיהוי האובייקטיבי. משכך, חל שיהוי ניכר בהגשת העתירה ודינה להידחות על הסף.

     

    עוד טוענת המשיבה כי העותרת מציגה טענות שגויות וחצאי אמיתות, על מנת להצטייר כרש הנגזל. לטענת המשיבה ההפך הוא הנכון. העותרת היא זו שגוררת את המשיבה להליכים משפטיים רבים. כך למשל טוענת המשיבה כי העותרת בחרה שלא להציג בפני בית המשפט את התשובות המפורטות ששלחה לה העירייה בתגובה למכתביה והשגותיה, והם מצורפים לתגובה המקדמית כנספחים 8-13.

    לטענת המשיבה, הפונה לבית המשפט חייב לבוא בידיים נקיות (למשל: בג"צ 1318/12 נאות מזרחי בע"מ נ' עיריית חולון (פורסם בנבו 15.10.2012), ובשל התנהלותה של העותרת, יש לדחות את העתירה על הסף.

     

    טענה נוספת שבפי המשיבה, בגינה יש לדחות את העתירה על הסף, עניינה העדר עילה להגשת עתירה מנהלית. לטענת המשיבה, העתירה איננה כנגד החלטה אשר התקבלה אצל המשיבה, ומשכך איננה מתיישבת עם הוראות סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, הקובע כי עתירה מנהלית היא כנגד החלטת הרשות. מאחר שהעתירה איננה עומדת בתנאי הסעיף, יש לדחותה על הסף.

     

    המשיבה טוענת כי יש לדחות את העתירה גם לגופה.

    לעניין חובות הארנונה לשנים 2011-2012, טוענת המשיבה כי השיבה לכל הודעות והשגות של העותרת, ומשלא הגישה העותרת ערר במסגרת הזמנים הקבועים בדין כנגד החלטת העירייה, יש לדחות את השגותיה משהפכו החובות לחלוטים. לשנת 2011 לא הוגשה כלל השגה על החיוב.

    עוד טוענת המשיבה כי במסגרת העררים לשנים 2013-2014 אשר נידונו בהם גם החיובים לשנים 2009-2012, הגיעו הצדדים לפשרה לפיה הנכס לא יחויב בארנונה בגין התקופה שבין 1.1.2013-15.11.2014. פשרה זו קיבלה תוקף של החלטה על ידי ועדת הערר, ומשכך העותרת מושתקת מלהעלות טענות אלה פעם נוספת.

    עוד טוענת המשיבה כי לא נעשה כל ניסיון מצידה של העותרת להעביר את רישום הנכס בעירייה על שם אחיה בשנות ה-90 כפי שטענה, והיא איננה מציגה כל ראיה כי ביקשה מהעירייה לשנות את שם המחזיק בנכס. המכתב אותו שלחה העותרת ביום 13.1.2009 איננו הודעה על שינוי שם המחזיק בנכס, אלא טענה כי השינוי בוצע כבר. היה על העותרת להגיש השגה בטענת "אינני מחזיק" והיא לא עשתה כן.

     

    לעניין החובות לשנים 95 – 97, המשיבה טוענת כי חובות אלו לא נכללו במסגרת הפשרה בת.א. 11077/95. תיק זה הוגש לבית המשפט בתאריך 4.1.1995, זמן רב לפני הצטברות החובות לשנים 1995-1997. עוד טוענת המשיבה כי במסגרת ע"א 2295/08 בפני כב' השופט שנלר ביקשה המשיבה לכלול את החיובים הנ"ל במסגרת הפשרה שהתקבלה ולקזזם מסך היתרה שעמדה לעותרת אצל המשיבה, אך העותרת היא זו שהתנגדה לכך.

    בנוסף טוענת המשיבה, כי העותרת טענה שיש למחוק את החובות בטענת התיישנות, ללא כל נימוק משפטי.

    המשיבה טוענת כי גם אם יוחלט שחובות אלה התיישנו, אין המשמעות מחיקתם מספרי העירייה.

     

    לעניין אגרת ניקוי המגרש, המשיבה טוענת כי פסה"ד בו חויבה העותרת לשלם קנס של 4000 ₪. ענייננו ב-12 קנסות על הזנחת המגרש, אותם לא טרחה העותרת לשלם, ולכן פנתה המשיבה לביהמ"ש בהרצליה, וביהמ"ש חייב את העותרת בקנס, וזאת כאשר בקשת התביעה הייתה להשית על העותרת קנס בסכום של 10,000 ₪.

    בנוסף, בשל הזנחת חצר הנכס במשך שנים, ניקתה המשיבה את חצר הנכס בעצמה, ניקיון שכלל בין היתר הדברה ועבודות טרקטורים. על כך שלחה המשיבה לעותרת מכתב ודרישת תשלום על סך 6000 ₪.

     

  • דיון

     

    העתירה שבפני היא פרק נוסף במסכת המשפטית המתנהלת מזה יותר משני עשורים בין הצדדים בדבר חיובים אשר מושתים על העותרת, בגין הנכס הנמצא ברחוב שבט מנשה 50 בהרצליה.

    טענות העותרת בעתירה מתרכזות כדי שלוש סוגיות מרכזיות. הראשונה עניינה חיובי הארנונה בגין השנים 1995-1997, השנייה בגין חיובי הארנונה לשנים 2011-2012 והשלישית מתייחסת לחיוב בגין ניקיון המגרש.

    המחלוקת בין הצדדים לעניין חיובי הארנונה לשנים 1995 – 1997, עניינה בשאלת תשלום החיובים. לטענת העותרת, חיובי הארנונה שולמו במסגרת הסכם אליו הגיעו הצדדים בתביעה שהוגשה על ידי המשיבה, אשר קיבל תוקף של פסק דין על ידי כב' השופטת דפנה גבע ביום 18.5.1997 (ת.א. 11077/95).

    אין מחלוקת בין הצדדים כי הסכום שנקבע בהסכם שולם במלואו, אלא שהמשיבה טוענת כי ההסכם נכרת ביחס לחובות שהצטברו עד לשנת 1995, ולא כולל את החובות שבמחלוקת. כך גם אין מחלוקת כי התביעה הנ"ל, אשר הוגשה ב4.1.1995, הוגשה כנגד חובות העותרת שהצטברו עד ליום 1.1.1995. העותרת טוענת, כי במסגרת הסכם בעל פה שנכרת בינה לבין באי כוח העירייה, ההסדר כלל אף את חובות הארנונה עד לסוף שנת 1997 למרות שלא נכללו בתביעה. העותרת טוענת כראיה, כי המשיבה הגישה לאחר מכן תביעות כנגד חובות שהצטברו החל מ1998, ולא התייחסה לחובות של השנים 1995 – 1997, עד לע"א 2295/08 שנידון בפני כבוד השופט שנלר. החוב שבמחלוקת בהליך זה לא כלל את החוב בגין השנים 1995 – 1997, אלא שהעירייה העלתה בשלב מתקדם טענה כי קיים חוב גם בהתייחס לתקופה זו. לאור בקשת העותרת, ההסדר אותו קבע כב' השופט שנלר בפסק דינו לא התייחס לשנים 1995 – 1997.

    מהחומר המונח לפני, לא עולה בבירור כי חובות הארנונה לשנים 1995 – 1997 נכללו בהסדר משנת 1997 ושולמו במלואן. עם זאת, כפי שגם ציין כב' השופט שנלר בפסק דינו לעיל, חודשה ההלכה לפיה ניתן לטעון טענת התיישנות כנגד הליכי גבייה ברע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית (פורסם בנבו 20.6.10):

    "... כל הרציונלים העומדים ביסוד טענת ההתיישנות כוחם יפה גם כאשר מדובר בחוב הנתבע בהליך גבייה מינהלי. הקושי של האזרח בשמירת ראיותיו והצורך שלו בוודאות תקציבית אינם מושפעים כהוא זה מהשאלה כיצד פועל הנושה לגביית חובו. גם השיקולים של ויתור ומחילה ושל אינטרס הציבור באי העסקת מערכות השלטון בחובות ישנים, תקפים באותה מידה. על פני הדברים אין מקום להשאיר את האזרח חשוף בפני סיכון של תביעה ללא מגבלת זמן, אך בשל כך שמדובר בהליך שאינו נפתח בהגשת תובענה בבית המשפט."

    לאור הלכה זו, גם אם לא שולמו החובות שהצטברו במהלך השנים 1995 – 1997, חלה עליהם התיישנות. משכך, אין המשיבה רשאית לגבות תשלום בגין חובות אלה, אך אין היא מחויבת למחוק את החוב מרשומותיה, שכן ההתיישנות הינה דיונית ואינה מוחקת את החוב ככל שהיה קיים (עע"מ 8832 עיריית חיפה נ' סלומון בע"מ ואח' (פורסם בנבו, 15.4.2015)) .

    ומכאן לשאלה השנייה, שעניינה חיובי הארנונה בגין השנים 2011-2012. אין מחלוקת, כי העותרת לא שילמה ארנונה בגין הנכס בהתייחס לשנים אלה. לטענת העותרת, היא העבירה את החזקה בנכס לאחיה, והודיעה על כך למשיבה במכתב מיום 13.1.2009 (נספח א10 לעתירה). המשיבה טוענת, מנגד, כי מכתב זה אינו בגדר הודעה על דבר שינוי מחזיק בנכס. יתרה מכך, המשיבה מציגה מכתבים אשר שלחה לעותרת בתגובה למכתבה, בהם דחתה את טענותיה בדבר ביטול החיוב. משלא הגישה העותרת ערר על החלטות אלה, הן הפכו לחלוטות, ושוב לא ניתן לערער עליהן. לטענת העותרת, מכתבים אלו לא התקבלו אצלה כלל.

    אין ספק, לאור נספח רישום המקרקעין (נספח ו' לעתירה), כי החזקה בנכס הועברה לאחי העותרת, מר אמיר ורדימון. במכתבה מיום 13.1.2009 כתבה העותרת:

    "כל ההוצאות בגין הנכס הנ"ל לא חלות עלי שכן העברתי את החזקה בנכס לאחי אמיר ורדימון לכל חייו. הודעה בכתב ידי, על העברת החזקה לאחי, מסרתי למר יעקב וידר, מנהל ארנונה אז, לנגד עיני עו"ד שפלר, בעת המתנה לדיון אצל כב' השופטת דפנה גבע ב1997..."

    סעיף 325 לפקודת העיריות (נוסח חדש) קובע:

    "חדל אדם ביום מן הימים להיות מחזיקם של קרקע או בנין שהוא חב עליהם ארנונה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעיריה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים"

    לא מקובלת עלי טענתה הדווקנית של המשיבה, לפיה אין לראות במכתב העותרת "הודעה" על שינוי זהות המחזיק בנכס. העותרת, אשר אינה מיוצגת, עשתה ככל שהבינה לשם עדכון העיריה בעניין שינוי ההחזקה בנכס. משאכן עברה החזקה לידי אחיה, ולא מדובר בטענות בעלמא, לא נראה לי כי ניתן להשית חיובים על עותרת בגין תשלומי ארנונה המתייחסים לנכס, לאחר יום 13.1.2009.

    אינני סבורה כי ראוי לקבל טענת העירייה כי משלא נענו מכתביהם הפך החיוב לחלוט, ומשכך לא ניתן לעתור כנגדו, משעל פניו נראה כי החיוב נעשה שלא כדין. אין זה סביר בעיני, כי די באי מענה, מכל סיבה שהיא, כדי להכשיר חיוב שלא כדין. גם בהתחשב ביסודות השיהוי, הסובייקטיבי והאובייקטיבי, נראה לי כי יש לקבל את טענת העותרת בעניין זה.

    העותרת טוענת עוד כי בעקבות פריצה לנכס בשנת 2009, הנכס אינו ראוי למגורים ולכן זכאי לפטור מתשלומי ארנונה לפי סעיף 330 לפקודת העיריות הקובע:

    "בניין שמשתלמת עליו ארנונה לפי הוראות הפקודה, ניזוק במידה שאי אפשר לשבת בו, ואין יושבים בו, ימסור מחזיק הבנין לעיריה הודעה הודעה על כך בכתב, ועם מסירת ההודעה לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים"

    העותרת הציגה ראיות המעידות על כך שנציגי העירייה ידעו על מצב המבנה שאינו ראוי למגורים, ואף ערכו סיור וצילמו תמונות בנכס (נספח 15 א לעתירה). כך גם צירפה העותרת לעתירתה הודעות שנמסרו לעירייה בדבר מצב הנכס מאז יום 13.10.2009 (נספחים א11 – א14 לעתירה).

    הסוגיה השלישית, כאמור, עניינה בחיוב בגין ניקיון הנכס. כאמור, המשיבה הגישה תביעה לביהמ"ש בהרצליה, לאחר שהעותרת לא שילמה 12 קנסות על הזנחת המגרש. בקשת התביעה הייתה להשית קנס של 10,000 ₪ על העותרת. בית המשפט בהליך דנן קבע ביום 12.2.2013, כי גובה הקנס אשר יושת על העותרת בגין הקנסות הוא 4000 ₪. ביום 23.2.2014, הגישה המשיבה לעותרת דרישת תשלום ע"ס 6000 ₪, בגין ניקוי החצר.

    לטענת העותרת, במסגרת דיון בהליך לעיל, סוכם עם ב"כ העירייה כי העירייה תדאג לניקוי החצר על חשבונה, ולכן לא ניתן לחייבה באגרת הניקוי. לטענת המשיבה, מעולם לא נקבע הסדר כזה.

    ראשית יצוין, כי קיים הבדל בין פסק הדין אשר השית קנס של 4000 ₪ בגין אי תשלום הקנסות, לבין דרישת התשלום אשר שלחה המשיבה לעותרת, על סך 6000 ₪. אין משמעות פסק הדין בעניין הקנסות, כי בזאת תמו כל החיובים בהתייחס לניקיון הנכס, ככל שיושתו כדין.

    העותרת לא הציגה ראיה התומכת באופן חד משמעי בטענתה כי העירייה התחייבה לשאת בתשלום ניקיון הנכס. בפסק הדין ציינה כב' השופטת לימור ביבי-ממן, כי העירייה הסכימה לסלק את המפגע לפנים משורת הדין, אך אין הדבר מעיד, לדעתי, על כוונת העיריה לשאת בתשלומי הניקיון.

    מחלוקת נוספת בין הצדדים עניינה החזר התשלום שפסק כב' השופט שנלר לטובת העותרת בהליך דנן. כאמור, בע"א 2295/08 פסק כב' השופט שנלר כי גביית העירייה נעשתה על בסיס חישוב שגוי של שטח נכס העותרת, ועל כן קיבל כב' השופט שנלר את הערעור וחייב את העירייה להשיב לעותרת סכום של 76,470 ₪. כך גם נפסק בהליך זה, כי רשאית העירייה לקזז מסכום זה מחצית מסכום שכה"ט שנקבע על ידי הערכאה קמא, חובות של העותרת לעירייה שלא בגין השנים 1995-1997, והוצאות משפט ושכ"ט שנפסקו לטובתה בהליכים אחרים.

    הצדדים מסכימים כי גובה הסכום בעת ההשבה עמד על סך 78,810 ₪, וכן שהעירייה השיבה סכום של 41,108 ₪. העירייה קיזזה, כדין לטעמה, סכום של כ37,700 ₪. סכום זה מורכב מ- 5,024 ₪ בגין חובות ארנונה של העותרת לשנת 2010, כ200 ₪ אגרת שמירה, 6,724 ₪ שכ"ט עו"ד (מחצית מהסכום שנפסק בערכאה קמא), 20,634 ₪ שכ"ט שנפסק בהליכי הוצל"פ וכן 4,875 ₪ שנפסק לטובת העירייה כשכ"ט בהוצל"פ, בעת דחיית טענת פרעתי של העותרת.

    לטענת העותרת, לא הייתה העירייה רשאית לקזז סכום זה. העותרת מסכימה כי על פי פסק דינו של כב' השופט שנלר הייתה העירייה רשאית לקזז 11,600 בלבד, עבור מחצית שכר הטרחה שנפסק בהליך קמא ובעבור פסיקת ההוצל"פ בעת דחיית טענת פרעתי. מוסיפה העותרת, כי יש להוסיף לסכום אותו חייבת העירייה סכום של 5,000 ₪ שפסק כב' השופט קליין לטובת העותרת ביום 4.6.2005 (נספח א7 לעתירה), סכום אשר עומד כיום על סך של 14,374 ₪ בתוספת ריבית והצמדה, וכן 500 ₪ שפסקתי אני לטובת העותרת עוד בשנת 1991, אשר עומדים כיום על סכום של 2934 ₪ (נספח א8 לעתירה). לאור חישוביה, טוענת העותרת כי לחובת העירייה עומד סכום של 51,563 ₪.

    שאלה זו, אשר עניינה בחישובי חישובים ובבדיקה עובדתית מעמיקה בדבר חובות אשר נפסקו לפני עשר ועשרים שנה, אין מקומה במסגרת עתירה מנהלית. סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס - 2000 קובע כדלקמן:

    בית משפט לענינים מינהליים ידון באלה –

    (1)עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן – עתירה מינהלית);

     

    התוספת הראשונה לחוק כוללת רשימה של עילות העתירה המנהלית, ושאלות בדבר פרשנות פסק דין וקיומו אינן נכללות, כמובן, ברשימה זו.

    בית המשפט לעניינים מנהליים אינו מוסמך ואינו יכול לבחון ביעילות את קיומם של חובות ישנים, תוך ביצוע חישובים פרטניים ומדוקדקים בדבר ערכם כיום.

    טוב יעשו הצדדים אם בהתייחס לשאלה זו ולאור פסק דין זה, יפנו ליישוב המחלוקת בדבר חובות העירייה כלפי העותרת, או חובות העותרת כלפי העירייה, במסגרת אחרת המתאימה לכך.

     

    סוף דבר

    ד. על חובות הארנונה בגין השנים 1995 – 1997, חלה התיישנות, אך בהעדר ראיה כי החובות שולמו במלואן ועל פי הוראות הדין שהתגבשו בפסיקה, רשאית העירייה להשאיר את רישום החוב בספריה, ללא יכולת גבייה אקטיבית.

    בעניין רישום הנכס על שם אחי העותרת, אני מקבלת את טענת העותרת כי הודיעה למשיבה, עוד ביום 13.1.09 ,על העברת ההחזקה בנכס לידי אחיה, מר אמיר ורדימון, ולכן אין להשית עליה חובות ארנונה בגין השנים 2011 – 2012.

    בהתייחס לאגרת הניקיון, לא שוכנעתי כי המשיבה התחייבה לשאת בעלות הניקיון, ולכן רשאית היא להציב דרישת תשלום עבור ניקיון הנכס.

    השאלה הנוספת השזורה לאורך העתירה, שעניינה הסדרי התשלומים והקיזוזים המותרים, כפי שנפסקו בפסק דינו של כב' השופט שנלר, אינה מתאימה למסגרת עתירה מנהלית זו, ומשכך היא נדחית.

    אין צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

    המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

    ניתן היום, ג' אב תשע"ז, 26 יולי 2017, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ