עת"מ 11389-07-14 אביטל ואח' נ' לתכנון ולבניה מחוז ירושלים ואח'

ביום 14.1.2015 ניתן במעמד ב"כ הצדדים ובשלהי דיון שהתקיים, פסק דין שנתן כפי המבוקש תוקף להסכמות של הצדדים. באותו דיון הוסכם שבית המשפט יכריע בנפרד במחלוקת שקיימת בעניין הוצאות המשפט. לאחר מתן פסק הדין, הוגשה גם בקשה מטעם המשיבה 3 להבהרת פסק הדין. לבקשה זו הוגשה תגובה של העותרים שאין בה הסכמה למבוקש (המשיבים 2-1 ו-4 הסכימו לבקשה עם זאת).

בכל הנוגע להבהרת פסק הדין המבוקשת, הרי שלא מצאתי מקום להיעתר לה. מדובר בבקשה שאינה מוסכמת על כל הצדדים. הסכמת הצדדים כפי שניתנה במועד הדיון הייתה מפורטת והיא ניתנה בנסיבות שפורטו בסעיף 2 לתגובת העותרים לבקשה להבהרת פסק דין. המשיבה 3 גם אינה מסבירה במה פסק הדין אינו ברור וכל שנרשם בלא הסבר נוסף הוא שההבהרה מתבקשת בכדי למנוע תקלות בעתיד בפרשנות תוכנו של פסק הדין. אך לבד מפסקה שלימה שהתבקשה להוסיפה, לא בא הסבר מדוע הנוסח הקיים - המשקף במדויק את הסכמת הצדדים – דורש כלל הבהרה. כך או כך, נוכח אי ההסכמה העולה מעמדת העותרים, ומשעה שלא מדובר בסוג העניינים שיש מקום לתקנו או להבהירו בהיעדר הסכמה, הרי שלא מצאתי מקום להיעתר לבקשה. זאת מבלי שאביע עמדה בפערים הלכאוריים שבין הצדדים – פערים שספק אם הם ממשיים מלכתחילה.

בכל הקשור בהוצאות המשפט, הרי שבעניין זה נשמע לפניי טיעון מפורט ביום 14.1.2015, הן לעניין ההוצאות בגין הגשת ההליך עצמו וכתבי הטענות שהוגשו; והן לעניין הבקשה למתן צו ביניים שהגישו העותרים. לאחר עיון במכלול החומר שלפניי ובטענות הצדדים בשני המישורים, מסקנתי היא שבנסיבות המקרה אין מקום לעשיית צווים להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו. אשר להליך העיקרי עצמו, הרי שנכון הדבר שבסופו של יום ההליך הסתיים תוך התמקדות ברכיב אחד מבין מרכיבים רבים שאותם תקפו העותרים בעתירה שהגישו (כמו גם בעתירה המתוקנת) – ולאו דווקא ברכיב העיקרי שבהם. עם זאת, בית המשפט לא נדרש להכריע וממילא גם לא הכריע במכלול טענות אלה וההליך הסתיים בהסדר שהוסכם על כל הצדדים ובשלב מוקדם של הדיון. והגם שנראה שניתן היה להגיע להסדר זה במועד מוקדם יותר (ובהתייחס גם לדיון הקודם שהתקיים בהליך זה ושנסב סביב הפשרה שהושגה במלואה או בחלקה), הרי שלא מצאתי מקום לעשות צו להוצאות בנדון בסופו של יום ובשים לב לפשרה הסופית שהושגה.

אשר לסוגיית צו הביניים, הרי שמיקוד טענותיו של ב"כ המשיבה 4 בעניין זה היה בסופו של יום לא סביב עצם הגשת הבקשה מטעם העותרים מרגע שנודע שהטיפול בתוכנית מתקדם, אלא סביב אי נכונותו של ב"כ העותרים למשוך את הבקשה לאחר שהוצע לו הסדר מספק לפי הטענה שמאפשר את בירור העתירה בלא נזק לעותרים ותוך מניעת הנזק הנטען למשיבה 4 בשל אובדן ההשתתפות התקציבית בפרויקט. אלא שכפי שהובהר עוד, מדובר בבקשה לפסיקת הוצאות ולא בטענה לנזקים שנגרמו. כמו-כן, כעולה ממכלול החומר שלפניי, לרבות לוחות הזמנים וההחלטות הרלבנטיות שניתנו בעניין הצו הארעי, אין לפני ביהמ"ש בעת הזו מידע שממנו ניתן ללמוד שהגשת הבקשה לא הייתה מוצדקת ועיכוב, ככל שהיה במסירת הודעה מטעם העותרים – היה נגוע בפגם ובכלל זה באי קבלת הצעת ההסדר. ויודגש כי המשיבה 4 היא זו שהודיעה לבית המשפט זמן קצר לאחר מתן הצו הארעי ועוד במסגרת לוחות הזמנים שנקבעו, הן לתגובה והן לדיון לפי הנתונים שהיו לפני בית המשפט, על התייתרות העניין מסיבות שאינן קשורות בהתנהלות העותרים. ואוסיף, שגם בדיון שהתקיים לפניי הובהר שלא הייתה התחייבות חשב. בנסיבות אלה, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות בעניין הבקשה לצו הביניים שהוגשה וכל צד יישא בהוצאותיו גם בעניין זה.

סוף דבר – הן הבקשה להבהרת פסק הדין והן הבקשה לחיוב בהוצאות – נדחות.