עת"א 19804-05-15

בפנינו עתירת היועץ המשפטי לממשלה, אשר הוגשה כנגד החלטת ועדת שחרורים שמקום מושבה בכלא דמון, אשר הורתה ביום 5.5.15 על שחרורו המוקדם של המשיב 1 על תנאי ברישיון, תוך קביעת תנאים כאלו ואחרים לשילובו בעבודה ובתכנית מעקב.

המשיב מרצה לראשונה מאסר אשר תקופתו היא הצטברות של שני עונשי מאסר שונים שנגזרו עליו. המשיב הורשע בעבירות של ניסיון להיזק בחומר נפיץ וסחיטה באיומים, ונדון לתקופה של 15 חודשי מאסר. בנוסף הורשע בעבירת איומים, תקיפת שוטר והפרעה לשוטר ונגזרו עליו 5 חודשי מאסר. את שני העונשים מרצה המשיב בחלקם במצטבר.

ועדת השחרורים שמעה את טענות הצדדים וקבעה בסיכומו של יום כי התנהגות האסיר בכלא תקינה ללא עבירות משמעת, וכי המידעים המודיעיניים בעניינו מתייחסים לתקופה שקדמה לביצוע העבירות נשוא המאסר הנוכחי. בנסיבות אלו סברה ועדת השחרורים כי ניתן להורות על שחרורו המוקדם של המשיב, תוך קביעת תנאים אשר לגישת הועדה יש בהם די כדי לאיין את מסוכנותו.

כנגד החלטה זו הוגשה העתירה שבפנינו.

ב"כ העותרת טענה בפנינו כי הועדה לא נתנה את המשקל הראוי למידע מודיעיני שהוצג בפניה, שעניינו מעורבות בפלילים וקשר עם ארגוני פשיעה בתקופת מאסרו. יצוין לעניין זה, ועל כך אין חולק, כי למשיב קשר משפחתי עם משפחת חרירי המקיימת ארגון פשיעה באזור אום אל פחם. ואולם מעבר לקשר המשפחתי, שהוא דרך נישואין, נטען כי על פי המידעים מדובר באדם הפעיל באותו ארגון פשיעה. בנסיבות אלו סבורה ב"כ העותרת כי אין די בעובדה שהמשיב מתנהג בצורה תקינה בכלא, מאחר ומסוכנותו אינה מאפשרת את שחרורו ממאסר.

ב"כ המשיב טוענת כי לא ניתן לייחס למשיב מסוכנות אך ורק מהטעם שארוסתו קשורה למשפחת חרירי. נטען כי מדובר באסיר אשר התנהגותו תקינה, שיתף פעולה עם גורמי הטיפול של שב"ס וגם גובשה עבורו תכנית שיקומית לאחר שחרורו, ובנסיבות אלו אין מקום לעכב את שחרורו עוד.

נוסיף עוד להשלמת התמונה, כי יתרת מאסרו של המשיב אינה ארוכה (כשלושה חודשים).

ערים אנו להלכה הפסוקה, לפיה רק לעיתים חריגות יתערב בית משפט מנהלי בהחלטת ועדת שחרורים. ראו לעניין זה, בין היתר, רע"ב 3686/10 סמיר גנאמה נ' ועדת השחרורים,  (טרם פורסם, ניתן ביום 9/12/10):

"יודגש כי בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים אינו פועל כערכאת ערעור על החלטת הוועדה, אלא הוא בוחן את החלטת הוועדה כהחלטה מינהלית, ומכאן שהתערבותו של בית המשפט תיעשה רק במקרים בהם קמה עילה מאלה המאפיינות את המשפט המינהלי כנגד החלטת הוועדה. על בית המשפט לשמור על מרחב של שיקול דעת לוועדה בהחלטתה לגבי שחרור אסירים, ולהתערב בהחלטותיה רק אם הן לוקות בחוסר סבירות קיצוני (ראו בין השאר: עע"א 2/83 ועדת השחרורים נ' אסיאס, פ"ד לז(2) 688 (1983); בג"ץ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים נ' ועדת השחרורים, פ"ד נה(2) 838, 871 (2001); רע"ב 4570/02 מחאמיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 236 (2002)).