ערעור בעניין יצירת סמכות נמשכת של ביה"ד הרבני בנושא מזונות קטין

1. המערער הוא בנו של המשיב ותבע ממנו מזונות בביהמ"ש לענייני משפחה, אולם תביעתו
נדחתה מחוסר סמכות בטענה שהסמכות נקנית לביה"ד הרבני, מכוח הסמכות הנמשכת.

על כך הוגש הערעור.

2. בימ"ש קמא תאר את ההליכים השונים אשר התקיימו במרוצת השנים בביה"ד הרבני, ומנה 3
נקודות עיקריות לשם הסקת המסקנות הסופיות :

א. עוד לפני הגירושין של ההורים תבעה האישה מזונות בביה"ד הרבני, ביום 14.10.90,
ובה עתרה למזונותיה, תוך ציון שבעלה אינו מספק לא את צרכיה ולא את צרכי הילד.

בגוף התביעה פורטו צרכים שונים של הילד ושל האם, ובסופו של ההליך נפסקו מזונות בסך
250 ש"ח.

ב. בנה"ז התגרשו בביה"ד הרבני ביוס 2.11.91, לאחר שחתמו הסכם שאושר בביהמ"ש המחוזי
ובו הוסכם לעניין מזונות הקטין, שהאב ישלם מזונות בשיעור שנקבע בפסה"ד של ביה"ד
הרבני.

ג. לאחר הגירושין הגישה האישה תביעה לביה"ד הרבני ביום 17.5.92, ובה ביקשה להגדיל
את המזונות. ביה"ד הרבני פסק 400 ש"ח.

אלו הן 3 נקודות ציון וביהמ"ש בצדק קבע כי 2 הנקודות הראשונות לא יוצרות שום זיקת
שיפוט אל ביה"ד הרבני, משום שהתביעה הראשונה היא תביעה מעורבת שהגישה האישה, שבה
נכללו צרכיה שלה ולא היתה שום הפרדה בין מזונותיה למזונות הילד.

הנקודה השניה, היינו הסכם הגירושין, לא קבע שום זיקת שיפוט בעניין המזונות. זאת