עטיה נ' עודה ביטאר

החלטה

רקע:

1.בפניי בקשה שהוכתרה כבקשה לעיכוב ביצוע עיקול מיטלטלין, שהוטל במסגרת תיק הוצל"פ 10-05127-08-6.

המשיבה מס' 1 היא הזוכה בתיק ההוצל"פ (להלן: "המשיבה") ואילו המשיב מס' 2 הוא החייב (להלן: "החייב").

המבקש הינו בנו של החייב.

במסגרת הליכי הוצל"פ שנקטה המשיבה נגד החייב, ונוכח טענתה כי חנות התכשיטים שלכאורה היא בבעלותו של המבקש, הינה למעשה בבעלות החייב ובניהולו, ניתנה בתאריך 31/5/12 החלטת רשמת ההוצל"פ על פיה הוטל עיקול ברישום בבית העסק הנ"ל וזאת רק "לאחר שיוודא בעל התפקיד כי אכן מדובר בחצרים של החייב, על פי הכללים הנהוגים, בפיקוחו של המוציא לפועל, וכדין".

2.בעקבות ההחלטה הנ"ל הוגשה הבקשה בה עסקינן. בגוף הבקשה נתבקש סעד זמני של "ביטול ו/או עיכוב ביצוע עיקול המיטלטלין שהוטל על עסקו של המבקש...".

במסגרת ההליך העיקרי ביקש המבקש ליתן פסק – דין המצהיר כי הוא הבעלים היחיד של חנות התכשיטים הנקראת "אלאמאם", שברח' 300 מס' 80 בכפר יפיע, וכי אין לחייב כל זכות בעלות בחנות.

3.בהחלטתי מ- 4/6/12 הוריתי על עיכוב זמני במעמד צד אחד, וקבעתי לדיון במעמד הצדדים, לתאריך 24/6/12. הדיון נדחה לבקשת המשיבה, נוכח אי - התייצבות החייב לדיון. הדיון נדחה פעמיים נוספות בשל פגיעת המבקש בתאונת דרכים בה היה מעורב. לבסוף התקיים דיון במעמד הצדדים בתאריך 11/7/12, בו נחקרו על תצהיריהם המבקש והמשיב מס' 2.

מלבדם לא העידו עדים נוספים.

טענות המבקש:

4.המבקש טוען, כי הינו הבעלים היחיד של חנות התכשיטים, ואין לחייב כל קשר לבעלות בחנות. המבקש פתח את החנות לראשונה עוד בשנת 2004, ומאז ועד היום עובד בה ומנהל אותה בתור בעלים יחיד. יעידו על כך, לטענת המבקש, אישור עוסק מורשה ומע"מ משנת 2004 (נספח א' לבקשה), עותק מהסכם השכירות בינו לבין בעל הנכס מתאריך 24/4/04 (נספח ב' לבקשה), ואישור ורישיון לנהל במקום עסק חלפנות (נספח ג' לבקשה).

עוד נטען, כי ביצוע העיקול ברישום שהוטל ע"י רשם ההוצל"פ יגרום לפגיעה ממשית בניהול העסק ובמוניטין שלו ואף לחיסול טוטאלי של העסק, ומכאן שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש. מאידך מציע ליתן התחייבות עצמית לשפות את המשיבה בגין כל נזק שייגרם לה בעקבות מתן הצו.

להבטחת שמירת המצב הקיים ומניעת ריקון החנות מתכולתה, במטרה להבריח את התכשיטים, מציע המבקש ליתן התחייבות שמלאי הסחורה שבחנות לא יפחת מהמלאי העכשווי אלא ברשות בית המשפט, ועד להכרעתה בהליך העיקרי.

5.בסיכומו הוסיף ב"כ המבקש וטען, כי נטל ההוכחה כי חנות התכשיטים הינה בבעלות המשיב מס' 2 חל על המשיבה דווקא, וזאת מכוח הוראת סעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל.

באשר לסיכויי הזכייה בהליך, טען ב"כ המבקש בסיכומיו, כי מחומר הראיות שהובא בפני בית המשפט הוכח כי סיכוייו להוכיח בעלות וחזקה בלעדית בחנות התכשיטים הינם טובים מאוד. הסכם השכירות, אישורי רשויות המס, רישיון העסק ופרסומות שנעשו, כולם מלמדים שהמבקש הוא הבעלים של חנות התכשיטים על תכולתה.

באשר לתהיית ב"כ המשיבה לכך שלא ייתכן כי המבקש יכול היה לממן ולנהל עסק כזה, ולפתוח אותו, כבר בשנת 2004, כאשר היה אך בן 17, טוען ב"כ המבקש, כי עפ"י עדותו של המבקש, מקור המימון הראשוני בא מסבתו אשר העניקה לו כשני קילוגרם זהב מרכושה, במטרה לסייע למבקש.

טענות המשיבה:

6.לטענת המשיבה, החנות רשומה על שם המבקש אך למראית עין, כאשר הבעלים האמיתיים הינו החייב. מטרת הרישום הפיקטיבי היא התחמקות החייב מנושיו, ובכללם המשיבה. הדבר נלמד מן העובדה שבעת פתיחת חנות התכשיטים היה המבקש בן 17, אשר טרם סיים לימודיו התיכוניים, ללא מקור מימון, ללא ידע וניסיון בעולם העסקים, ובעסקי תכשיטים בפרט. גם העובדה שהחייב הינו אביו של המבקש, בעל ניסיון של שנים רבות במקצוע התכשיטים, ומי שהיה בעת פתיחת החנות מסובך בחובות רבים, מחזקת את המסקנה שאין המדובר אלא ברישום פיקטיבי.

7.עוד לטענת המשיבה, הוכח, בעיקר כעולה מן ההקלטה הסמויה שבה תועד החייב ע"י חוקר מטעמה, כי הוא הבעלים בפועל של החנות, ונוהג בה מנהג בעלים.