עווידה ואח' נ' מדינת ישראל(אחר/נוסף) ואח'

החלטה

1. בפני כתב תביעה, שהוגש על ידי קטינה והוריה בגין הולדתה בעוולה של התובעת 3 בתאריך 13/2/94.

2. התובענה הוגשה ללא חוות דעת רפואית לאימות הטענות שהופנו כנגד הנתבעים במישור הרפואי, והתובעים עותרים למינוי מומחים מטעם בית המשפט, הן מחמת חסרון כיס והן מחמת הימנעות הנתבעים מהמצאת התיעוד הרפואי הרלבנטי.

3. הנתבעות הגישו בקשה לסילוק התובענה על הסף, הן בשל הגשתה ללא חוות דעת רפואית, והן משום שהוגשה, בין היתר על ידי התובעת 3 בניגוד להלכת בית המשפט בע"א 1326/07 ליאור המר נ' דר' עמי עמית (להלן: "עניין המר").

סילוק התובענה על הסף מחמת אי צירוף חוות דעת רפואית

4. ב"כ התובעים הגיש יחד עם התביעה נשוא החלטה זו כ-50 תביעות, אשר במרביתן מופיע סעיף זהה, שענייננו טענה בדבר הסתרת תיעוד רפואי מהתובעים, וחוסר יכולתם הכלכלית של התובעים לשאת בעלות חוות דעת רפואית.

טענה זו, בדרך בה הוגשה איננה יכולה לעמוד לתובעים, ואבאר.

5. תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות") קובעת את חובתו של תובע לצרף חוות דעת לכתב התביעה לצורך הוכחת עניין שברפואה, וכן נקבע, כי בית המשפט רשאי לפטור בעל דין מצירוף חוות דעת רפואית "מטעמים מיוחדים שירשמו".

ברע"א 1358/12 מרכז רפואי רבין, בית חולים בילינסון נ' עזבון המנוח אייזנבך ז"ל (מתאריך 8/5/12, פורסם בנבו) התייחס בית המשפט העליון לחובת צירוף חוות דעת רפואית, בקובעו:

"ככלל, על בעל דין הרוצה להוכיח עניין שברפואה לצרף לכתב טענותיו

חוות דעת רפואית לביסוס טענותיו (זאת בהבדל מהכלל בדבר חוות דעת

מומחים בתחומים אחרים, שאינם עניין שברפואה, שאותן אין לצרף

לכתבי הטענות). בעניין זה נפסק כי: 'בעל דין הרוצה להוכיח עניין

שברפואה לביסוס טענה מטענותיו יצרף לכתב טענותיו תעודת רופא, או

חוות דעת של מומחה (תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד

1984). חובה זאת היא בעלת משמעות מיוחדת בתביעות בשל רשלנות

רפואית, שאז תלויות הן הוכחת החבות והן הוכחת הנזק בחוות דעת

כזו'". (ע"א 1146/99 קופת חולים כללית נ' סולן, פ"ד נה (4) 898).

וכן הובהר:

"כבר נפסק, כי שילוב שתי התקנות הנ"ל מאפשר לבית המשפט