סראדיח נ' קמ"ט ארכיאולוגיה במינהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בעפ"א 5078-02-07 ועפ"א 16592-02-17 (כב' השופטים: י' נועם - סג"נ; ר' פרידמן-פלדמן; ו-א' אברבנאל) מיום 15.2.2018, במסגרתו התקבל ערעור המשיבים על החלטת בית משפט השלום בירושלים בה"ת 50356-06-14 (כב' השופט ד' ש' גבאי-ריכטר), מיום 1.1.2017.

רקע והליכים קודמים

2. ביום 15.7.2013, תפסו רשויות המכס והמע"מ אצל המבקש, תושב ישראל, ספרון עשוי עופרת, מהמאות ה- 12 וה-13 לספירה וקלף, שהינו חלק מספר תורה שומרוני משנת 1000 לספירה לערך (להלן:התפוסים), בעת שהמבקש עבר מירדן לאזור יהודה ושומרון (להלן: איו"ש) במעבר הגבול בגשר אלנבי. ביום 3.11.2013, פנה המבקש לבית משפט קמא בבקשה להחזרת תפוסים, במסגרת ה"ת 2692-11-13 (להלן: ההליך הראשון), בקשה אשר הוגשה נגד המדינה - אגף המכס והמע"מ. ביום 23.11.2103, הודיעה המדינה, כי התפוסים הועברו מרשות אגף המכס והמע"מ לרשות המשיב 1 (להלן: המשיב) לצורך בדיקתם, וביום 23.12.2013 הועברו התפוסים מהמשיב 1 למשיבה 2 (להלן: המשיבה), לשם מתן חוות דעת מקצועית לגבי הפריטים. במהלך הדיון מיום 16.6.2014, ולאחר שהמבקש ובא כוחו לא התייצבו, נמחקה הבקשה. יצוין, כי במסגרת ההליך הראשון העלתה המדינה, לא אחת, טענה בדבר חוסר סמכות אפשרית של בית משפט קמא לדון בבקשה, נוכח העובדה כי התפוסים הועברו לרשותו של המשיב, הפועל מכוח הריבון הצבאי באיו"ש.

3. ביום 25.6.2014, הגישה המשיבה לבית משפט קמא בקשה להארכת תוקף החזקת התפוסים, וזאת בה"ת 50356-06-14 (להלן: ההליך השני). הבקשה הוגשה בהתאם לסעיף 35 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: הפקודה), וצוין בה, כי נחקרים חשדות לביצוע עבירות לפי חוק העתיקות, התשל"ח- 1978 וכן חשד להחזקת רכוש החשוד כגנוב. בית משפט קמא נעתר לבקשה, מבלי שנקצבה תקופת ההחזקה בתפוסים. ביום 4.5.2016, ולאחר שהושלמו הבדיקות, ונמצא כי הפרטים עונים להגדרת "עתיקות", הגישה המשיבה בקשה לחילוט התפוסים. ביום 4.7.2016, קבע בית משפט קמא, כי על פניו, מעשיו של המבקש, שהינו אזרח ישראל, אשר הכניס לשטח ישראל "עתיקות" מהווים עבירה שבוצעה במעבר אלנבי, המצוי באחריות הבטחונית של ישראל, הגם שהוא ממוקם באיו"ש - ומכאן סמכותו לדון בבקשה. יחד עם זאת נקבע, כי למשיבה אין סמכות לבקש חילוט או לחלט את העתיקות, מאחר שטרם הוגש כתב אישום נגד המבקש לפי הנדרש בסעיף 39 לפקודה. לפיכך, האריך בית משפט קמא את המועד להחזקת המשיבה בתפוסים עד ליום 5.9.2016, וקבע כי אם עד למועד זה לא יוגש כתב אישום נגד המבקש, תחוייב המשיבה להשיב לו את התפוסים.

4. ביום 4.9.2016, ביקשה המשיבה להאריך את המועד להשבת התפוסים ב-45 ימים נוספים לאחר שהחליטה, בתיאום עם המנהל האזרחי באיו"ש (להלן: המנהל), להעביר את הטיפול לגורמים במנהל, נוכח העובדה שהתפוסים נתפסו במעבר אלנבי, המצוי בתחום אחריותו של המשיב. עוד נטען בבקשה, כי הטיפול הועבר למשיב בחודש יולי 2016, וביום 1.9.2016, פנה המשיב למשיבה וביקש לקבל לידיו את התפוסים, בהתאם לסמכותו של הריבון באיו"ש, מכוח חוק העתיקות הירדני מס' 51 לשנת 1966 והצו בדבר חוק העתיקות (יהודה והשומרון) (מס' 1166), תשמ"ו-1986. ביום 27.9.2016, נדחתה בקשת המשיבה להארכת המועד להשבת התפוסים, ובית משפט קמא הורה לה להשיב את התפוסים למבקש ללא עיכוב נוסף (להלן: ההחלטה השניה)

5. ביום 9.10.2016, הגיש המבקש לבית משפט קמא בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט נגד המשיבה, לאחר שזו לא השיבה לו את התפוסים, חרף החלטות קודמות של בית משפט קמא. ביום 10.10.2016, הודיע בא כוח המבקש לבית משפט קמא, כי לדברי המשיבה היא העבירה את התפוסים למשיב, שכן יום קודם לכן (9.10.2016), נמסר לידה צו הפקעה לגבי התפוסים, שהוצא מטעם המשיב ביום 29.9.2016, ולפיו יועברו התפוסים לידיו או לידי המשטרה לצרכי המשך חקירה (להלן: צו ההפקעה).

6. ביום 1.1.2017, החליט בית משפט קמא לקבל את הבקשה לפי פקודת בזיון בית משפט (להלן: ההחלטה לפי הפקודה). במסגרת ההחלטה לפי הפקודה, חויבו המשיבים, ביחד ולחוד, להשיב למבקש את התפוסים, לאלתר, ולא יאוחר מיום 1.2.2017; והמשיבה חויבה לשלם למבקש את הוצאות ההליך בסך 20,000 ₪.

           בגדרי ההחלטה לפי הפקודה, נקבע כי בניגוד לעמדת המשיבים, בית משפט קמא מחזיק בסמכות עניינית לדון בהליך שלפניו. הובהר, לעניין זה, כי המשיבה אינה יכולה לערער על סמכותו של בית משפט קמא, מאחר שלא עררה על ההחלטה הראשונה, ובקשתה להארכת המועד נדחתה במסגרת ההחלטה השניה, אשר גם עליה לא הוגש ערר. בנוסף, ואף שהמשיבה העלתה את שאלת הסמכות העניינית, במסגרת ההליך הראשון, הסוגיה נזנחה על ידה, והיא עצמה יזמה את הפניה לבית משפט קמא במסגרת ההליך השני. עוד נדחתה הטענה, כי בית משפט קמא נעדר סמכות עניינית כלפי המשיב, בהיותו גוף הכפוף לריבון באיו"ש. לדברי בית משפט קמא, בעוד שבמסגרת ההליך הראשון טענה המדינה לאפשרות של העדר סמכותו העניינית, מאחר שהתפוסים הועברו לרשותו של המשיב, הרי שבהמשכו צוין, מפורשות, כי התפוסים הועברו לידי המשיבה בהתאם לחוק העתיקות, ולנוכח היותו של המבקש אזרח ישראלי "מכאן שרשות העתיקות 'לקחה את המושכות' לידיה והוציאה מידי קמ"ט ארכיאולוגיה את התפוסים, לנוכח המצב המשפטי שנוצר לטעמה". ואולם, רק כאשר נדחתה בקשתה של המשיבה להארכת המועד להשבת התפוסים, הוציא המשיב את צו ההפקעה, ומכוחו, העבירה לו המשיבה את התפוסים. זאת, כאשר המשיב הוציא את צו ההפקעה, בעודו יודע על החלטתו השנייה של בית משפט קמא. לאור זאת, קבע בית משפט קמא, כי טענות המשיבים בעניין סמכותו מהווה "התנהלות חסרת תום לב, שערורייתית ובלתי מתקבלת על הדעת [...]מדובר בעזות מצח הזועקת זלזול וביזיון להחלטותיו של בית המשפט. הכיצד ייתכן שפקיד של מדינת ישראל- תהא זו רשות העתיקות או ה'ריבון' באיו"ש [...] יעז להוציא תחת ידיו צו, בידיעה שהוא סותר צו שיפוטי מפורש בהליך שהסתיים והפך חלוט?" (פס' 44(ג) לפסק דינו).

7. בית משפט קמא הוסיף ודחה את הטענה, כי למבקש קיים סעד חלופי בדמות תקיפה מנהלית של צו ההפקעה, "שממילא אינו תקף" (פס' 46(ב) לפסק הדין). כמו כן, נקבע, כי אין מניעה לנקוט בהליך לפי פקודת בזיון בית משפט כלפי המדינה, ככל בעל דין אחר, ובכפוף לכך שלא ניתן לכפות עליה לקיים החלטה בדרך של הטלת קנס או מאסר. בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי ניתן לנקוט בהליכים האמורים גם כלפי המשיב, הגם שהוא לא היה צד להליכים הקודמים, שכן הוא היה מעורב בהם בפועל, מאז נפתח ההליך הראשון בשנת 2013.