סע"ש 9007-03-16

לפניי בקשת הנתבע להורות לתובע להפקיד ערובה להוצאות לפי תקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991.

הבקשה הועברה לתגובת התובע אך לא הוגשה מטעמו תגובה לבקשה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובכתבי הטענות בהליך, החלטתי לדחות את הבקשה מן הנימוקים המפורטים להלן:

התובע הינו תושב ג'דידה שבשטחים.

בתביעתו, אשר הוגש בחודש 3/16, טוען התובע כי עבד אצל הנתבע "כחקלאי" משנת 2007 עד לשנת 2012, עת פוטר. לטענתו עבד שישה ימים בשבוע, עשר שעות ביום, מ-6:00 עד 16:00 והשתכר 55 ₪ ליום עבודה.

התביעה הינה לסך של כ-250,000 ₪ בגין הפרשי שכר מינימום מתחילת העסקתו של התובע, וכן לפיצויי פיטורים, דמי חגים, פדיון חופשה, דמי הבראה דמי הודעה מוקדמת ופיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה.

בכתב התביעה נאמר שמצורפים לו היתרי כניסה וכן יומן עבודה של התובע, אך בפועל מסמכים אלה אינם מצורפים לכתב התביעה. בבקשת הנתבע לערובה נטען כי לא מצורפים לכתב התביעה מסמכים כלשהם, וכאמור, התובע לא הגיב לבקשה.

הנתבע הגיש כתב הגנה בו הכחיש את טענת התובע כי אי פעם הועסק על ידי הנתבע וטען כי לכל היותר ייתכן שהתובע הועסק על ידי ראיס, אך והעלה טענת התיישנות כנגד עילות שנוצרו לפני 3/09. כן הכחיש הנתבע היתכנות גרסת התובע לעניין שעות עבודתו וטען כי העבודה החקלאית מתחילה לא לפני 6:30 ומסתיימת לא יאוחר מ-13:00 בשל החום השורר באזור המושב. כן הוכחשה היתכנות טענת התובע כי עבד ברציפות לפחות 25 ימים בחודש למשך חמש שנים, בנימוק שהעבודה היא עונתית ואינה דורשת העסקת פועלים ברציפות כזו.

הנתבע צירף תעודת עובד ציבור ממנה עולה כי ניתנו בגין התובע היתרי העסקה על שם הנתבע לתקופה מ-6/08 עד 5/10 (הגם שנטען בבקשה כי ההיתרים הם רק בגין תקופות שחלה עליהן התיישנות – טענה שאינה מדויקת).