בבאדז'נוב נ' שמואלי

לפנינו תביעה כספית רחבה היקף שהוגשה על ידי גב' ורה בבאדז'נוב (להלן – התובעת) נגד מר פנחס שמואלי (להלן – הנתבע), לתשלום פיצויי פיטורים, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, אי תשלום הודעה מוקדמת, שעות נוספות, דמי נסיעה, הפרשות פנסיוניות, דמי הבראה, פדיון ימי חופשה, השבת כספים, תלושי שכר פיקטיביים ואי חתימה על הסכם העסקה, הנובעים לטענתה מתקופת עבודתה וסיומה.

תמצית טענות הצדדים

1. ‏לטענת התובעת, הועסקה כקוסמטיקאית וספרית במספרה אשר הייתה בבעלות הנתבע בזמנים הרלבנטיים לתביעה. התובעת החלה לעבוד בשנת 2005 אצל אביו המנוח של הנתבע, ולאחר פטירתו בשנת 2015, המשיכה לעבוד אצל הנתבע עד לחודש נובמבר 2022, ובסה"כ עבדה 18 שנים באותו מקום עבודה.

    

2. לטענתה שכרה הממוצע עמד על 9,000 ₪, אך קיבלה תלושי שכר פיקטיביים בסך 3,000 ₪ בלבד, בעוד הנתבע דרש ממנה למשוך את משכורתה ולהשיבה לידיו במזומן. עוד טענה התובעת כי עבדה במשרה מלאה אשר עמדה על 58 שעות שבועיות, ולא שולמו לה זכויות סוציאליות הנובעות מתקופת עבודתה וסיומה, לרבות זכויות להן זכאית היא בשל סיום העסקתה עקב סגירת המספרה.

3. לטענת הנתבע, התובעת הייתה פנסיונרית של עיריית תל אביב וביקשה לעבוד בהיקף של חצי משרה כדי לא לפגוע בזכאותה הפנסיונית. בהתאם לכך, שולמו לה 3,000 ₪ והופרשו עבורה הפרשות סוציאליות ופנסיוניות כחוק.

    

4. הנתבע הכחיש את טענות התובעת בנוגע לשכר, היקף המשרה והשבת כספים, וטען כי היא נתפסה לא אחת גוזלת כספים מקופת העסק. עוד ציין כי סגירת העסק הייתה החלטה עסקית עקב ירידה בהיקף הלקוחות, גילו המתקדם (80) ומצבו הבריאותי, וכי התובעת עצמה הביעה רצון להפסיק לעבוד והייתה שותפה להחלטה בדבר סגירת המספרה.

   השאלות המרכזיות הדרושות הכרעה:

5. האם נחתם חוזה העסקה בין הצדדים ושאלת חוקיות תלושי השכר?

6. מהו השכר הקובע והיקף המשרה?

7. האם זכאית התובעת לגמול בגין עבודה בשעות נוספות?

8. האם זכאית התובעת לפיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת?

9. האם זכאית התובעת לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין בהעדר שימוע?

10. האם זכאית התובעת לדמי הבראה והוצאות נסיעה?

11. האם זכאית התובעת להשבת כספים אשר שולמו לנתבע בגין זכויותיה הפנסיוניות?

12. האם זכאית התובעת לתשלום בגין הפקדות פנסיוניות?

    העדים

13. מטעם התובעת העידה התובעת בעצמה, מר מיכאל הר חיים, לקוח של התובעת (להלן- מר הר חיים). מר דניאל אלג'ם (להלן- מר אלג'ם), לקוח אשר נהג להסתפר במספרה. ומר עדי אייזמן (להלן- מר אייזמן) לקוח נוסף אשר פקד את המספרה באופן קבוע.

    מטעם הנתבע העיד הנתבע בלבד.

     

    דיון והכרעה

14. בפתח הדברים יש להבהיר כי הצדדים טענו לקיומם של יחסי עובד ומעסיק על כן, לא נדרשנו לדיון בסוגיה זו ונקודת המוצא בהליך זה היא כי בין הצדדים שררו יחסי עבודה.

     

15. במקרה הנדון אין חולק כי התובעת החלה את עבודתה במספרה בתקופת אביו המנוח של הנתבע והמשיכה לעבוד בה גם לאחר שהניהול עבר לידי הנתבע לפיכך, אנו קובעים כי התובעת עבדה במספרה כקוסמטיקאית וספרית מ-2005 ועד נובמבר 2022, ובסה"כ 18 שנים. עם זאת, משעה שהעסקתה הסתיימה בחודש נובמבר שנת 2022 ותביעתה הוגשה בחודש 9/2024, יחושבו זכויותיה לתקופה החל מחודש 9/2017 ועד לחודש 9/2024 במהלכם נותרו 5.16 שנים בהן עבדה (62 חודשי עבודה).

    הסכם עבודה  

16. לטענת התובעת, משך כל שנות עבודתה לא נחתם, הסכם העסקה בינה ובין הנתבע המשקף ומסדיר את תנאי עבודתה.

     

17. לטענת הנתבע, התובעת התקבלה לעבודה על ידי אביו המנוח על כן, לא ניתן לייחס לו את הטענה הנטענית כיום על ידי התובעת. עוד נטען כי התובעת הייתה מודעת להיקף משרתה, שכרה, שעות הפעילות ועבדה משך שנים רבות וארוכות ללא כל טרוניה בנושא. הנתבע הוסיף כי במהלך שנות עבודתה נמסרו לידיה תלושי שכר וכן הופקדו כספים להפקדות פנסיוניות על כן, יש לדחות את טענת התובעת כי לא הייתה מודעת לתנאי עבודתה, על פיהן עבדה שנים רבות.

     

18. אשר לדעתנו - חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002, מחייב את המעסיק למסור לעובד הודעה בכתב המפרטת את תנאי עבודתו לא יאוחר משלושים ימים מיום תחילת העבודה. נציין כי הדרישה למסירת הודעה בכתב או הסכם עבודה היא חלק מחובת תום הלב המוגברת ביחסי עבודה ומטרתה להבטיח שקיפות, ליידע את העובד על זכויותיו, למנוע מחלוקות עתידיות ולייתר התדיינויות משפטיות מיותרות.

     

19. הנתבע לא הציג כל הסכם העסקה אשר נחתם עם התובעת או הודעה על תנאי עבודה. גם אם התובעת הועסקה לראשונה על ידי אביו המנוח של הנתבע, עם כניסת הנתבע בנעלי אביו המנוח, כמעסיק התובעת, חלה עליו החובה למסור לתובעת מסמך בכתב המפרט את תנאי העסקתה.

     

20. ערים אנו לתקופת ההעסקה הארוכה והעובדה כי התובעת לא הלינה באשר לתנאי העסקתה עם זאת, אין בכך בלבד כדי לאיין את חובת עריכת הסכם עבודה ומתן הודעה על תנאי עבודה, אשר היה בהם לייתר מחלקות רבות בהליך זה.

     

21. לאור האמור לעיל, בהעדר מסמך המשקף את תנאי העסקת התובעת מצאנו לחייב את הנתבע בפיצוי בגין רכיב זה בסך של 5,000 ₪.

    השכר הקובע והיקף המשרה

22. לטענת התובעת בכתב התביעה, שכרה החודשי עמד על 9,000 ש"ח. בסיכומיה, הבהירה כי שכרה במהלך שנת העבודה עמד על 6,000 ש"ח, ואילו בתקופת החגים שכרה עמד על 9,000 ₪ לחודש. לטענתה לא הבינה את הכוונה כשנשאלה לשכר בתצהירה, והחישובים בסיכומיה מובאים בטווח מינימלי (6,000 ש"ח) ומקסימלי (9,000 ש"ח). עוד טענה כי עבדה על בסיס חלוקה של 50% מההכנסות, וקיבלה כסף במזומן מדי יום, כאשר הנתבע הפקיד לחשבונה כ-2,800-3,000 ש"ח מדי חודש, אך אילץ אותה למשוך את הסכום ולהחזירו במזומן. לטענתה, הנתבע דיווח דיווחי שקר לרשויות המס, לפיהם שכרה עמד על 3,000 ש"ח בלבד, וזאת במטרה להונות את רשויות המס.

     

23. אשר להיקף המשרה, התובעת הכחישה את חלקיות המשרה הנטענת על ידי הנתבע וטענה כי עבדה מדי יום בין השעות 06:00 ועד 16:00 ובימי שישי בין השעות 06:00 עד 14:00.

     

24. לטענת הנתבע, מעולם לא שולם לתובעת שכר בסך 9,000 ₪ ולטענתו התובעת עבדה בהיקף משרה חלקית של כ- 100 שעות בחודש, ושכרה החודשי עמד על 3,000 ש"ח ברוטו כעולה מתלושי השכר. הנתבע הוסיף וטען כי משעה שהתובעת היא פנסיונרית של עיריית תל אביב, ביקשה לשמור על שכר מדווח נמוך, כדי שלא תיפגע זכאותה הפנסיונית. הנתבע הכחיש את טענת התובעת על פיה השיבה לידיו כספים במזומן, וטען כי תלושי השכר שקיבלה משקפים בדיוק את השכר ששולם לה והועבר לחשבונה, עליו לא הלינה בזמן אמת וכן העלה טענה כי התובעת נתפסה גוזלת כספים מקופת העסק.

     

25. היקף המשרה - התובעת העידה באשר לשעות עבודתה כי :" מ6 בבוקר עד 4 בצהריים. יומי שישי, משש בבוקר עד שתיים בצהריים"(עמ' 21 ש' 15). נוסף על עדותה התובעת תמכה גרסתה לעניין שעות עבודתה והיקף המשרה בעדותו של מר הר חיים כי נהג להגיע למספרה לטיפול אצל התובעת, שכלל תספורת, טיפול פנים, מניקור פודיקור ונמשך בין שעה לשעה וחצי( עמ' 1 לפרו' ש' 32-31). עוד העיד כי המספרה הייתה פתוחה החל מהשעה 06:00 וכי הטיפולים בוצעו בין השעות 06:00-07:00 בשל מצוקת חנייה וכדי להימנע מפקקים(עמ'2 לפרו' ש' 20-15). משנשאל כמה ימים עבדה התובעת העיד מפורשות כי מכיוון שהגיע בימים משתנים להערכתו התובעת עבדה כל השבוע (עמ' 4 לפרו' ש' 18-17). אשר לשעות העבודה העיד כי אינו יודע כמה שעות עבדה (עמ' 4 לפרו' ש' 34-33) ,אך אין חולק כי טיפוליו בוצעו בשעות הבוקר המוקדמת באופן התומך בעדות התובעת לעניין תחילת יום העבודה, אשר לא החל בשעה 08:00 כטענת הנתבע. בהמשך עדותו מסר כי הנתבע היה מגיע לקראת השעה 7:00 בבוקר ולידיו מסר את התשלום ואת התשר לתובעת (עמ' 5 לפרו' ש' 17-9).

     

26. עדותו של מר אלג'ם תומכת אף היא באופן מובהק וברור בגרסת התובעת. מר אלג'ם העיד כי בין השנים 2013-2011 התגורר מול המספרה, וראה את התובעת במספרה כבר בשעות הבוקר המוקדמות, בסופי שבוע בערבי חגים ומדי יום (עמ' 32 ש' 19-18; ש' 29-24, 33). בהמשך העיד כי פקד את המספרה כל שבוע ותמיד ראה את התובעת במספרה אלא אם הייתה חולה או בחופשה (עמ' 33 לפרו' ש' 37-35). עוד העיד כי הפתיע אותו שהתובעת לא קבלה זכויות שכן הוא ידע שעבדה בשעות מסוימות ושישנן זכויות קוגנטיות עליהן התובעת אינה יכולה לוותר (עמ' 35 ש' 29-28; ש' 36-33). משנשאל האם הוא יודע שהתובעת עבדה בחצי משרה העיד באופן נהיר ומפורש כי:

    "לא, אבל גם חצי משרה קצת מפתיע אותי כי אני יודע שהיא הייתה שם באזור מחמש, שש בבוקר עד ארבע. כי בימים שלא הייתי יכול להגיע... כן, בוודאות, כי הייתי חוזר הביתה בשעות האלה, כן. כן, בוודאות היא הייתה מגיעה למספרה באזור 5, 6 בבוקר, כי אני זוכר שהייתי רואה אותה. הוא אומר לך את זה הרבה פעמים. כן, כן, לא, הכול ממש בסדר. 

    דובר :8 לא, היא לא תשאל כמה שהיא רוצה כי עוד כמה דקות נגמר הזמן. נגמר הזמן,רבותיי.

    דובר :2 אז כן, אני זוכר שאיתה ואני בימים שלא הייתי יכול להגיע ביום שישי, הייתי מקדים את התור לימים אחרים. זה היה לי נורא קשה כי בארבע היא הייתה מסיימת. אז בוודאות זה לא היה חצי משרה, סליחה" (עמ' 36 ש' 14-5).

     

27. עד התובעת מר אייזמן העיד אף הוא כי את התשלום שלם תמיד לנתבע או לספר השני במידה והנתבע לא היה במספרה (עמ' 38 לפרו' ש' 4-3), וכן כי את הטיפול בצעה התובעת. עוד העיד כי לא הגיע בשעות הבוקר המוקדמות אולם משנשאל למסגרת שעות עבודת התובעת העיד כי אינו יודע האם עבדה כל השעות אך אישר כי התובעת הייתה נמצאת משעות הבוקר המוקדמות עד השעה 16:00 וכך העיד: 

    "דובר :3 אני הייתי מצלצל ואומר אני יכול להגיע ב... היא הייתה אומרת לי אני 

    פה מחמש וחצי שש עד ארבע. לא כל שיחה זה היה ככה, לא בדקתי לה 

    את שעות העבודה.

    דובר :7 הבנתי. זאת אומרת, לא ראית אותה עובדת בכל השעות האלה, נכון?

    דובר :3 לא, לא ניהלתי ביקורת אחרי שעות העבודה שלה. הבנתי"(עמ' 38 לפרו' ש' 31-27).

     

28. בחינת עדות התובעת והעדים מטעמה אשר היו אמינים ומהימנים עלינו מעלה כי התובעת עבדה החל מהשעה 06:00 כעולה מעדות מר אייזמן ומר אלג'ם, ולעיתיים בשעה 06:30 או 07:00 כעולה מעדות מר הר חיים. כנגד עדות התובעת והעדים מטעמה, נצבת עדותו היחידה של הנתבע אשר לא הציג דוחות נוכחות, לא דאג להתייצבות לקוחות אחרים או העובד הנוסף אשר עבד עם התובעת, ואף אישר בעדותו כי אין לו רישום המעיד כי התובעת עבדה בחצי משרה (עמ' 41 לפרו' ש' 24-23).

     

29. משעה שקבענו כי לא הוצגה הודעה על תנאי עבודה או הסכם עבודה המשמעות היא כי נטל ההוכחה רובץ על כתפי הנתבע במקרה של מחלוקת על תנאי העבודה. שקלול מכלול העדויות והראיות מוביל למסקנה כי התובעת עבדה בהיקף המשרה הנטען על ידה, בעוד הנתבע לא הרים את הנטל לסתור טענתה שכן נסמך הוא על רישום תלושי השכר בלבד, ללא כל ראיה מעבר לכך אשר יש בה להפריך את גרסת התובעת ועדיה. בהתאם לכך, אנו קובעות כי יש לקבל את גרסת התובעת באשר לשעות עבודתה בין השעות 06:00 עד 16:00 בימי א' עד ה' ובימי שישי בין השעות 06:00-14:00.

     

30. נציין כי לנוכח עדותם הברורה של התובעת ועדיה, לא מצאנו ליתן משקל ליומנים שהגישה התובעת אשר אומנם הוגשו ביחס לתקופת ארוכה אולם תרגומם מתייחס למספר חודשים ואשר נערכו על ידי התובעת בלבד, ללא ביקורת של הנתבע ובהעדר רישום שעות עבודה.

     

31. משקבענו כי התובעת עבדה במשרה מלאה ומעבר לכך, נפנה לבחינת השכר הקובע. התובעת הצהירה כי שכרה עמד על 9,000 ₪ אשר שולמו מדי חודש. עם זאת, במסגרת חקירתה העידה כי שכרה לא עמד באופן שוטף על סך של 9,000 ₪ אלא רק בתקופת החגים ובדרך כלל השתכרה שכר אשר נע בין 5,000 ל- 6,000 ₪ בחודש (עמ' 21 לפרו' ש' 32-20). עוד אישרה כי עבור כל לקוח בו טפלה קבלה 50% מהתשלום אשר שילם על כן, בפועל שכרה היה הרבה יותר גבוה מהסכום הנקוב בתלושי השכר (עמ' 20 ש' 7-4).

     

32. כמפורט לעיל, הנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו ולא צלח לסתור את גרסת התובעת והעדים מטעמה באשר לשעות עבודתה, אשר היו מעבר למשרה מלאה לפיכך, לא ניתן לקבל את גרסת הנתבע אשר משמעותה תשלום חודשי הנופל משכר מינימום.

     

33. בהעדר הסכם עבודה או הודעה על תנאי עבודה, העדר דוחות נוכחות או עדים לתמיכה ביחס לשכר אשר שולם לתובעת או היקף משרתה, אשר ככל שהיו מוצגים יתכן והיה בהם כדי לאשש את טענת הנתבע בעניין גובה השכר, התוצאה היא כי בנסיבות המקרה הנדון, אין ליתן משקל ראייתי לתלושי השכר אשר אין בהם אין בהם בלבד כדי לסתור את המארג הראייתי התומך בגרסת התובעת.

     

34. משעה שמעדות התובעת עולה כי לא נקבה בסכום קבוע של 6,000 ₪ כנטען בסיכומים, מצאנו לערוך את חישובי השכר והזכויות הסוציאליות על בסיס שכר של 5,500 ₪ המשקף נאמנה את עדות התובעת לשכר הקובע (כאמור בין חמשת אלפיים לששת אלפים ₪).

     

     

    תלושי השכר

35. לטענת התובעת, תלושי השכר שהופקו לה בסך 3,000 ₪ בלבד הם "פיקטיביים", שכן השכרה עמד בממוצע על 9,000 ₪ בחודש. בסיכומיה טענה לשכר העומד ברף הגבוהה על 9,000 ₪ וברף הנמוך על 6,000 ₪.

     

36. לטענת הנתבע, כעולה מסיכומיו ותצהירו הכחיש את טענת התובעת וטען כי תלושי השכר מדויקים ומשקפים את השכר ששולם בפועל, בהתאם להסכמת הצדדים והיקף משרת התובעת.

     

     

37. הלכה מושרשת היא כי תלושי שכר מהווים ראייה לאמיתות תוכנם, אלא אם הוכח אחרת בראיות מהימנות, כאשר נטל ההוכחה מוטל על התובע הטוען אחרת (דב"ע (ארצי) מז/ 3-146 חוג'ירת – גל, פד"ע כ 19 (1988)). הטענה כי תלושי שכר הם "פיקטיביים", במובן שאינם משקפים את הסכמת הצדדים, היא טענה עובדתית שיש לבחון בראי החקיקה הרלוונטית (ע"ע (ארצי) 34111-07-15 אוקראינסקי - שח שנוע ולוגיסטיקה בע"מ, (נבו 7.2.2019)).

     

38. עוד נפסק כי לא כל אי-תקינות בתלוש מלמדת בהכרח על היותוכולופיקטיבי, ויש לבחון כל מקרה בנסיבותיו. אכן, ייתכנו מקרים בהם היקף הליקויים ועוצמתם שוללים את כוחם הראייתי של כלל רכיבי התלוש ומנגד, מקרים בהם הפגמים מצומצמים או בעלי עוצמה נמוכה, אשר אינם נוטלים מיתר רכיבי התלוש את כוחם כראייה (ע"ע (ארצי) 20880-07-20 Tesfaselase Desale Zerezgi - קפלן את לוי בע"מ [פורסם בנבו](20.06.2022)(להלן: קפלן את לוי).

     

39. משעה שהוגשו תלושי שכר, הנטל לסתור את תלושי השכר מוטל על התובעת, אולם בהיעדר הודעה על תנאי עבודה, כוחם הראייתי של התלושים נחלש.

     

40. מעבר לתלושי השכר הנתבע לא הציג ראייה כל שהיא באשר לשעות עבודת התובעת. משקבענו כי עדות התובעת ועדיה אמינה ומהימנה עלינו התוצאה היא כי לא נסתרה גרסת התובעת בנוגע לשעות עבודתה. בהתאם לכך, לא ניתן לקבל את הרישום בתלושי השכר כרישום "אותנטי" משאינו משקף את שכר התובעת כפי שהובהר במסגרת השכר הקובע, אינו כולל את ימי עבודת התובעת או שעות עבודתה, נעדר רכיב בגין נסיעות או פדיון ימי חופשה ואף מאזן ימי החופשה אינו נהיר שכן בחודש 12/2017 מופיע כי התובעת נצלה את כל ימי חופשתה, ללא כל ציון בתלוש השכר באשר לתשלום בגין רכיב זה, כאשר לאחר חודש זה אופסו ימי החופשה של התובעת והחלה צבירה חדשה.

     

41. לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי לנוכח היקף הליקויים בתלושי השכר לא ניתן להעניק להם את כוחם הראייתי שכן מדובר בתלושי שכר שאינם תקינים ונערכו למראית עין. בשים לב לתקופת העבודה בה הועסקה התובעת אצל הנתבע מצאנו לחייבו בסך של 15,000 בגין תלושי שכר פיקטיביים אשר לא שקפו את המציאות ולא תאמו את השכר אשר שולם בפועל.

    שעות נוספות

42. לטענת התובעת, עבדה בשעות נוספות מרובות בהיקף שבועי של 58 שעות מדי שבוע, מבלי ששולם דבר בגין רכיב זה.

     

43. לטענת הנתבע, התובעת עבדה כאמור בהיקף משרה חלקי כמשתקף בתלושי השכר אשר נמסרו לה מדי חודש בחודשו.

     

44. הלכה פסוקה היא כי מקום בו הנתבע אינו מציג דוחות נוכחות כדין, וגרסת התובעת נתמכת בעדויות אמינות המבססות עבודה בשעות נוספות, מועבר נטל השכנוע אל כתפי המעסיק להוכיח כי העובד לא עמד לרשות העבודה, ויש לפסוק גמול שעות נוספות בהתאם למתכונת העבודה שהוכחה (ע"ע (ארצי) 47715-09-14 ריעני – אליאסי שיווק בע"מ [פורסם בנבו] (29.3.2017)], ע"ע (ארצי) 31492-11-20 דוד זגרון - Asoum Dalifi Nimeri Elfaki [פורסם בנבו](29.06.2021).

     

45. לאור קביעתנו בעניין היקף שעות עבודת התובעת אשר החלו משעה 06:00 עד השעה 16:00 בימי א' עד ה' וכן בימי ו' בין השעות 06:00 עד 14:00 ובהתבסס על שכר חודשי בסך של 5,500 ₪ , זכאית התובעת לתשלום בגין רכיב זה ביחס ל- 5.16 שנות עבודתה (החל מחודש 9/2017 ועד לחודש 12/2022).

     

46. בשים לב לערך שעת עבודה אשר עמד על 30.2 ₪ במכפלת שעתיים נוספת מדי יום בשיעור של 125% ותקופת העבודה (62 חודשים), זכאית התובעת לסך של 102,982 ₪ בגין גמול עבודה בשעות נוספות בימי א' עד ה'.

     

47. אשר לשעות עבודת התובעת בימי שישי - התובעת בסיכומיה ובכתב התביעה טענה ל- 13 שעות שבועיות נוספות בהתבסס על שבוע עבודה בן 45 שעות (ולא 42 שעות). בהתאם לכך יערכו החישובים על בסיס 6 שעות עבודה בימי שישי, אשר יחושבו בשיעור של 150%. בהתאם לתקופת העבודה והשכר הקובע זכאית התובעת לסך של 67,406 ₪ בגין רכיב זה (150%*30.2 ₪*62*24 שעות).

     

48. לאור כל האמור לעיל, הסכום המצטבר לו זכאית התובעת בגין עבודה בשעות נוספות בתקופת העבודה הרלוונטית לתביעה, עומד על סך של 170,338 ₪.

     

    פיצוי פיטורים והודעה מוקדמת

49. אשר לנסיבות סיום העבודה - לטענת התובעת, בחודש נובמבר 2022 הודיע הנתבע, כי המספרה עתידה להיסגר תוך שבועיים ימים. עוד טענה כי פיטוריה נעשו מבלי שנערך לה שימוע כדין, ללא מתן הודעה מוקדמת כנדרש וללא מתן מכתב פיטורין.

     

50. הנתבע טען מנגד כי בשנים שקדמו לסגירה, ובפרט לאחר תקופת מגפת הקורונה, חלה הידרדרות במצב העסק. בעקבות זאת, לא ניתן היה להמשיך ולהפעיל את המספרה. לשיטתו, לא מדובר במהלך פתאומי, אלא סופו של עסק ותיק שמיצה את יכולתו להתקיים והדבר נעשה לאחר התייעצות עם התובעת ובהסכמתה.

     

51. הלכה פסוקה וידועה היא כי ככלל, הפסקת העסקתם של עובדים עקב סגירת מפעל או עסק נחשבת להפסקת עבודה על דרך ההתנהגות המזכה בפיצויי פיטורים. העדר רצונו של המעסיק או התנגדותו לסגירת העסק אינם גורעים מזכאותם של העובדים לפיצויי פיטורים, העולה בקנה אחד עם תכלית החוק להעניק רשת ביטחון כלכלית לעובד שאיבד את מקום עבודתו (ע"ע (ארצי ) 256/08 מחמד בשיר קוקא ו-16 אח' - יוסי שוורץ (נבו 13.02.2011)).

     

52. לאחר שעיינו במכלול הראיות שהובאו בפנינו, ולאחר שנתנו דעתנו לעדויות הצדדים ולמסמכים שצורפו, באנו לכלל מסקנה כי התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בגין סיום יחסי העבודה ונפרט.

     

53. התובעת העידה בצורה אמינה וברורה כי מי שהחליט על סיום העסק ויזם את סגירתו היה הנתבע וכך העידה:

    " דובר :7 לא. הנתבע אומר שלאחר ההודעה של מרדכי את פנית אליו ואמרת שאת רוצה להפסיק לעבוד, זה נכון?

    דובר :9 לא היה דברים כאלה, לא יודעת מאיפה לקחתם.

    דובר :7 אז את לא יזמת את הסגירה של העסק, לא?

    דובר :9 בכלל לא, מה אני בעל הבית שם?"(עמ' 17 לפרו' ש' 34-29).

     

    בהמשך עדותה חזרה והבהירה:

    " דובר :7 הבנתי. את אומרת שבעצם בסעיף 15 שפנחס פנה אלייך ויזם את הסגירה של המספרה, נכון?

    דובר :9 תקשיבי טוב, בשנת 2022, בנובמבר, בן אדם בא ואמר הוא מוכר את המקום. זה הכל, אנחנו אחרי שבועיים יצאנו. כל מה שנשאר זה שלו כבר, אני לא יודעת על מה אתם מדברים"(עמ' 18 לפרו' ש' 6-2).

     

54. הנתבע העיד בעניין זה כי סגירת המספר הייתה בהסכמת התובעת וכך עלה מעדותו:

    " אז הנה אני אגיד לך, אז שנתיים לפני אני כבר רציתי לסגור ואמרתי להם חבר'ה, אני מעוניין לסגור אבל אני לא אעשה את זה בלי הסכמתכם. כן? אני... אבל הם לא שותפים שלך, למה אתה צריך... נכון, אבל אני... אני לא אסגור בלי הסכמתכם. עכשיו, העובד השני היה יוצא כל שנה פעמיים לחו'ל בגלל שהוא הוציא גרין קארד, אז הוא פעמיים בשנה צריך להיות בחו'ל. אחרי חמש שנים הוא בא אומר לי פיני, אני, צריך הפעם לנסוע זה יהיה חצי שנה כי אני צריך אזרחות וזה לוקח יותר זמן, אז זה הזמן שאתה יכול לסגור וזה לא יפריע לי וכשאני אחזור, אני גם סידרתי לו עבודה שאם הוא יחזור וירצה לעבוד, אצל ספרת לא רחוק ממני, שהיום הוא עובד שם.

    דובר 1 :1 אני מפנה אותך... וכשאני...

    דובר :5 מה? וכשאני, שהוא בא ואמר לי על החצי שנה שהוא לא יהיה, אני ניגשתי לורה ואני אמרתי לה, ורה מה יהיה איתנו? מה יהיה איתנו? אומרת פיני, אתה יודע מה? נסגור כבר. כן, אבל העסק הוא שלך,

    דובר :6 זה קצת תמוה שעובד בא לבוס שלו ואומר, הם היו הבוסים שלך" (עמ' 44 לפרו' ש' 22-8).

     

55. משעה שהנתבע אינו מכחיש כי המספרה נסגרה התוצאה היא כי יחסי העבודה הסתיימו עקב סגירת העסק, שכן מכירת המספרה וסגירתה הייתה פעולה חד צדדית מצד הנתבע, אשר הביאה לסיום יחסי העבודה על כן, מדובר בהפסקת עבודה המזכה את התובעת בפיצויי פיטורים.

     

56. לאור האמור לעיל, התובעת זכאית לפיצוי פיטורים ואף אם הייתה מוכחת הסכמתה, ולא כך הדבר, מדובר בזכות מגן קוגנטית אשר התובעת אינה רשאית לוותר עליה ולא ניתן להתנות עליה. טענת הנתבע כי העסק נסגר בהסכמה וכי התובעת "הייתה שותפה לרצון להפסיק את עבודתה" אינה יכולה לגרוע מזכאותה, שכן הגורם המניע לניתוק יחסי העבודה הוא סגירת המספרה, ולא רצונה העצמאי של התובעת לעזוב.

     

57. לאור האמור לעיל, תביעת התובעת ברכיב פיצויי הפיטורים מתקבלת. בשים לב לגובה השכר הקובע העומד על 5,500 ₪ זכאית היא לסך של 99,000 ₪ בהפחתת הכספים אשר צבורים בקופה בגין פיצויי פיטורים בסך של 15,739 ₪ לפיכך, זכאית התובעת לסכום של 83,261 ₪, בגין רכיב זה.

     

     

58. משעה שאין חולק כי לתובעת לא ניתנו ימי הודעה מוקדמת או אפשרות לעבוד בתקופה זו זכאית היא לחלף הודעה מוקדמת בסך של 5,500 ₪.

     

59. נציין כי התובעת תבעה פיצויי הלנת שכר בגין רכיב זה אולם, משעה שמדובר בחלף הודעה מוקדמת נחשב הרכיב כפיצוי ולא כשכר עבודה (משלא עבדה בתקופת ימי ההודעה המוקדמת) על כן, אינו נושא פיצויי הלנת שכר. כמו כן ממילא הרכיב לא נתבע במועד הקבוע קרי, תוך שנה מהיום בו נחשב כמולן.

     

    פיטוריםשלא כדין

60. לטענת התובעת, בחודש נובמבר שנת 2022, הודיע הנתבע לה ולעובד נוסף שעבד עמה כי המספרה עתידה להיסגר וזאת תוך שבועיים, מבלי שנערך לה שימוע כדין. לגישת התובעת זכאית היא לפיצוי הן בשל אי קיום השימוע כדין והן בשל הליך הפיטורים בסכום המקסימלי האפשרי בהתאם לחוק, וזאת בשל גילה המתקדם והעובדה כי אינה יכולה למצוא עבודה או מקור פרנסה.

     

61. לטענת הנתבע, סגירת העסק נבעה בין היתר, בשל גילו ואפיסת כוחותיו ושיקול עסקי משהעסק העסק לא היה כלכלי. עוד טען כי סיום עבודת התובעת נעשה בהסכמה, על רקע סגירת העסק, ותוך תיאום מלא בין הצדדים. משלא מדובר במחלוקת עובדתית על תפקוד התובעת שבגינה יש טעם בקיום הליך שימוע פורמלי, אלא בסיום פעילותו של עסק, אין מקום לפסוק פיצוי בגין רכיב זה.

     

62. רבות נכתב על אודות זכות השימוע וחשיבותה, והיותה מעין זכות יסוד עבור העובד הישראלי. הלכה פסוקה וידועה היא כי :

    "זכות הטיעון אשר יש ליתן לעובד בטרם ניתנת החלטה על פיטוריו מעוגנת בשיטה המשפטית ונובעת מכללי הצדק הטבעי. זכות הטיעון של העובד אינה תכלית מבחינתו כי אם אמצעי. קרי, האמצעי שבידו להשגת התכלית של מניעת פיטוריו. משמעותה זו של אותה זכות הינה מתן אפשרות בידו לשכנע, אפילו אם בדיעבד יתברר כי לא הצליח בכך, כי לא היה מקום להחליט על פיטוריו מלכתחילה. זכות זו טומנת בחובה עקרונות המאזנים בין זכויות המעביד ובעיקר הפררוגטיבה הניהולית שלו לבין זכויות העובד ובהן מתן כלי עזר שיסייע בידו לבטל הפיטורים."

    [ע"ע (ארצי) 300253/96 המועצה הדתית נתיבות – הרב בנימין כהן [פורסם בנבו] (20.7.2005)].

63. משקבענו כי התובעת פוטרה מעבודתה ללא כל הודעה מוקדמת ברי כי לא נערך שימוע בעניינה. העובדה כי הנתבע שתף את התובעת ברצונו לסגור את העסק, אינה גורעת מחובתו לערוך שימוע. אף אם מדובר בשיקולים כלכליים אשר אינם קשורים לתפקוד התובעת, הנתבע אינו פטור מניהול הליך שימוע הוגן ובתום לב.

     

64. עם זאת, נציין כי מדובר בסגירה מוחלטת של העסק על כן חובת השימוע מצומצמת יותר משעה שלנתבע לא היו חלופות העסקה להציע לתובעת, אשר בנסיבות המקרה טווח הטיעונים שהיה בידה להעלות מצומצם הוא. כמו כן, אין בחוסר התועלת בשימוע בנסיבות המקרה הנדון כדי למנעו מראש ויש להביא שיקול זה במסגרת פסיקת הפיצוי (ע"ע (ארצי) 359/99 לוין-רשות השידור, [פורסם בנבו] מיום 28.02.01) ; ע"ע 30226-06-13 קופת חולים מאוחדת - מיכאל בונדר, [פורסם בנבו] מיום 03.09.18, סע"ש (אזורי נצ') 51287-11-16 אנבאלה סופי - אקספורט - ארז בע"מ (30.05.2019)).

     

65. בשאלת הפיצוי, הבאנו בחשבון את מכלול השיקולים כאשר מחד, התובעת פוטרה לאחר כ-18 שנות עבודה בעסק, בגיל מתקדם, ועם קושי ממשי למצוא מקום עבודה חלופי. מאידך, שקלנו את העובדה כי מדובר בפיטורים על רקע קשיים כלכליים וסגירת העסק לחלוטין, וכן כי ישיבת שימוע ככל הנראה לא הייתה משנה את התוצאה אולם, היה על הנתבע לקיימה ולו על מנת להסדיר את סיום תנאי העסקת התובעת וזכויותיה.

     

66. לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי התובעת זכאית לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך של 12,000 ₪.

    חופשה

67. לטענת התובעת, נטל ההוכחה באשר לרכיב זה רובץ על הנתבע. בסיכומיה טענה לזכאות ל-144 ימי חופשה וכי לכל היותר ניצלה 31 ימים על כן, יש לחייב את הנתבע בפדיון עבור 113 ימים בסך מינימאלי של 28,250 ₪ (על פי שכר בסך 6,000 ₪) ובסכום מקסימלי בסך 42,375 ₪ (על פי שכר בסך 9,000 ₪).

     

68. לטענת הנתבע, התביעה לפדיון ימי חופשה מבוססת על גרסה לא מדויקת שנסתרה בראיות אובייקטיביות שכן התובעת יצאה לחו"ל 7 פעמים בתקופה הרלוונטית, בניגוד להצהרתה על פיה יצאה פעם אחת בלבד בשנת 2017 למשך שבוע.

     

     

69. נטל ההוכחה בכל הנוגע לניצול ימי חופשה על ידי עובד ומכסת החופשה שנותרה לזכותו, מוטל על המעסיק והיעדר רישום או פנקס חופשה פועל לחובתו.(דב"ע לא 3-22ציק ליפוט – חיים קסטנר[פור [פורסם בנבו](13.1.72); ע"ע (ארצי) 21920-02-13‏דיאמנט צעצועים בע"מ - ולנטינה פרנצב(1.6.15)). בענייננו, אמנם הנתבע לא הציג פנקס ימי חופשה, אך בתלושי השכר קיים תיעוד חלקי לצבירת ימי החופשה.

     

70. כמו כן, אין חולק כי בחקירתה הודתה התובעת כי יצאה לחופשות במהלך תקופת עבודתה (עמ' 14 לפרו' ש'21-26). עוד עלה מהעדויות אשר הציג הנתבע (דוח רשות האוכלוסין) וגרסת התובעת בסיכומיה, כי התובעת אכן שהתה בחופשות. משעה שהתובעת מודה בניצול 31 ימי חופשה מצאנו להפחית סכום זה מסך זכאותה הכוללת בגין רכיב פדיון ימי חופשה.

     

71. בשם לב להוראות חוק חופשה שנתית, תשי"א – 1951 (להלן – חוק חופשה שנתית) ולהלכה הפסוקה, התובעת הייתה זכאי לתשלום בגין 3 השנים האחרונות לעבודה בצירוף השנה השוטפת (ע"ע (ארצי) 42510-06-15 אלכסנדר פינדיורין - בן ציון זיסמן (03.05.17); עע (ארצי) 44382-04-13 יוסף מנצור - גז חיש בע"מ (04.05.15)).

     

72. משעה שעילת התביעה נולדה במועד ניתוק יחסי העבודה (חודש נובמבר 2022) והתביעה הוגשה בחודש ספטמבר 2024, לא חלפו שלוש שנים ממועד הגשת התביעה על כן, התובעת זכאית לתשלום בגין שלושת השנים המלאות שקדמו לסיום העבודה ולשנה שוטפת. בשים לב לוותק התובעת במקום העבודה זכאית היא ל- 24 ימים לכל שנה. בהתאם לכך, על הנתבע לשלם לתובעת סך של 10,871 ₪ (72 ימים בצירוף 4 ימים בשנה הצוברת, בקיזוז 31 ימי חופשה שנוצלו, במכפלת 241.6 ₪ ליום), בגין רכיב זה.

    נסיעות

73. הפסיקה קבעה במפורש כי הזכות לדמי נסיעה הינה חלק ממשפט המגן. בהקשר זה נזכיר מושכלות יסוד כי מדובר בזכויות בסיסיות הקיימות במשפט העבודה הישראלי, אשר העובד אינו יכול לוותר עליהן. כבר נפסק בהקשר זה, כי "בכל הנוגע לויתור על זכויות קוגנטיות נפסק כי ויתור בין מראש ובין בדיעבד, על זכות שמקנה משפט העבודה המגן או ההסכם הקיבוצי, אינו תופס" (דב"ע לח/3-59 סילסי – ארכיטקט אהרון דורון ושות'; דב"ע נ2/3-229 חמת בע"מ – נעים; דב"ע נו/3-29 חנובר בע"מ – לוסקי).

     

74. בענייננו, הנתבע הודה בחקירתו הנגדית כי מעולם לא שילם לתובעת דמי נסיעה כדין, וכי היה מודע לזכאותה (עמ' 47 לפ' ש' 22-26; עמ' 48 לפ' ש' 6). הנתבע אף אישר כי התובעת התגוררה במרחק של שלוש-ארבע תחנות מהמספרה. על כן, לאור המרחק בין מקום העבודה ובין בית התובעת, עומדת היא בתנאי הסף לזכאות לדמי נסיעה.

     

75. לאור האמור לעיל, אנו קובעות כי התובעת זכאית לדמי נסיעה בסך 230 ₪ לחודש לתקופת העבודה הרלוונטית (5.16 שנים). בהתאם לכך סכום הנסיעות לו זכאית לתובעת עומד על סך של 14,260 ₪ (230 ₪ × 62 חודשים).

    הבראה

76. על פי ההלכה הפסוקה, משהוכיח העובד כי עבד שנה לפחות אצל מעסיקו, נטל ההוכחה כי דמי ההבראה שולמו כדין מוטל על המעסיק, שכן מדובר בטענת "פרעתי" (ראו: סע"ש (אזורי נצ') 13089-12-12 משה חלבי - אבי סילוק (01.09.2016); ד"ר יצחק לובוצקי, חוזה עבודה וזכויות במשפט העבודה, מהדורת 2021, פרק 18 עמ' 8; דב"ע (ארצי) נו3-283/ עוף טנא תעשיות (1991) בע"מ נ' אחמד עומר סעיד כבהא (29.10.96)).

     

77. בענייננו, משלא הוגשה כל ראיה בעניין רכיב זה אשר כלל לא נזכר בתלושי השכר התוצאה היא כי התובעת זכאית לתשלום הבראה עבור 7 שנות עבודתה, ובשם לב למועד הגשת התביעה התקופה הרלוונטית עומדת 62 חודשים.

     

78. לאור השנים הרבות בהן עבדה במספרה זכאית התובעת ל- 42.5 ימים במכפלת ערך יום הבראה בתקופה הרלוונטית (378 ₪), ובסה"כ לסכום של 16,065 ₪ בגין רכיב זה.

    השבת כספים

79. לטענת התובעת, הנתבע אילץ אותה למשוך במזומן כספים מחשבונה ולהשיבם לידיו, ובכך למעשה לא קיבלה את מלוא שכרה.

     

80. לטענת הנתבע, מדי חודש הופקדו עבור התובעת כספים בקופת הגמל והפיצויים ואין כל בסיס או ראייה לטענתה כי הכספים הושבו לידיו. דוחות הבנק שצרפה התובעת אינם מוכיחים כי השיבה כספים לנתבע בגין הפרשות פנסיוניות או בגין השכר שהופקד לחשבונה. דפי החשבון אינם נוקבים בדיוק בסכומי השכר ולעיתים נמשך הסכום במספר פעמים ואין כל אינדיקציה כי הושב הוא לידי הנתבע.

     

81. לאחר שבחנו את הראיות שהוצגו, מצאנו כי לא הוכחה תביעת ההשבה, וזאת מהטעמים הבאים:

     

82. ראשית, טענת ההשבה נסמכת כולה על עדותה של התובעת בלבד, מבלי שנתמכה בכל ראיה חיצונית. נוסף על כך, דפי החשבון אשר צורפו אינם מלמדים על ההפקדות הנטענות, ואף אין בהכרח התאמה בין הסכום אותו משכה התובעת לשכרה הנקוב בתלושי השכר (למעט חודש 8.2021 אשר וודאי אין בו כדי לתמוך בגרסת התובעת ביחס לכל תקופת העבודה).

     

83. שנית, הנתבע הכחיש את גרסת התובעת בעניין זה, ועדותו לא נסתרה שכן אין בפנינו כל אינדיקציה כי אכן הכספים שמשכה התובעת מחשבונה נמסרו לידי הנתבע בשלב כל שהוא.

     

84. שלישית, אין זה נהיר הכיצד במשך כל שנות עבודתה מסרה התובעת לידי הנתבע חלק ניכר משכרה (יותר ממחציתו), ולא הלינה על כך כל תקופת עבודתה תוך שמתקיימת היא מדי חודש בחודשו במשך שבע שנות העסקתה, ממחצית שכרה בלבד.

     

85. לאור האמור לעיל, מתקשים אנו לקבל את טענת התובעת בגין רכיב זה לפיכך, דין תביעתה להשבת כספים ששולמו לטענתה לנתבע, להידחות.

    הפקדות פנסיוניות

86. לטענת התובעת, הנתבע לא הפקיד כספים בגין הפקדות פנסיוניות ולאחר פנייתה אליו, הפריש לה לכל היותר 100 שקלים בכל חודש, אך חזר בו. התובעת טענה כי לבסוף הנתבע פתח לה קרן פנסיה, אך היא זו ששילמה בפועל את תשלומי הפנסיה, שעה שהייתה מושכת כספים במזומן אותם החזירה לידי הנתבע.

     

87. לטענת הנתבע, מדי חודש בחודשו הופקדו כספים לקופת הפנסיה כנזכר בתלושי השכר. עוד ציין כי התובעת מעולם לא העבירה אליו את הכספים אשר לטענתה משכה במזומן מחשבון הבנק אשר בבעלותה.

     

88. כפי שקבענו לעיל, אין כל אינדיקציה כי התובעת היא ששלמה את עלויות ההפקדה לקופה (גמל ופנסיה). נוסיף כי סכומים אלו נוכו כאמור משכר התובעת מדי חודש בחודשו. משלא שוכנענו כי התובעת העבירה לידי הנתבע סכום במזומן הזהה לנקוב בתלוש השכר, התוצאה היא כי יש לערוך חישוב ביחס לזכאותה על בסיס שכרה ותקופת העבודה הרלוונטית, בקיזוז הכספים המופקדים בקופה בגין רכיב הגמל.

     

89. משקבענו כי שכר התובעת עומד על סך של 5,500 ₪ לחודש, בשם לב לתקופת העבודה הרלוונטית ושיעור ההפרשה (6.5%) זכאית התובעת לסך של 22,165 ₪. עם זאת בשים לב לסכומים הצבורים בקופה בגין רכיב זה כעולה מדוח ההפקדות (12,285 ₪), זכאית התובע לסך של 9,880 ₪ בגין רכיב זה.

    סוף דבר

90. התביעה מתקבלת ברובה. הנתבע ישלם לתובעת תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין את הסכומים הבאים:

     

    בגין אי מתן הודעה על תנאי עבודה סך של 5,000 ₪.

    בגין תלושי שכר שלא כדין סך של 15,000 ₪ .

    בגין גמול עבודה בשעות נוספות סך של 170,338 ₪.

    פיצוי פיטורים בסך של 83,261 ₪.

    חלף הודעה מוקדמת בסך של 5,500 ₪.

    פיצוי בגין העדר שימוע בסך של 12,000 ₪.

    פדיון ימי חופשה בסך של 10,871 ₪.

    בגין נסיעות סך של 14,260 ₪.

    דמי הבראה בסך של 16,065 ₪.

    הפקדות פנסיוניות בסך של 9,880 ₪.

     

91. הסכומים הנזכרים לעיל יישאו ריבית שקלית ממועד סיום העבודה (1.12.2022) ועד התשלום המלא בפועל.

     

92. בנוסף ישלם הנתבע סך של 20,000 ₪ בגין הוצאות משפט והשתתפות בשכ"ט עו"ד.

     

93. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

    ניתן היום, ט"ז תמוז תשפ"ו, (01 יולי 2026), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

     

     

     

     

    נציגת ציבור גב' דליה קוטאי		רווית צדיק, שופטת בכירה