ר.ג. נ' מאסטרו

התובעת, מורה וחוקרת למוזיקה במקצועה, עבדה לדבריה בעמותה שהיא הנתבעת (להלן גם: "המעסיק" או "מאסטרו" או "העמותה") במשך 17 חודשים ועד אפריל של 2013.

המעסיק הגיש כתב הגנה, אולם לבסוף בחר שלא להתייצב להוכחת הגנתו (ככל הנראה העמותה חדלה מפעילותה). עם זאת, בשים לב לעובדה שמדובר בתביעת ענק של 111,329 ₪, דרש ביה"ד כי התובעת תוכיח את תביעתה, טרם נתינת פסק-דין לטובתה כבקשתה.

התובעת הגישה תצהיר, ולאחר עיון בו ובשאר החומר שהצטבר בתיק ביה"ד, החלטתי להיענות לבקשת התובעת בחלקה, וליתן בידה פסק-דין זה (המחליף את פסה"ד מיום 26/2/15).

ראשית יודגש: פסק דין ניתן על סמך ההנחה העולה מדברי ב"כ התובעת לפני ביה"ד בדיון מהיום, לפיה על פי בדיקתו לא מצויה העמותה בהליך של פירוק, בין קבוע או זמני, ועל סמך ההנחה כי גם לא מונה לה כונס נכסים.

"משכורת חודשית קובעת":

על פי תלושי השכר שהוגשו לביה"ד, שכרה החודשי הרגיל של התובעת עמד על 6,400 ₪ (ולא 7,000 ₪ עליו הצהירה התובעת, שעה שכללה כנראה בשוגג גם "הוצאות נסיעה").

לפיכך, כל חישוב שייעשה, ייעשה על פי "שכר חודשי קובע" של 6,400 ₪.

תקופת העבודה:

התובעת מדברת (בסעיף 24 לתצהירה) על 17 חודשי עבודה שלמים; ואולם עולה מתצהירה כי כבר מ- 17.4.13 ידעה על הפסקת עבודתה ע"י הנתבעת.

אין שום פירוט מה עשתה התובעת למען העמותה מ- 17.4.13 ועד סוף חודש אפריל, אולי מדובר בעבודה של יום 24.4.13 (בירוחם). לפיכך, תוך שאני נותן לתובעת להינות מן הספק, אני קובע כי למירב תקופת העבודה עמדה על 16.75 חודשים (ולא 17 חודשים כטענת התובעת בתביעתה ותצהירה).