סע"ש 52605-12-16

לפני בית הדין בקשת הנתבעים לחייב את התובע בהפקדת ערובה בסך 20,000 ₪ ולהאריך את המועד להגשת כתב הגנה כך שיוגש 30 ימים לאחר שהתובע יפקיד את הערובה.

1. הנתבעים טענו כי התובע תושב כפר אלח'אדר, בית לחם, ומשכך מתגורר מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל ומאחר ואין אפשרות לאכיפה ישירה של פסקי דין באזור מגוריו, הרי שבמקרה שתידחה תביעתו, לא ניתן יהיה לגבות סכומים כלשהם, ככל שיפסקו לחובתו. עוד טענו הנתבעים כי יחד עם תביעה זו הוגשו ארבע תביעות נוספות זהות וכי תביעה קודמת שהגיש התובע כנגד הנתבעים, נמחקה מחמת חוסר מעש ואולם לא נפסקו הוצאות לטובת הנתבעים. ביחס לנתבע 2, מנהל הנתבעת, נטען כי המדובר בתביעה "טורדנית וקנטרנית" שכן לא קיימת יריבות בינו לבין התובע וכי התובע לא הצביע על עילה להרמת מסך ההתאגדות.

2. התובע התנגד לבקשה וטען כי טענות הנתבעים אינן נכונות, הנתבעים לא שלחו לתובע או לב"כ עותק מהבקשה ובכך התנהלו בחוסר תום לב. עוד טען התובע כי הבקשה נועדה לחסום דרכו מלברר את התביעה לגופה משיקולים זרים ותוך ניצול לרעה של הליכי משפט וכי הבקשה כללית והתצהיר שצורף לא נערך בהתאם לתקנות. לטענת התובע מצבו הכלכלי טוב, הוא עובד בישראל, הופרשו עבורו כספים במדור התשלומים ובמידה שייפסקו כנגדו הוצאות משפט, יוכל לעמוד בתשלום. התובע טען כי הנתבעים לא שילמו לו את שכר עבודתו בניגוד לחוק ולא התייחסו בבקשתם לטענתו בדבר קיזוז כספים בניגוד לחוק הגנת השכר. ביחס לטענה להרמת מסך טען התובע כי החברה לא פעילה והנתבעים ניסו להתחמק מחובותיה וכי בהתאם לפסיקת בית הדין יש לחייב בעל מניות בחובות תאגיד כאשר החברה קיזזה כספים מהתובע בניגוד לחוק. לטענת התובע סיכויי התביעה טובים, כעולה מהמסמכים שצורפו והמעידים על קיום יחסי עובד ומעסיק. בנוסף טען התובע כי עך על פי ההלכה הפסוקה עצם היותו של בעל דין תושב הרשות הפלסטינית אינו מצדיק, כשלעצמו, את חיובו בהפקדת ערובה, תוך פגיעה קשה בזכות הגישה לערכאות, בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה בע"ע (ארצי) 1424/02 פתחי אבו נסאר – Saint Peter In Gallicantu (6.7.03) להלן – עניין אבו נסאר).

3. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושקלתי טיעוני הצדדים להלן החלטתי ונימוקיה.

4. זכות הגישה לערכאות הוכרה זה מכבר כזכות חוקתית מן המעלה הראשונה ובעלת מעמד נכבד (רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים).

5. חיובו של תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של נתבע, מהווה חריג לכלל הקובע את זכות הגישה לערכאות, ועוגן בחקיקה במסגרת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984:

   "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

6. תקנה זו נועדה להגן על נתבע בתביעת סרק - מפני היעדר אפשרות לגבות את חסרון הכיס שייגרם לו עם דחיית התובענה.

7. בפסיקה נקבע כי סעד זה של הפקדת ערובה ימומש במשורה, במקרים נדירים ובנסיבות חריגות בלבד.

8. יפים לעניין זה דברי בית המשפט בברע"א 6353/12, יובל אברהם נ' טל יגרמן: