סע"ש 46817-11-15

לפני בקשת הנתבע 1 לחייב את התובעת בהפקדת ערובה בסכום שלא יפחת מ- 150,000 ₪ לכיסוי הוצאותיו הנתבעים וכתנאי להמשך ניהול ההליך.

הנתבע 1 טוען כי התובעת הינה חברה זרה הממוקמת באיי סיישל. מנהלה של התובעת ובעל המניות היחיד בה - מר פטלזאן אינו תושב ישראל ומתגורר בארה"ב. הנתבע 1 מפנה לסעיף 353א' לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 לפיו לטענתו יש להטיל ערובה על התובעת.

התובעת דוחה את האמור בבקשה ומפנה לפסיקה בדבר הטלת ערובה על בעל דין שאינו חברה, ומכל מקום טענתה כי סעיף 353א' לחוק החברות אינו חל בבית הדין לעבודה והפקדת ערובה צריכה להידון לפי סעיף 519 א' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד -1984. גם אם יוחלט כי סעיף זה כן חל בבית הדין לעבודה הרי שיישומו נתון לשיקול דעת בית הדין ומכל מקום יש לבחון את יכולתה הכלכלית של החברה לשאת בהוצאות שייפסקו. לעניין זה מפנה התובעת לכך שבין הצדדים קיים הסכם עם פיצוי מוסכם בסך 100,000 דולר וזה מצביע על חוסנה הכלכלי של החברה.

הנתבע 1 בתשובתו טוען כי עצם קיומו של הסכם בין הצדדים אינו מעיד על חוסנה הכלכלי של החברה וכי התובעת לא צירפה כל מסמך המעיד ולו לכאורה על חוסנה הכלכלי.

המסגרת הנורמטיבית

החל מיום 2.9.2016 נכנסה לתוקפה הוראת תקנה116 א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991 שכותרתה "ערובה לתשלום הוצאות" הקובעת את האופן בו יוטלו הוצאות משפט על בעל דין יחיד, ואין עוד צורך בהפניה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי.

באשר לבקשות להפקדת ערובה כנגד חברה, הרי שבפסיקת בית הדין הארצי בע"ר 15046-12-11 חוה נחמני נ' קנטרי פלורס (28/1/13) נקבע כי סעיף 353א לחוק החברות חל בבית הדין לעבודה. לאור האמור, משמדובר בחברה ולא בתובע יחיד, יש לבחון את הבקשה בהתאם לכללים שנקבעו שם.