פלונית נ' מדינת ישראל

התובעת הייתה בשנת 2011 מנהלת מעבר הגבולות "אלנבי", עובדת מוערכת בשיא הקריירה המקצועית שלה. בתקופה זו נפתחה נגדה חקירה משטרתית בחשד לביצוע עבירות שונות. היום, היא מועסקת בצילום תעודות פטירה במרתפי יחידת הארכיב של המשרד, סובלת מבעיות בריאות קשות וחווה באופן סובייקטיבי תחושת השפלה וניכור יומיומית.

כל זאת למרות שתיק החקירה בעניינה נסגר, מעולם לא הוגשה נגדה קובלנה משמעתית ומעולם לא נפתחו נגדה הליכים מנהליים אחרים או כל הליך שהוא במסגרת הפררוגטיבה הניהולית של המדינה כמעסיק, הנוגעים להגבלה או סיום העסקתה. למעשה אין חולק היום שסאגה בת עשור שתחילתה בענן של חשדות הסתיימה בלא כלום מוחלט. התובעת - אף שלא רגלה על לשונה, לא עשתה לאיש חרפה, לא נשאה על קרובה, כספה לא נתנה בנשך ושוחד על נקי לא לקחה - שילמה ועודנה משלמת מחיר כבד.

השאלה העומדת על הפרק היא מה חלקה של המדינה כמעסיקתה של התובעת בתמונת הדברים הקשה והאם יש מקום לחייב את המדינה בפיצוי כלשהו. נסקור תחילה את הרקע והעובדות:

התובעת החלה את עבודתה ברשות האוכלוסין בשנת 2000. עד לשנת 2010 עבדה במטה הרשות ביחידה לביקורת גבולות ובעיקר באשרות תיור מירדן. במסגרת ההליך כאן, ניסתה המדינה לטעון כי בתקופה זו התעוררו קשיים בתפקודה והציגה בין היתר הליכים משמעתיים שונים שנפתחו נגדה (ונסגרו בלא כלום), תלונות אלו ואחרות, ושאר ליקוט של מיני מסמכים שמייצרת כל מערכת בירוקרטית ונמצאו בתיקה האישי. כבר זה המקום לומר שאנו דוחים כלא רלוונטית כל התייחסות כאמור. מעבר לכך שמשקלם האמתי של מסמכים אלו אינו רב לדעתנו (כאמור כולם נגמרו בלא כלום), הרי שלאור המשך קידומה המקצועי - דומה שהמדינה עצמה לא ייחסה להם שום חשיבות. נתמקד אפוא בתקופה הרלוונטית לענייננו. יצוין שגם ביחס לתקופה זו רב המוץ מן הבר ולהלן יובאו עיקרי הדברים בלבד.

כאמור, בסוף שנת 2010 מונתה לממלאת מקום מנהלת מעבר הגבול אלנבי. לא יכולה להיות מחלוקת כי מדובר במינוי מקצועי חשוב ובכיר אשר כרוך גם בניהול עובדים וגם בהפעלת סמכויות שלטוניות. (מכאן כאמור, שעברה המשמעתי שנזכר לא היה בעל חשיבות ולא מנע את קידומה לתפקיד בכיר ורגיש). המדינה הגישה תצהיר מטעם המבקרת הפנימית של הרשות הגב' נירית גור אריה אלקלעי. לטענת הגב' גור אריה, הרי שביום 24.2.11 התקבלה בלשכתה פנייתו של קונסול ישראל ברבת עמון ובה תלונות חמורות, בדבר מתן אשרות קבוצתיות לאזרחים ירדנים אשר בקשת הכניסה שלהם סורבה קודם לכן בקונסוליה, כל זאת בתמורה לשוחד לכאורה.

לפי עדותה של הגב' גור אריה, הרי שהיא החלה בבדיקת הדברים, ומבירור שערכה התברר כי התובעת היא הגורם שהיה אמון על מתן אשרות לתיירים מירדן. העדה תיארה את הבדיקה שערכה ובמסגרתה התברר לה לכאורה שקיימים אי סדרים על פני השטח, וכן ריבוי תיירים שנכנסו ולא יצאו מישראל מבלי שהדבר גרם לנקיטת פעולות כלפי הסוכנים הרלוונטיים (ראה עמ' 71 שורה 6 לפרוטוקול ואילך ). לדבריה, לאחר שבדקה וערכה דו"ח (אשר העלה חשש לאי תקינות מנהלית): "זה התחבר לי מאוד למכתב הספציפי הזה (מכתבו של הקונסול הערת הח"מ). ולכן לקחתי את הדוח שעשיתי, והעברתי אותו למשטרה מי שאז היה אמון במשטרה בנושא הזה, כי אם משרד החוץ מדבר פה על שוחד. ואני מוצאת זה התפקיד שלי כמבקרת לראות חריגות בנהלים. אוקיי אז התפקיד שלהם הוא לבדוק את זה". לדבריה מאחר שרוב האשרות נחתמו - מטבע הדברים - על ידי התובעת, החשד העיקרי התעורר כלפיה.

הנתבעת טוענת, כי בישיבה שנערכה באפריל 2011 הובהר לתובעת כי היא לא רשאית להנפיק יותר אשרות כניסה. לא ברורה עד היום גרסת הנתבעת האם הוראה זו נבעה כתוצאה מאותם חשדות שבירורם החל באותה עת, או כתוצאה מניגוד עניינים מובנה בין תפקידה כמנהלת המעבר לבין הנפקת אשרות. מכל מקום – התובעת הכחישה את קיומה של הישיבה הנטענת והמדינה לא הציגה כל תיעוד להתקיימותה או עדות של מי שנכח בה (עמ' 78 שורה 36 בעדות גור אריה). המדינה טענה כי התובעת המשיכה להנפיק, עד דצמבר 2011 לפחות, עוד אשרות כניסה למרות איסור זה. נציין כבר עכשיו כי למרות ניסיונות העדה להסביר איך הדבר אפשרי (עמ' 74 שורה 29), לא ברור הכיצד בהינתן שחשדות כה חמורים כבר הועברו למשטרה, איש לא בדק, עקב או פיקח אחרי הנפקת אשרות על ידי התובעת בחודשים אלו או העיר לה על חריגה מהנחיות. כך או כך, לדעתנו לא נמצאה ראיה לכך שהתובעת אכן הונחתה כאמור בשלב זה.

מכאן הולכים הדברים ומסתבכים שכן - חשדות חמורים או לא - התובעת זכתה במכרז כדין ומונתה כמנהלת מעבר הגבול אלנבי לתקופת ניסיון החל מיום 20.12.11.