לימונד נ׳ עמינח ואח׳

פתח דבר: מהומה רבה - על שום מה?

1. התובעת, מועסקת בנתבעת 1 (להלן - עמינח) מאז 9/2015 ובזמנים הרלוונטיים עבדה כמנהלת חנות במתחם ביל"ו ברחובות (להלן - החנות). הנתבע 2 (להלן - אמנון) מחזיק ב-50% ממניות עמינח ומשמש בה כמנכ"ל משותף.

2. ביום 9.2.2018 ביקר אמנון בחנות ובינו לבין התובעת התקיימה אינטראקציה לא הולמת, במהלכה גידף אמנון את התובעת. לטענת אמנון היתה זו תגובה להתנהגות מתריסה של התובעת, אשר התעלמה במכוון ממעמדו כבעלים ומנכ"ל ולטענת התובעת, היא התנהלה כדין וכמצופה מתפקידה, אך עקב אירוע אחר שהתרחש זמן מה לפני כן, היא חששה מפני אמנון, כאשר הגיע לביקור בסניף. 

   כך או כך, אין חולק כי אמנון פנה אל התובעת בצעקות וכינה אותה בכינויים פוגעניים.

3. על רקע אירוע זה, הגישה התובעת תביעתה דנן.

4. בכתב התביעה עתרה התובעת לצו אשר ימנע מאמנון להגיע למקום עבודתה, להטריד אותה, לצעוק עליה ולאיים עליה. בנוסף, ביקשה לחייבו, יחד עם עמינח, בפיצויים בסך 300,000 ₪, בגין התעמרות בעבודה, פרסום לשון הרע ועוגמת נפש (התובעת אמנם דרשה פיצוי "בגין הנזקים שנגרמו לה", סעיף ב' לרישא לכתב התביעה המתוקן, אך למעשה כיוונה לפיצויים ללא הוכחת נזק). בכתב תביעה מתוקן, הוסיפה תביעה לפיצוי מכוח החוק למניעת הטרדה מינית, מבלי לשנות את סכום התביעה. לבסוף, הודיעה התובעת כי היא מוחקת את הסעד לפיצוי בגין התעמרות בעבודה (עמ' 5, ש' 4).

5. לפנינו אפוא תביעה שמבקשת למנוע מבעלים ומנכ"ל של חברה מלהגיע לאחת מחנויות החברה וכן לחייבו, יחד עם החברה, בפיצוי בסך 300,000 ₪, בגין התרחשות מילולית לא ראויה ומיותרת, שארכה דקות ספורות ומכל מקום וזה העיקר - מדובר באירוע יחיד ויוצא דופן ולא בכזה המאפיין התנהלות שגרתית בין התובעת לבין אמנון. כפי שנפרט להלן, איננו סבורים שהוצגו בפנינו נסיבות שיש להכפיפן למשטר חוקי (בשונה ממוסרי-ערכי). לא כל פגם בהתנהלות מי מהצדדים ביחסי עבודה מצדיק הגשת תביעה משפטית ואנו מצרים על כך שהתובעת לא השכילה להבין זאת לאורך הליך ארוך וממושך. הבענו בפני התובעת לא פעם את מורת רוחנו מחוסר ההלימה בין היקף האירוע לבין היקף התביעה, אך משהיא סברה אחרת, נפנה להכריע בתביעתה.

   האירוע שאירע בחנות עמינח במתחם ביל"ו, ביום שישי 9.2.2018; ההסכמות והמחלוקות לגביו

6. על העובדות הבאות אין מחלוקת:

   א.התובעת מועסקת בעמינח מאז 9/2015 ובזמנים הרלוונטיים ניהלה את החנות.

   ב.אמנון מחזיק ב-50% ממניות עמינח והוא מנכ"ל משותף יחד עם מר רוני שוורץ (להלן - רוני). בין אמנון לבין רוני חלוקת אחריות בחברה, כך שאמנון אחראי על מערך הייצור ואילו רוני אחראי על המערך המסחרי - שיווק ומכירות (סעיף 11 לתצהיר עמינח). אמנון ורוני מצויים בסכסוך ממושך (עמ' 3, ש' 25; סעיף 13 לתצהיר עמינח). מהבחינה הארגונית התובעת מועסקת במערך עליו אחראי רוני.

   ג.אמנון עורך ביקורים בחנויות עמינח הפרושות בארץ ומשוחח במסגרת זו עם עובדי ומנהלי החנות (אלכס, עד התביעה, אישר זאת בעמ' 109, ש' 34). לרוב הוא עושה כן בסופי שבוע (סעיף 8 לתצהירו שלא נסתר). ככל הנראה עובר לאירוע הנדון אמנון לא ביקר בחנות הנדונה, לפחות לא בזמן שהתובעת עבדה בה, ואין חולק כי עובר לאירוע התובעת ואמנון לא נפגשו.