אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> סופר פארם נ' עיריית תל-אביב

סופר פארם נ' עיריית תל-אביב

תאריך פרסום : 01/07/2010 | גרסת הדפסה
ע"א
בית המשפט המחוזי תל אביב - יפו
3541-07
01/07/2010
בפני השופט:
ישעיהו שנלר

- נגד -
התובע:
1. סופר פארם
2. ח.פ. 510753351

הנתבע:
עיריית תל-אביב
פסק-דין

פסק דין

לפני ערעור על פסק דינו בית המשפט השלום ת"א-יפו (כב' השופטת ניב ריבה) מיום 12.7.2007 במסגרתו נדחתה על הסף תביעתה של המערערת להשבת תשלומי ארנונה שנגבו ביתר מחמת העדר סמכות עניינית (ת"א 023369/07 בש"א 163316/07).

רקע עובדתי

1. המערערת החזיקה בתקופה הרלוונטית בשני נכסים המצויים בתחום שיפוטה של המשיבה. בשלהי שנת 2004 מדדה המשיבה את שטחי הנכסים ומצאה כי השטחים לחיוב קטנים יותר מאשר השטחים המחויבים. בהתאם לכך, עודכנו והוקטנו החיובים החל מיום 1.1.2005, ובהמשך תוקנו שוב, כך ששטח הנכס תוקן החל מיום 1.8.2004.

ביום 11.3.2007 הגישה המערערת כתב תביעה לבית המשפט קמא בגדרו טענה כי המשיבה חייבה אותה בתשלומי ארנונה ביתר. הגבייה נעשתה ביודעין ו/או לכל הפחות מתוך רשלנות, ועל-כן היא חבה בהשבת הכספים שנגבו ביתר במהלך השנים 2000 – 2004.

המשיבה טענה, כי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן – חוק הערר) קובע כי במחלוקות לעניין חיוב ארנונה הנוגעים לגודל הנכס, הסמכות ייחודית למנהל הארנונה (ערר על החלטתו יוגש לועדת הערר, וערעור יוגש לבית המשפט לעניינים מינהליים), ואין הנישום יכול לפנות במישרין לבית המשפט האזרחי, אלא אם כן המדובר במקרה חריג בעל חשיבות עקרונית ו/או ציבורית, ואין זה המקרה בנסיבות דנן.

המערערת טענה, כי הסמכות מוקנית בהתאם לסעד המבוקש שהינו סעד כספי, בנוסף מוקנית סמכות לאור הטענה כי המשיבה התרשלה בקביעת שטח הנכסים, כך גם מדובר בתביעה שעילתה עשיית עושר ולא במשפט.

2. בית המשפט קמא, קבע כי כאשר הנושא בו עסקינן איננו כלול בנושאים הכלולים בסעיף 3 לחוק הערר, נושאים בגינם יש להגיש השגה למנהל הארנונה, אזי אין חולק כי ניתן לפנות לערכאות הרגילות. הבעיה מתעוררת באשר לנושאים הבאים בגדרו של סעיף 3, ובמיוחד לאור הוראת סעיף 3(ג) המאפשרת פנייה לבית המשפט, במקרה והנישום לא הגיש את השגתו במועד, דווקא ביחס לטענת ההגנה "אינני מחזיק" (סעיף 3(א)(3)) אך לא ביחס ליתר הטענות, ובכללן הטענה לטעות בגודל הנכס (סעיף 3(א)(2)).

עוד קבע בית המשפט קמא, כי לאור הוראת סעיף 3(א)(2) לחוק הערר עולה כי טענת המערערת מצויה בסמכותו של מנהל הארנונה ועל-כן היה עליה לפנות למסלול זה ולא לפנות לבית המשפט.

מהמסמכים שהיו לפניו, הסיק בית המשפט קמא, כי החל מחודש יוני 1996 נרשמה המערערת כמחזיקה בשטח של 128 מ"ר בנכס א', וזאת בהתאם להסכם השכירות שהמערערת המציאה למשיבה. הודעה על פרטי החיוב בצירוף ציון כי המערערת זכאית להגיש השגותיה בתוך 90 יום נשלחה למערערת בדצמבר 1996. באשר לנכס ב', המערערת נרשמה כמחזיקה החל מספטמבר 1999. בגין נכס זה חויבה המערערת בשני חשבונות לפי 199 מ"ר ו-153 מ"ר. המשיבה הודיעה על כך למערערת במכתב מיום 15.12.1999 שוב תוך ציון על זכאות להשיג על החיוב. בשנת 2000 אוחדו החשבונות הללו עם חשבון נוסף וניתנה על כך הודעה למערערת (176 מ"ר). בשנת 2004 ערכה המשיבה מדידה יזומה בנכס א' ונמצא כי שטחו 119 מ"ר, והוא עודכן החל מיום 1.1.2004. בחודש יולי 2003 בעקבות בקשת בעל הנכס, ביצעה המשיבה מדידה והחיוב עודכן בשני החשבונות החל ממועד זה (163 מ"ר ו-245 מ"ר). באוגוסט 2004 ערכה המשיבה מדידה יזומה, ולפיה עודכנו השטחים ל 139 מ"ר ו204 מ"ר. החשבונות עודכנו בהתאם למועד ביצוע המדידה.

מתוך האמור הסיק בית המשפט, כי המשיבה ידעה על גודל השטחים המחויבים כמו גם על זכותה להגיש השגות על קביעותיה של המשיבה בסמוך למועד רישומה בספרי העירייה. חרף זאת המערערת פנתה למשיבה רק לאחר ביצוע המדידות החדשות בשנת 2004. קובע בית המשפט קמא כי ככל שהמערערת חלקה על קביעותיה של המשיבה היה עליה להגיש את השגתה למנהל הארנונה בהתאם למועדים הקבועים בחוק. משבחרה שלא לעשות כן, אין להתיר לה לתבוע כעת בהליך רגיל את התשלומים ששולמו ביתר על יסוד טענה לרשלנות מצידה של המשיבה. עוד הוסיף בית המשפט קמא, כי המחלוקת בין הצדדים הינה שגרתית ומצויה בגדרי חוק הערר ועל-כן אין נסיבות מיוחדות המצדיקות פנייה ישירה לבית המשפט. סוף דבר דחה בית המשפט קמא את התביעה על הסף.

תמצית טענות הצדדים בערעור

3. בטרם אביא את טענות הצדדים, נזכור כי השאלה הניצבת לפני בית משפט זה הינה "האם צדק בית המשפט קמא במסקנתו כי הוא חסר סמכות עניינית אם לאו?". מפאת כן לא מצאנו מקום לדון ולהזכיר את טענות הצדדים שאינן קשורות לשאלה זו.

4. טוענת המערערת כי סמכותו העניינית של בית המשפט נבדקת לפי הסעד המבוקש. זה הדין גם כאשר השאלות שבמחלוקות מצויות בתחום המשפט המנהלי. בענייננו הסעד המבוקש הינו סעד כספי ועל-כן הערכאה אליה יש להגיש את התובענה הוא בית המשפט האזרחי בהתאם לגובה התביעה. המערערת מפנה לפסקי דין רבים התומכים, לטענתה, בדבריה.

מדגישה המערערת כי אין היא תוקפת את הודעת חיוב הארנונה מכוח סעיף 3 לחוק הערר כי אם תובעת השבה לאחר שהעירייה הודתה בטעותה בדבר חיוב הנכסים. לטענתה, לאחר המדידה שהמשיבה ביצעה בשנת 2004, ולאחר שלמעשה הודתה בטעותה, היה עליה לתקן את החיובים בעצמה, ממועד תחולתם, ביוזמתה, מבלי להזקיק את המערערת לפנות לערכאות.

מוסיפה המערערת וטוענת כי עילת התביעה הוגשה אף בעילה של רשלנות. המשיבה התרשלה בכך שחייבה את המערערת בשטח הגדול יותר מכפי שהוא בפועל. בהתאם להלכה הפסוקה, מקום בו תביעת ההשבה נסמכת על עוולת הרשלנות, אין כל ספק כי ישנה סמכות לבית המשפט האזרחי סמכות לדון בתביעת ההשבה. המערערת מפנה לפסיקה הקובעת כי טעות בביצוע מדידה נחשבת כרשלנות המספיקה לשם הגשת תביעת השבה.

בנוסף על האמור, המערערת סומכת את תביעתה גם על עילת עשיית עושר ולא במשפט, וסעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם – 1980.

5. המשיבה טוענת כי הבסיס לתביעת המערערת הוא טענה עובדתית טכנית – "מהו שטח הנכסים לצורך חיוב בארנונה?" - המצויה בסמכותו הייחודית של מנהל הארנונה בהתאם לחוק הערר. המערערת מנסה לעקוף את המנגנון הקבוע בחוק הערר, ולהגיש את תביעתה ישירות לבית המשפט. ההלכה הפסוקה התנגדה להעלאת טענות המצויות בסמכות ייחודית לפני ערכאות שיפוטיות אחרות. לטענתה, דיון בתביעה ירוקן מתוכן את סעיף 3 לחוק הערר. נישום יוכל לבחור שלא להגיש כל השגה למנהל הארנונה, ויגיש תובענה לבית המשפט בכל נקודת זמן שיבחר.

מוסיפה המשיבה וטוענת כי מרגע שנישום בחר שלא להשיג על שטח הנכס במועד שהוקצב לכך השומה נהיית חלוטה ואין אחריה דבר. כוונת המחוקק בקביעת המועדים הייתה יצירת וודאות תקציבית לרשות הגובה, ומניעת התדיינויות אינסופיות בעניין. המשיבה מפנה לפסיקה שקיבלה את חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה לפיה דרישות להשבת כספים, ובמיוחד אלו הרחוקים ממועד הגביה, עלולות לשבש את תקציבה של הרשות הגובה וממילא את תפקודה.

המשיבה מציינת כי היא איננה מחילה את השינוי באופן רטרואקטיבי בין אם הוא לטובת הנישום ובין אם הוא לרעת הנישום. העיקרון הוא הדדי. במידה והפסיקה תהיה כי נישום יכול לתבוע תביעת השבה בגין גבייה ביתר, תשקול המשיבה אף היא להגיש תביעות השבה בגין גבייה בחסר.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ