נתן ואח' נ' עיישה כהן ואח'

פסק דין

לפני תביעה לפינוי הדירה אשר הושכרה לנתבעת בשכירות מוגנת בהתאם להוראות חוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב -1972(להלן: חוק הגנת הדייר).

רקע עובדתי:

התובעים הם הבעלים של דירה בת שלושה חדרים ברח' אביטל 7 בשכונת מקור חיים בירושלים הידועה כחלקה 43 בגוש 30130 (להלן: "הדירה").

הנתבעת 1 ובעלה ז"ל שכרו את הדירה בשנת 1970 והפכו לדיירים מוגנים בה.

עם חלוף השנים ילדיה של הנתבעת 1 גדלו ועזבו את הדירה, בעלה נפטר, והיא נותרה לגור בדירה לבדה. במהלך השנים האחרונות שלושה מילדיה שבו לגור עימה בדירה, בין אם בשל מחלה, גירושים או קשיים אחרים.

הנתבע 2 הוא אחד מילדיה של הנתבעת 1 והוא מתגורר עימה כיום בדירה.

המחלוקות:

הדירה היא קומת קרקע וסמוכה לה חצר גדולה. חלק מן החצר מגודר וסגור בשער, ורק לנתבעים יש גישה לחלק זה בחצר. התובעים טוענים כי לא השכירו מעולם את החצר, אלא את הדירה בלבד, ותיחומה וסגירתה על ידי הנתבעים היתה בניגוד להסכם.

בחצר הצמודה לדירה יש גם שני מחסנים. מחסן אחד צמוד למרפסת הדירה, הוא עשוי פח ומשמש לאחסון חפצי הנתבעים. מחסן שני גדול יותר צמוד לגדר הפונה לרח' אביטל, והוא משמש גם לאחסון חפצים אך גם כחדר מנוחה של הנתבע 2 ויש בו, בין היתר, גם שירותים וכיור קטן. התובעים טוענים כי הנתבע 2 שיפץ והפך מחסן שהיה מחסן פח קטן, לחדר מנוחה וזאת ללא הסכמתם ובניגוד להסכם השכירות.

בכתב התביעה טענו התובעים גם כי הנתבעת 1 לא היתה רשאית לאפשר לילדיה הבוגרים לשוב ולהתגורר עימה, שכן הדבר מנוגד להסכם. בסיכומים זנחו התובעים טענה זו, וטוב עשו שכן היא מנוגדת להוראות קוגנטיות של חוק הגנת הדייר. משכך אין אני נדרשת לדון בטענה זו.

האם הדירה הושכרה עם החצר?

במבוא להסכם נכתב כך:

"המושכר תיאורו ופרטיו: שלושה חדרים ונוחיות אך ורק אלה ולהוציא כל חלק אחר בבית".

ובסעיף 7 להסכם הנתבעת 1 התחייבה:

"לא לתלות שלטים או סמנים או להתקין פרסומת מכל סוג שהוא בלי הסכמת המשכיר בכתב, כן אסור לשוכר להשתמש בחדר המדרגות לצורך אחסנה או החזקה של כלי רכב או מטלטלים אחרים כל שהם. הוא הדין לגבי החצר, הגינה או גג הבית ושטחים אחרים של הבית מאחר והחזקה בכל אלה נמצאת בידי המשכיר בלבד".

מכאן שבמועד כריתת ההסכם לא היתה כוונה להשכיר לנתבעת את הדירה עם החצר אלא את הדירה בלבד.

יפים לעניין זה דברי מפי כב' השופט צ' ברנזון בע"א 398/63 ליבוביץ ואח' נ' כץ ואח' פ"ד יח (1)384, בעמ' 390:

"משהשכיר בעל-הבית את הבית כולו לדיירים, הוא השכיר להם כל מה שמשמש את הבית ונלווה אליו, גם אם הדבר לא פורש בחוזה השכירות, והדיירים זכאים במשותף לעשות שימוש רגיל ונאות בכל מה שכלול בחוזה השכירות למטרה שלה נועד. לבעל הבית עצמו לא נותר מאומה מן החזקה וזכות השימוש בהם. כדי לשמור לעצמו זכות כזאת עליו להתנות על כך במפורש בחוזה השכירות או להראות כי מתוך החוזה בכללותו ומתוך כל הנסיבות האחרות מתגלה כוונת הצדדים להשאיר בידי המשכיר זכות מסויימת מהזכויות הנ"ל בנכס או במה שהולך יחד אתו. בלעדי זאת לא נותר מאומה מזכויות אלו בידי בעל-הבית (ראו גם: ע"א (תל-אביב-יפו) 1613/97 מדד בנימין נ' מינהל מקרקעי ישראל תק-מח 99(2)937).

בעניינו משנכתב בחוזה במפורש כי החצר נשארת בחזקת התובעת הרי שאין לראות בה חלק מן המושכר.