אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> נדחה ערר על החלטת בימ"ש לעצור עד תום ההליכים נאשם בעבירת אינוס

נדחה ערר על החלטת בימ"ש לעצור עד תום ההליכים נאשם בעבירת אינוס

תאריך פרסום : 31/12/2007 | גרסת הדפסה
בש"פ
בית המשפט העליון
10776-07
30/12/2007
בפני השופט:
ח' מלצר

- נגד -
התובע:
פלוני
עו"ד מחמד ענאבסה
הנתבע:
מדינת ישראל
עו"ד עמית אופק
החלטה

1.        ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגנית הנשיא י' צור), בה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים.

2.        בבית המשפט המחוזי הוגש כנגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירות של אינוס, כניסה והתפרצות למקום מגורים ואיומים. על פי עובדות כתב האישום, חדר העורר אל ביתה של המתלוננת - שהיא אשתו של בן-דודו - בעת שישנה. הוא אחז בראשה כך שהשמיכה תכסה את פניה, ואחר כך החליף את השמיכה בציפית אטומה שהלביש על ראשה. לאחר מכן תפס העורר את ידי המתלוננת, הוביל אותה ברחבי הדירה וסגר את החלונות. הוא גם הצטייד בסכין מן המטבח. לבסוף, כך נטען, הוביל העורר את המתלוננת בחזרה אל חדר השינה, שם קשר את ידיה מאחורי גבה, הפילה על המיטה, הפשיל את בגדיה ואנס אותה חרף תחנוניה. משהחלה המתלוננת לצעוק, הצמיד העורר את הסכין לצווארה ואיים כי יהרגה.

3.        עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי הגיע לכלל מסקנה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת להוכחת העבירות המיוחסות למשיב. החלטתו התבססה על שילוב הראיות הנסיבתיות בתיק, ובכלל זה דגימת DNA שנלקחה מהשמיכה עליה בוצע המעשה הנטען, הודעת המתלוננת, הכוללת את זיהוי מכנסיו וקולו של העורר, הודאתו של העורר בפני שוטרי המשטרה הפלסטינאית, והפרכה חלקית של האליבי שסיפק העורר באמצעות אשתו. משלא היתה מחלוקת על קיומה של עילת מעצר, וזאת הן מכוח חזקת המסוכנות הסטטוטורית הן נוכח חשש להימלטות מן הדין, קבע בית המשפט כי אין מקום לשחרר את העורר לחלופות המעצר שהוצעו. קביעה זו התבססה על אופי העבירות, עברו הפלילי של העורר והיותו של העורר בעל מקום מגורים (נוסף) בשטחי הרשות הפלסטינית, אליו הוא עלול לברוח. בבית זה הוא התגורר בעת האירוע, ושם בוצע המעשה על-פי כתב האישום.

4.        בערר שלפני תוקף העורר הכל מכל כל: ראשית, את קיומן של ראיות לכאורה. לשיטתו, הראיות הנסיבתיות שבידי המדינה אינן משתלבות לכאורה ורוויות פירכות ותמיהות. בכלל זה, טוען העורר כי התקיימות אירוע האונס מבוססת על עדות המתלוננת בלבד, ולא נערכה בדיקה גינקולוגית; כי המשקל שניתן ליתן לזיהוי העורר הוא נמוך, ואינו עומד במבחנים הקבועים לכך בדין; כי ראיית ה-DNA זוהמה, ספק בקיומו של קשר בינה לבין האירוע, והחישוב הסטטיסטי עליה היא מתבססת אינו מתאים לענייננו, מה גם שעד כה לא יכול היה ב"כ העורר לבחון כראוי את תיק המז"פ נוכח עיכובים בהעברתו בשלמותו מן הפרקליטות; וכי הודאתו של העורר אינה קבילה, ותוכנה אף מנוגד לדברי המתלוננת בעניינים מהותיים. שנית, העורר כופר בהתקיימותה של עילת מעצר בעניינו, וטוען כי אין נשקפת ממנו מסוכנות ספציפית לאף אדם, וכי עברו הפלילי אינו מעלה ואינו מוריד בנסיבות העניין. כן הוא טוען כי חשש ההימלטות אינו ממשי בעניינו, שכן הוא תושב ישראל ומעולם לא ניסה לברוח. מלכתחילה היו לעורר שני מקומות מגורים - האחד בישראל והשני בשטחי הרשות הפלסטינית - אלא שלאחר האירוע סולק העורר מביתו האחרון שבשטחי הרשות, ועבר להתגורר בישראל - אצל הורי אשתו בבית חנינא יחד עם אשתו ובנו. לבסוף, טוען העורר כי לא היה מקום לפסול על הסף את האפשרות להוציאו לחלופת מעצר באופן גורף, אלא שהיה על בית המשפט לבחון חלופות מעצר ספציפיות שהציע ולהזמין תסקיר מעצר משירות המבחן.

           לדבריו, החלופות שהציג ראויות, ויש בהן להפיג את המסוכנות, ככל שהיא נשקפת ממנו.

5.        המדינה תומכת יתדותיה בהחלטת בית המשפט המחוזי. אשר לתיק המז"פ, נטען כי כל החומר הועבר כבר לב"כ העורר, למעט בדיקות DNA מסוימות (מעבר לאלו המתייחסות למקרה שבפנינו) ששורבבו לתיק בטעות ושייכות לתיק אחר. כן עמד ב"כ המדינה על המסוכנות העולה מנכונות העורר לאנוס לכאורה את בת משפחתו באיומי סכין בבניין משפחתי, למרות מודעותו למחיר הכבד שהוא עלול לשלם על המעשים בתוך משפחתו ובמגזר אליו הוא שייך, מעבר לדין הפלילי.

6.        דין הערר להידחות, ועיקרי טעמיי לכך יובאו להלן.

7.        המתלוננת לא טענה בשום שלב כי ראתה את פני העורר בשעת מעשה, ואף אין עדות ישירה אחרת בעניין זה. לפיכך עיקר החומר הראייתי בתיק זה אכן מבוסס על ראיות נסיבתיות. הראיה הנסיבתית מוכיחה את הנסיבות ולא את העובדה הטעונה הוכחה, ואילו הליך קביעת הממצא העובדתי נעשה על דרך הסקת מסקנה הגיונית מן הנסיבות שהוכחו בראיה ישירה (ע"פ 9372/03 וייזל נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 745, 753 (2004)). לפיכך "רק אם המסקנה המפלילה המוסקת מן הראיות הנסיבתיות גוברת באופן ברור והחלטי על כל תזה עובדתית חלופית אחרת, כי אז ניתן לומר שהיא הוכחה מעל לספק סביר. עליה להיות המסקנה ההגיונית היחידה שניתן להסיק בנסיבות העניין, ודי באפשרות קיומה של מסקנה אפשרית אחרת שאינה רחוקה ודמיונית כדי להקים ספק סביר שדי בו לזיכויו של נאשם..." (ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 577, 588-586 (2003)). עם זאת, בשלב דיוני זה נדרש בית המשפט לבחון רק האם קיים סיכוי סביר, שהפוטנציאל הראייתי הגלום בחומר החקירה יוביל להוכחת האשמה, לאור הראיות השונות ויכולתן להשתלב אלו באלו (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 151-148 (1996)). בתיק העוסק בראיות נסיבתיות, דרישת הסיכוי הסביר להרשעה משמעותה כי קיים בראיות הקיימות פוטנציאל המקים סיכוי סביר לכך שהראיות הנסיבתיות ישתלבו זו בזו בדרך שמשקלן המצטבר לא יאפשר כל הסבר סביר אחר, פרט לזה המפליל את העורר. מבחן זה מתקיים בענייננו. כנגד העורר מצויות ראיות נסיבתיות בעלות משקל משמעותי. חומר הראיות כולל, בין היתר, ראיית DNA הקושרת את העורר לשמיכה שעליה בוצע האונס על פי טענת המתלוננת, זיהוי בגדי העורר וקולו בידי המתלוננת, וכן אמרת נאשם מפלילה. לכך יש לצרף את העובדה שהעורר הרחיק עצמו לחלוטין מן האירוע, ואת הקשיים שהתגלו באליבי שסיפק. קיים סיכוי סביר שיהיה בכוחן של ראיות לכאוריות אלו, בהצטרפן יחד, כדי להקים תשתית ראייתית לכאורית שתבסס את הרשעת העורר. אף התמיהות שהעלה העורר אינן שוללות מניה וביה את קיומו של סיכוי סביר להרשעה.

8.        אשר לעילת המעצר, הרי שזו עילת המסוכנות הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ב) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "החוק"). עילה זו קמה כתוצאה מחזקת המסוכנות הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק, ולא הופרכה על-ידי העורר. העבירה המיוחסת לעורר היא מסוג העבירות אשר יש בהן על פי טיבן וחומרתן כדי להצביע על הסכנה הנשקפת ממנו לציבור (בש"פ 362/97 אבו-עזום נ' מדינתד ישראל (לא פורסם) (2005)).          מעבר לכך, קיים אף חשש ששחרור העורר יוביל להימלטותו מאימת הדין, והרי ידוע כי יש לעורר קשר אל שטחי הרשות הפלסטינית, ואף חלק ממשפחתו מתגורר שם. אמנם, אין מגורים בשטחי הרשות הפלסטינית או קשרים אליה - כשלעצמם - כדי להקים עילת מעצר, או לשלול חלופת מעצר, אולם יש להביא נסיבה זו בין מכלול השיקולים בהחלטה בעניין זה (בש"פ 9193/99 מדינת ישראל נ' בורהאן (לא פורסם) (1999)). בענייננו, על אף הטענות בדבר הסיכון לעורר באם יימלט לתחומי הרשות הפלסטינית, שוכנעתי כי אף העילה של הימלטות מן הדין מתקיימת בענייננו. מעבר לסיכון הקיים ממילא להימלטות של נאשם באונס אלים מאימת הדין, הרי שחשש זה אף מתחזק נוכח מגוריו של העורר בעבר בשטחי הרשות הפלסטינית והקשרים שלו ושל משפחתו שם (פרשת אבו-עזום לעיל; בש"פ 8208/05 מדינת ישראל נ' בלייה (טרם פורסם) (2005)).

9.        אין בידי לקבל אף את טענת העורר לשלילת חלופות המעצר בעניינו. בית משפט זה שב וחזר פעמים הרבה על ההנחיה, כי במקרה בו נדרשת המסקנה כי שום חלופת מעצר לא תוכל להפיג את המסוכנות (או עילת מעצר אחרת), אין מקום לבחון חלופות קונקרטיות (ראו למשל בש"פ 5543/06 חוצא נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), פיסקה 10 (2006), ובוודאי שאין צורך להטריח בשאלות אקדמיות את שירות המבחן אשר ממילא ידיו עמוסות עד לעייפה (בש"פ 95/05 אלאטראש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (2005)). אלו הם פני הדברים בפרשה זו. עבירת האינוס היא עבירה חמורה, ותדיר נאמר כי רק בנסיבות מיוחדות ניתן להסתפק בה בחלופת מעצר (ראו למשל בש"פ 5031/05 דבסאן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), פיסקה 8 (2005); בש"פ 7497/03 גואטה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). מעבר לכך דומה עליי כי בנסיבות העניין בדין נדחו חלופות המעצר שהציע העורר. העורר הוא בעל עבר פלילי, והרשעותיו כוללות גם עבירות אלימות. האונס הנטען התבצע רק חודש וחצי לאחר ששוחרר העורר ממעצר קודם. לאור זאת, ונוכח חומרת העבירות המיוחסות לו, לא נראה כי ניתן לסמוך על העורר שיעמוד בתנאי השחרור.

           הערר נדחה איפוא.

           ניתנה היום, כ"א בטבת התשס"ח (30.12.2007).

ש ו פ ט


העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    על

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ