מ.י. לשכת תביעות ירושלים (תעבורה) נ' אלמקייס

הכרעת דין

מבוא

התאונה נשוא כתב האישום, ארעה כאשר הרכב המעורב היה בחזקתו של הנאשם והוא לא הצליח להוכיח כי אחר נהג ברכב באותה עת, על כן אני קובע כי הנהג ברכב בעת אירוע התאונה לא היה אחר מאשר הנאשם עצמו ולכן אני מרשיע אותו בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

נטען על פי כתב האישום כי ביום 04.09.07 בסמוך לשעה 14:30 נסע רכב מסוג פרטי (להלן: "הרכב") ברחוב יחזקאל מכיוון מאה שערים לכיוון שמואל הנביא בירושלים. במהלך הנסיעה לא שמר רכב זה מרחק מספיק מרכב אחר שנסע לפניו ופגע בו מאחור (להלן: "התאונה הראשונה"). לאחר הפגיעה ניסה להימלט מהמקום מבלי להשאיר פרטים על ידי נסיעה לאחור, אולם במהלך ניסיון הבריחה נתקל בפקק תנועה ומשכך, סטה שמאלה ופגע ברכב נוסף (להלן: "התאונה השנייה"). לא היה בתאונה זו כדי לגרום לנהג הרכב לעצור ולכן הוא החל בנסיעה על המדרכה עד אשר בשלב מסוים התייצב מולו הנוסע בתאונה הראשונה ודרש ממנו את פרטיו. אולם נהג הרכב פתח שוב בנסיעה ופגע בו עם הרכב וגרם לו פגיעות גוף. לאחר מכן עצר את הרכב על המדרכה וברח רגלית מהמקום מבלי להשאיר את פרטיו.

בכתב האישום יוחסו לנאשם העבירות הבאות: גרימת נזק, עבירה על תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א- 1961 (להלן: "תקנות"); נהיגה ברשלנות, עבירה על סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א- 1961 (להלן: "פקודת התעבורה"); אי שמירת מרחק, עבירה על תקנה 49(א) לתקנות; אי מסירת פרטים, עבירה על תקנה 144 לתקנות; נסיעה בניגוד לכיוון התנועה, עבירה לפי סעיף 36(ד) לתקנות.

התשובה לאישום והראיות

הנאשם כפר בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום וטען כי כלל לא נהג ברכב ולא היה מעורב בתאונה כלשהי.

הוסכם על הגשת כלל הראיות שבתיק המאשימה, פרט לעדותו של מר בן ציון יעקב בכר (להלן: "בן ציון"), אשר הרכב היה בחזקתו בטרם מסירתו לנאשם.

גדר המחלוקת

אין מחלוקת לגבי נסיבות אירוע התאונה ועל אשמתו של נהג הרכב בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. המחלוקת נעוצה בשאלת זהותו של נהג הרכב קרי; מיהו אותו נהג אשר גרם לתאונות נשוא כתב האישום.

אין מחלוקת כי הרכב רשום על שם משה עשור (להלן: "הבעלים הרשום"), אשר מסר אותו לבן ציון בעת שהייתו של הראשון בחו"ל.

לטענת המאשימה, בן ציון מסר את הרכב לנאשם והוא זה שנהג בו במועד התאונה. ואילו לטענת ההגנה, הנאשם כלל לא נהג ברכב במועד התאונה, אלא מישהו אחר וככל הנראה, אותו בן ציון נהג ברכב בעת אירוע התאונה.

דיון והכרעה

זהותו של נהג הרכב במועד התאונה

לאחר שבחנתי את כלל הראיות ושמעתי את העדויות בפניי, הגעתי למסקנה כי הנאשם עצמו היה הנהג ברכב בעת אירוע התאונה כפי שיוסבר להלן.

אין מחלוקת כאמור כי הרכב נמסר לחזקתו של בן ציון מהבעלים הרשום. אולם בן ציון העיד כי ביום התאונה מסר אותו לנאשם ואף ראה אותו מניע אותו ונוסע בו (עמ' 9 ש' 8-9).

בן ציון גם העיד בפניי כי הנאשם טלפן אליו באותו היום, סיפר לו שארעה תאונה קלה וכי ברח מהמקום וזאת ולאחר שהתקוטט עם הנהג המעורב. משכך, ביקש ממנו הנאשם להגיע למקום התאונה ולנהוג "בטבעיות" ולא באופן מחשיד, בכך שיכנס לרכב ויאמר כי הרכב נגנב ממנו (עמ' 7, ש' 4).

על פי העדויות עולה כי בן ציון, רצה בהתחלה לעזור לנאשם וטרם גביית עדותו בכתב, מסר לשוטרים את הגרסה השקרית בנוגע לאירוע גניבת הרכב אותה נטע בו הנאשם. את אירוע הגניבה הסביר בכך שבאותו מועד היה יחד עם אחד מחבריו, הקרוי בשם ישראל שפיר, וכאשר היו בסמוך לפיצה ירושלים, ירדו מהרכב והשאירו את הרכב מונע ומישהו לכאורה גנב אותו.

אולם, מייד כאשר החלה החקירה תחת אזהרה, הבין בן ציון את חומרת המעשים וכי שקריו יכולים לסבך אותו בעבירות חמורות ומשכך החליט למסור את הגרסה האמיתית. לטענתו, הוא מסר בחקירתו במשטרה (ת/1) את האמת כפי שארע בפועל.

בן ציון העיד בפניי כי הוא אינו יכול לומר בוודאות שהנאשם נהג ברכב במועד התאונה, אולם הוא הדגיש כי באותו היום מסר לנאשם את הרכב וראה אותו נוהג בו.