מ.י. יאל"כ נ' מוגרבי

החלטה

ביום 22.10.209 הוגש נגד המבקש כתב אישום המייחס לו, בעצמו או ביחד עם אחרים, עבירות של גניבות רכב, גניבות וסחיטה באיומים משטח ישראל, כניסה והתפרצות למקום מגורים, תוך העברת הרכבים לכפר ביתוניא שליד רמאללה, הנמצא בשטח שיפוט A שבשליטת הרשות הפלסטינית. לאחר מכן שוחח המבקש טלפונית עם בעלי הרכבים תוך שעושק וסוחט אותם. לטענת המאשימה, הנאשם היה שותף מלא ובכיר לביצוע עבירת גניבות הרכבים בכך שקיבל ביודעין את הרכבים הגנובים ואת הרכוש וביצע את שיחות הכופר ובכך השלים את ביצוע עבירת גניבת הרכב והסחיטה.

בד בבד עם הגשת כתב האישום נעצר הנאשם.

הטענות המקדמיות

הנאשם העלה טענה מקדמית באשר לחוסר סמכותו העניינית של בית המשפט לדון אותו בעבירות שיוחסו לו, וזאת בהתבסס על סעיף 149(1) לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב- 1982, ולפיה, לא מדובר בעבירת פנים לפי סעיף 7(א) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977, אלא מדובר לכל היותר בעבירת חוץ. משכך, טוען הנאשם כי אין תחולה לדין הישראלי על מעשיו שכן השטח בו מיוחס לנאשם ביצוע העבירות נמצא בתחום הטריטוריאלי של הרשות הפלסטינית ועל כן היא הגורם המוסמך להעמידו לדין.

בטענתו מסתמך הנאשם על מקורות חקיקתיים שונים וביניהם תקנות שעת חירום (יהודה ושומרון וחבל עזה- שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), תשל"ח- 1977, הסכם הביניים הישראלי- פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה, הידוע כ"הסכם אוסלו", הוראות החוק המעגנות את הסכם הביניים, צו מס' 378 בדבר הוראות ביטחון (תיקון מס' 96) (הוראת שעה).

כמו כן העלה הנאשם טענה מקדמית של הגנה מן הצדק, לפיה ביצוע המעצר והחיפוש נעשו ללא צו ובניגוד לדין.

המאשימה טוענת בתשובה כי עבירות הנאשם הינן עבירות פנים שבוצעו בתוך שטחי שיפוטה של מדינת ישראל או לחילופין בעבירות חוץ שנעשו נגד "חיי אזרח ישראלי, תושב ישראל או עובד הציבור, גופו, בריאותו, חירותו או רכושו, באשר הוא כזה", ואזי, טוענת המאשימה כי סעיף 13(א)(4) לחוק העונשין מעניק סמכות שיפוט אקס טריטוריאלית לבתי המשפט בישראל, ביחס לעבירות הפוגעות בכלכלת המדינה.

הסמכות ענינית.

סעיף 7(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, מגדיר עבירת-פנים:

"(1) עבירה שנעברה כולה או מקצתה בתוך שטח ישראל; (2) מעשה הכנה לעבור עבירה, ניסיון, ניסיון לשדל אחר, או קשירת קשר לעבור עבירה, שנעשו מחוץ לשטח ישראל, ובלבד שהעבירה, כולה או מקצתה, הייתה אמורה להיעשות בתוך שטח ישראל".

בפתח הדיון חובה להדגיש בהצבת אבן היסוד להחלטה זו. אבן היסוד היא בכך שהמסגרת העובדתית לדיון בטענה מקדמית זו, היא המסגרת העובדתית שמתווה כתב האישום. רוצה לומר כי אין לפנינו אלא האמור בכתב האישום, וממילא אין לפנינו דיון ושאלה באשר לתשתית הראייתית שטרם התבררה, כידוע.

משום כך יש לבחון את אשר אומר אותנו כתב האישום. על פי האמור בכתב האישום הנאשם והאחרים פעלו כשותפים לדבר העבירה, כצוות מאוחד הפועל בעצה אחת ובמיומנות משוכללת לקידום מטרתו. לפיכך, על פי כתב האישום, מדובר באחריות משותפת של כולם, ויש לראות בכל אחד ואחד מהשותפים לדבר העבירה לרבות בנאשם כמבצע העבירה. כתב האישום מייחס לנאשם תפקיד של שותף מלא ובכיר לביצוע העבירות ולכן יש לייחס לו אחריות של מבצע עבירה לכל דבר.

על פי הנטען בכתב האישום, מדובר בעבירה רבת פריטים, שראשיתה במעשה גניבה בארץ ונמשכת אל תוך מעשי עבריינות בשטח Aשבשליטת הרשות הפלשתינאית. הנאשם הינו חוליה בביצוע הפעילות העבריינית, שמקצתה מתקיימת בתוך שטחי ישראל. ודוק: די בכך שמקצת העבירה נעברה בישראל על מנת להקנות סמכות לבית משפט זה. כלומר, אין בענייננו כל משמעות לכך שהנאשם איננו אזרח ישראלי, די בכך שהרכבים או הציוד נגנבו בתוך שטחי מדינת ישראל על מנת לומר כי מקצתה של העבירה בוצעה בתוך שטח ישראל ולפיכך נתונה לבית המשפט בישראל סמכות שיפוט לגביה. כל עבירה או חלק מעבירות שבוצעו בישראל, שבוצעו לאחר מכן מחוץ לשטחי הרשות, הינה המשך לעבירת הפנים. ויודגש: יהא אשר יהא חלקו של הנאשם בביצוע העבירות, מדובר בביצוע עבירת פנים.

משקבעתי כי לפנינו עבירת פנים, אינני נדרש לדיון בטענת המאשימה לפיה בית משפט ישראלי מוסמך לדון בעניין זה גם על פי סעיף 13(א)(4) לחוק העונשין. אף על פי כן, למעלה מן הצריך, אתייחס בקצרה לטענות בא כוח הנאשם בענין זה.

סעיף 13(א)(4) לחוק העונשין מגדיר בין היתר את עבירת החוץ בהן יש למדינת ישראל סמכות לדו כךן:

"עבירות נגד המדינה או העם היהודי.... רכוש המדינה, כלכלתה או קשרי התחבורה והתקשורת שלה עם ארצות אחרות...".

לו בוצעה העבירה נשוא כתב האישום כולה בשטחA בלבד וללא זיקה על פי הקבוע בסעיף הנ''ל למדינת ישראל, יתכן והיינו מגיעים למסקנה כי מדובר בעבירות חוץ ולא בעבירות פנים. ואולם, בהיותן עבירות חוץ הפוגעות בכלכלתה של מדינת ישראל כמשמעות המונח בהוראת סעיף 13(א)(4) לחוק העונשין, ממילא חלים עליהן דיני העונשין של מדינת ישראל. כלומר, גם לו הגענו למסקנה כי מדובר בענייננו בעבירת חוץ, הייתה לבית המשפט בישראל סמכות לדון בעבירות המיוחסות למבקש מכוח סעיף 13(א)(4) לחוק העונשין וזאת הואיל שהעבירות המיוחסות למבקש, בהיקף המיוחס לו, הן עבירות הפוגעות בכלכלת המדינה, זאת בהינתן שהטיפול בבעיית גניבת הרכב דורש משאבים רבים, ומכאן הנזק למדינה. טוענת המאשימה כי תופעת גניבת כלי הרכב מישראל והעבירות הנלוות לה הינה תופעה הניזונה מקיומן של "משחטות" כלי הרכב באזור הרשות הפלשתינאית ופוגעת קשות בכלכלת ישראל במישור הלאומי. ברור הוא שטענה זו מצריכה הוכחה אלא שאין עניין לנו בדיון ראייתי ככל שמדובר בטענה המקדמית של חוסר הסמכות העניינית כפי שטענה בא כוחו הנאשם.

אני דוחה את טענות הנאשם לפיהן ההוראות המחילות את הסכם הביניים במשפט הציבורי יוצרות לגבי השטח המדובר מצב ייחודי בו אין כל סמכות שיפוט אלא לרשות הפלסטינית ולמפקד הצבאי הישראלי, מכוח היותן הוראות חוק ייחודיות ומאוחרות הגוברות על ההסדר הקבוע בחוק העונשין. לטעמי, חוק העונשין יוצר הסדר ממצה והסכם הביניים אין בו כדי לגרוע מהסדר זה, אלא מכוון להוספת סמכות עניינית לבתי המשפט הישראליים לדון בעניינם של אזרחים ישראליים שביצעו עבירות בשטחי האיזור, הגם שעבירות אלה נחשבות "עבירות חוץ".

אלא שאשוב ואדגיש כי בחינת מעשי הנאשם כעבירות חוץ בזיקה למדינת ישראל, אינה מהווה יסוד מיסודות החלטה זו. שכן, ככל העולה מהאמור בכתב האישום, קיימת סמכות ענינית לבית המשפט, בהיות העבירות המיוחסות לנאשם, בכתב האישום עבירות פנים.