מדינת ישראל נ' עבדאללה(עציר)

החלטה

בפניי בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המתנהלים כנגדו בבית המשפט המחוזי בחיפה בתיק פלילי 15861-02-13, וזאת בהתאם לסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996.

כתב האישום

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 333 + 335 (א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), תקיפת סתם, עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין והחזקת סכין שלא כדין, עבירה לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין.

בעובדות כתב האישום נאמר כי ביום 26.1.2013 סמוך לשעה 0:30, נהג סאלח מלחם ברכב מסוג דייהטסו לבן (להלן: "הרכב") בו נסעו המתלונן ושלושה נוספים (להלן ביחד: "נוסעי הרכב") בכביש 60 בכפר יאסיף. בזמן שהרכב חלף סמוך לבית הקפה שבניהולו של המשיב, הנמצא בצדי הכביש שמעו נוסעי הרכב צעקות הקוראות להם לעצור. בעקבות זאת, עצרו בסמוך לעסק וירדו מהרכב. המתלונן, אשר הכיר את המשיב ואת האדם הנוסף שהיה עמו, פנה לעברם ולחץ את ידם. בהמשך, ולאחר דין ודברים בין המשיב והאדם הנוסף לבין המתלונן, תקף המשיב את המתלונן בכך שנתן לו מכת אגרוף לפניו. מיד לאחר אותה תקיפה, הגיעו למקום מספר אנשים והחלה קטטה ביניהם לבין נוסעי הרכב. בהמשך, במהלך הקטטה הנ"ל דקר המשיב את המתלונן באמצעות סכין במותן שמאל וכתוצאה מכך נגרם למתלונן קרע בכליה השמאלית המלווה בהמטומה סביב הכליה. המתלונן הועבר לבית חולים גליל מערבי בנהריה שם אושפז למשך 5 ימים.

עד כאן עובדות כתב האישום.

טענות המבקשת

ב"כ המבקשת טענה לקיומן של ראיות לכאוריות טובות להוכחת אשמתו של המשיב. בהקשר זה הפנתה לגרסת המתלונן, כפי שהיא עולה מהודעותיו במשטרה, ובה פירט את מעשיו של המשיב כמתואר בכתב האישום. עוד הפנתה המבקשת לעימות שנערך בין המתלונן למשיב בו חזר המתלונן על גרסתו, וכן להובלה וההצבעה שביצע במקום האירוע במהלכה הצביע על המקום בו נדקר. המבקשת הסתמכה גם על סיכום אשפוזו של המתלונן מיום 30.1.2013 המעיד על החבלה שנגרמה לו, וכן על עדויות אביו של המתלונן ויחיא שימה (אחד מנוסעי הרכב) לפיהן המתלונן סיפר להם כי המשיב הוא זה שדקר אותו וכן עדויות סאלח מלחם (נהג הרכב בו נסע המתלונן) ומוחמד מלחם (אחד מנוסעי הרכב) אשר מחזקות את גרסת המתלונן לעניין נסיבות העצירה ליד עסקו של המשיב ותחילת הקטטה. המבקשת הצביעה גם על עדויות סלאח וסאלח יאסין (דודיו של המתלונן), לפיהן המשיב התוודה בפניהם על אירוע התקיפה.

בהתייחס לקיומה של עילת מעצר, טענה המבקשת כי נוכח נסיבות ביצוע העבירה המעידות על מסוכנותו של המשיב, הרי שקמה עילת מעצר בהתאם לסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים. לשיטתה, שחרורו של המשיב, מקים חשש כי יסכן את בטחון הציבור. נוסף על כך נטען לקיומה של חזקת מסוכנות מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים.

המבקשת הוסיפה כי קיים חשש ממשי ששחרורו של המשיב עלול להביא לשיבוש הליכי משפט, השפעה על עדים או לפגיעה בראיות בדרך אחרת.

המבקשת ציינה כי המשיב ביצע את המיוחס לו בכתב האישום שעה שתלויים ועומדים נגדו שני כתבי אישום. האחד, בגין פציעה בנסיבות מחמירות וחבלה על-ידי שניים או יותר, בגינו אף הוגשה בקשה למעצרו עד תום ההליכים, והשני – בגין הפרת הוראה חוקית.

בדיון שנערך בפני ביום 19.2.2013 הגישה ב"כ המבקשת את שני כתבי האישום האחרים העומדים ותלויים כנגד המשיב וכן את הבקשה למעצר עד תום ההליכים בתיק האחר בעניינו. ב"כ המבקשת הפנתה לכתב האישום בו הואשם המשיב בהפרת הוראה חוקית בגין הפרת תנאי מעצר הבית שלו בתיק אחר. בהתאם לכך טענה כי בית המשפט אינו יכול לתת במשיב אמון, שמא יפר בשנית את תנאי שחרורו, ומכאן שיש להורות על מעצרו בפועל.

טענות המשיב

ב"כ המשיב טען כי אין ראיות לכאורה מספיקות לצורך מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים, וביקש לשחרר מרשו לחלופת מעצר. בטיעוניו, התייחס הסנגור לרקע למעשים, לפיו, המתלונן ועוד 4 אנשים הגיעו מכפר מכר לכפר יאסיף, אחרי חצות כשהם שיכורים, מתפרעים, עם דלתות פתוחות, תוך שהם צועקים ודורשים דמי חסות.

הסנגור הביע תמיהה על כך שהמתלונן הגיש את התלונה רק בחלוף מספר ימים מיום האירוע. נוסף על כך, לדבריו, נמצאו בקיעים וסתירות בגרסאות שמסרו המתלונן וארבעת נוסעי הרכב האחרים. לטענת הסנגור, כל הראיות, ובכלל זה כמות האנשים הגדולה שהייתה במקום, מלמדות כי אף אחד לא ראה מי דקר את המתלונן. לדבריו, ככל הנראה אחד מבני משפחתו של המתלונן הוא זה שדקר אותו. בהקשר זה הפנה הסנגור לכך שהמתלונן לא סיפר לחבריו שהסיעו אותו לבית החולים מי דקר אותו, ולכך שסיפר לאביו מי דקר אותו רק לאחר יומיים.

בהתייחסו לכתב האישום שהוגש בגין הפרת ההוראה החוקית, הבהיר הסנגור כי באותה תקופה תנאי מעצר הבית היו חלקיים וכנראה שיציאת המשיב מחלופת המעצר הייתה גבולית. חיזוק לכך ניתן למצוא בעובדה שכאשר נעצר המשיב, הוא שוחרר כבר למחרת מבלי שנתבקש מעצרו בשנית.

לסיכום טען הסנגור כי ככל שבית המשפט יסבור כי קיימות ראיות לכאורה, הרי שבשים לב לחולשת הראיות ולכך שמדובר בצעיר ללא עבר פלילי, מן הראוי לשחררו לחלופת מעצר בבית אחותו ובעלה בכפר מזרע.

דיון

ראיות לכאורה

לאחר עיון בחומר החקירה ובטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי קיימות ראיות לכאורה במידה מספקת למעצרו של המשיב עד תום ההליכים. נכון הוא שאף אחד מהעדים לא ראה מי דקר את המתלונן, אולם גם אם כך הדבר, לא ניתן להתעלם מגרסתו העקבית של המתלונן ומריבוי העדויות התומכות בגרסה זו.