מדינת ישראל נ' גת רמון(עציר)

החלטה

בקשה למעצר עד תום ההליכים.

כתב האישום מייחס למשיב עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) ואיומים עבירה לפי סעיף 192, לחוק העונשין התשל"ז-1977.

על פי כתב האישום, דקר המשיב את המתלונן באמצעות סכין במטרה לגרום לו חבלה חמורה, שתי דקירות בבטנו סמוך לריאות ובמותן ימין. המתלונן הובהל לבית חולים ונזקק לטיפול רפואי בבית החולים לרבות אשפוז. קודם לכן, איים המשיב על יאיר צאיג, חברו של המתלונן, בכך שאמר לו "בוא לחניון אני אשחט אותך".

המחלוקת בין הצדדים הינה לראיות ולמסוכנות.

מטבע הדברים, התמקדו הצדדים באירוע הדקירה.

לאחר שעיינתי בחומר הראיות ולאחר שנתתי דעתי לחצאי האמיתות, לאי הבהירות ולשקרים, נוצרה תשתית עובדתית לכאורית מוסכמת, במיוחד לאחר העימות בין המשיב לבין צאיג.

א.על רקע עסקת סמים כושלת, בגדרה נותר ברשות המשיב סך 200 ₪ אשר שולמו לו על ידי המתלונן, מבלי שהסם סופק, התקשר צאיג אל המשיב וביקש את התמורה. המשיב הגיב בחריפות ואמר לו "תבוא לחניון אני אשחט אותך".

ב.צאיג הגיע לחניון יחד עם המתלונן. צאיג היה מצויד בסכין אשר נועדה להגנתו העצמית,לדבריו.

ג.המשיב שהבחין בסכין, השתלט על צאיג ונטל ממנו את הסכין.

השאלה השנויה במחלוקת הינה, מי דקר את המתלונן.

דיון:

א.לאחר הכחשות מרובות, ובהן שמירה על זכות השתיקה, נתרצה המשיב במהלך העימות עם צאיג, ואישר כי נטל את הסכין מצאיג, אולם לדבריו הוא זרק את הסכין הצידה.

ב.המתלונן טען בעקביות ולאורך כל החקירה כי מי שדקר אותו, היה המשיב עצמו, אשר כונה על ידו "הג'ינג'י". המתלונן מספר כי הוכה על ידי חבריו של המשיב ולאחר מכן הגיע אליו המשיב ודקר אותו. המתלונן ציין את רמת הוודאות של הזיהוי: "מאה אחוז, אני זוכר את זה בוודאות איך הוא בא מולי עם הסכין ודקר אותי מהצד דקירה ואחר כך בחזה דקירה". (הודעה מיום 07.06.11, עמ' 3, שורות 1-2). גם בהודעתו הראשונה של המתלונן מיום 032.06.11 וגם בדבריו לשוטרים אשר הגיעו למקום, הוא הדגיש וחזר וציין כי המשיב הוא שדקר אותו.

ג.אני ער לכך שהמתלונן מסר בתחילה גרסה שאינה אמת באשר לנסיבות נוכחותו במקום. הוא הסביר זאת בכך שחשש שדבר הגעתו למקום בקשר לסמים, יביא לפסילת רישיון הנהיגה שלו. מאוחר יותר, אישר המתלונן כי הגיע על מנת לגבות את כספו בשל הסם שלא סופק. כך או כך, באשר לזהות הדוקר נותר המתלונן איתן בדעתו מתחילת החקירה ועד סופה.

ד.המשיב לא השכיל ליתן הסבר מדוע הוא שנחלץ להפריד בין הניצים – האלמונים לדבריו- והמתלונן , דווקא עליו יטפול המתלונן עלילת שווא תחת שיהיה אסיר תודה כלפיו.

ה.אני ער לכך שצאיג אמר בתחילה כי "ערבים" הם שדקרו את המתלונן, אולם מאוחר יותר הסביר זאת בקוד התנהגות עברייני לפיו אין מסגירים למשטרה חברים.

ו.אני ער לכך כי במהלך העימות עם המשיב חזר בו צאיג מדבריו שהמשיב הוא שדקר את המתלונן, אולם אפשר להסביר זאת בחששו מהמשיב, או במרחק שהיה ממקום הקטטה שהרי הוא ברח מהמקום. עם זאת, אינני יכול להתעלם מדברי צאיג בהודעתו מיום 03.06.11 כי "הג'ינג'י הלך וקרע את עומרי לשתיים עם הסכין הזה". (שורה 26).

ז. שקריו של המשיב בחקירה ובמיוחד בהודעתו מיום 05.06.11 בגדרם הרחיק את עצמו לא רק מהדקירה אלא גם מהסכין עצמה שלדבריו לא ראה אותה כלל. גם אלה מוסיפים נדבך לתשתית הראייתית. (ראה שורות 105-108) רק בעימות שנערך שעה לאחר מכן, ניאות המשיב להודות כי החזיק את הסכין.

בשלב זה אין בימ"ש בודק את האשמה מעל לכל ספק סביר, אלא בודק האם קיימת תשתית ראיות לכאורה להוכחת האשמה, זאת על ידי בחינת הראיות שהינן בשלב זה ראיות גולמיות (ראה לעניין זה בש"פ 2745/11 יורי אברמוב נ' מדינת ישראל).