מדינת ישראל נ' גרשון

הכרעת דין

הנאשמת מואשמת בכך שבעת נהיגתה ברכב ברחוב ז'בוטינסקי בסמוך לצומת אוסישקין בבני ברק, פגעה בהולך רגל שחצה את הכביש במעבר חציה.

להלן העובדות הרלוונטיות לבחינת אשמתה של הנאשם בתאונה זו:

אופן חציית הולך הרגל

ברחוב זבוטינסקי, במקום התאונה שני מסלולי נסיעה המחולקים כל אחד למספר נתיבים, וזאת כאשר בין המסלולים באזור מעבר החציה אי תנועה בנוי. הולך הרגל חצה את הכביש משמאל לימין במעבר חציה בשני מקטעים, כאשר את המקטע-המסלול הראשון חצה במלואו, ועלה על אי התנועה הבנוי. בשלב השני החל הולך הרגל בחציית המקטע-המסלול השני והספיק לחצות 1.6 מטר עד נקודת האימפקט (סקיצה ותרשים בוחן – ת/4 ו – ת/7).

מהירות חציית הולך הרגל

הבוחן המשטרתי קבע שמהירות חציית הולך הרגל היתה מטר בשניה.

התביעה בסיכומיה סברה שיש לקבוע מהירות איטית מזו, ואילו הסניגור בסיכומיו התנגד לדברי התביעה. אני מקבל את הסתיגויותיו של הסנגור, משהיו בפני הבוחן המשטרתי כל הנתונים, לא מצאתי לנכון שלא לקבל את קביעותיו בענין זה. מכאן עולה שהולך הרגל שהה בכביש במעבר החציה 1.6 שניות.

מהירות נסיעת הנאשמת

מהירות נסיעת הנאשמת היה כ 20-30 קמ"ש וזאת בהתאם לגירסתה. אין כל קביעה בוחנית השוללת אפשרות זו. הועלתה אפשרות לקביעת מהירות נסיעה של 40 קמ"ש וזאת לאור ניפוץ השימשה כתוצאה מהמגע בין רכב הנאשמת להולך הרגל ואולם הבוחן המשטרתי דחה אפשרות זו. לטענת הבוחן אם אכן הנאשמת היתה נוהגת במהירות של 40 קמ"ש, הרכב היה נעצר לבסוף במרחק של 9 מטרים לאחר מעבר החציה ואף מעבר לכך ואולם אין חולק על כך שרכב הנאשמת נעצר כאשר רובו על מעבר החציה.

נימוק נוסף לטענת הבוחן המשטרתי ,שאין הכרח בקביעת מהירות נסיעה של 40 קמ"ש, כרוך במקום הפגיעה ברכב הנאשמת. מקום הפגיעה סמוך לפינת הרכב ובמצב דברים זה, קובע הבוחן, אין הכרח בייחוס מהירות מינימלית של 40 קמ"ש אשר מביאה לניפוץ השימשה, הבוחן תומך קביעות אלו גם בצירוף מאפייניו הספציפיים של רכב הנאשמת (עמוד 9 שורות 13-25).

מכאן עולה שאין כל סיבה שלא לקבל את גירסת הנאשמת שמהירות נסיעתה היה 20-30 קמ"ש.

שחזור התאונה

הבוחן נתבקש על ידי הסנגור בחקירתו הנגדית לערוך מספר שחזורים. הבוחן ביקש אורכה על מנת לערוך את השחזורים במשרדו ולא "על הדוכן" דבר שיכול להביא לאי דיוקים. מבוקשו ניתן לו ובסופו של דבר ערך הבוחן את כל השחזורים שנתבקשו על ידי ההגנה ואלה הוגשו לביהמ"ש.

אין מקום להאריך ולתאר את כל שחזוריו של הבוחן ואולם מסקנת הדברים היא שבנתוני תאונה זו אילו הנאשמת היתה נוסעת במהירות של 13 קמ"ש ומטה היה ביכולתה למנוע את התאונה, וכמובן בכל מהירות העולה על מהירות זו התאונה בלתי נמנעת. בית המשפט קיבל כאמור את גירסת הנאשמת ולפיה נסעה במהירות של 20-30 קמ"ש, ובמהירות זו, על פי קביעת הבוחן, התאונה בלתי נמנעת.

שדה ראיה

הבוחן המשטרתי קבע בתחילה שדה ראיה של 50 מטר מכיוון נסיעת הנאשמת לכיוון מקום חציית הולך הרגל. הנאשמת טענה ש"השמש סינוורה אותה" טענה אשר נמסרה על אתר כבר לשוטר הסייר שהגיע למקום (דוח פעולה – ת/2). בהמשך לטענה זו בדק הבוחן שוב את שדה הראיה, וכדבריו במזכרו, "למרות השמש ניתן לראות את האזור של מעבר חציה בברור ממרחק של 40 מטר". משכך בהתחשב בטענה זו של הנאשמת שדה הראיה במקום הינו לכל הפחות 40 מטר.

טוען ב"כ הנאשם כי שדה הראיה נחסם בשל רכב שנסע לפני הנאשמת ואשר הסתיר לה את שדה הראיה. הנאשמת לא טענה טענה זאת על אתר, הנאשמת ידעה למסור על סינוור השמש ואולם לא מסרה ששדה הראיה מכיוונה לכיוון מעבר חציה נחסם על ידי רכב אחר. הנאשמת לא מסרה טענה זו כאמור לסייר שהגיע למקום ואף בחקירתה במשטרה כשעה וחצי לאחר התאונה התייחסה אך ורק לסינוור השמש. הנאשמת התייחסה פוזיטיבית לכך שרכבים נסעו לפניה ואולם לא ציינה שבעקבות כך נגרמה הסתרה של שדה הראיה.

למרות כל האמור ולאור גירסתו המהוססת של עד התביעה חביב ישראל, אני מוכן להניח לטובתה שאכן היתה הסתרה שכזו ואולם להבדיל מחסימה קבועה בשדה הראיה כגון, חסימה בשל מבנה הכביש, עיקולים וכדומה חסימת שדה ראיה בשל רכב נוסע הינה חסימה רגעית וניידת אשר ניתנת להסרה בנקל כפי שיפורט לקמן.

אחריותה של הנאשמת לקרות התאונה