מדינת ישראל נ' בריק(עציר) ואח'

החלטה

בפניי בקשת הסניגור לדון פעם נוספת בעניין מעצרם עד תום ההליכים של המשיבים 2 ו-3 (להלן: "המשיבים"), וזאת בהתאם להחלטת כב' השופט ג'ובראן בתיק בש"פ 4431/10 בעקבות ערר שהוגש על ידי המשיבים על מעצרם עד תום ההליכים. הערר התקבל בחלקו (בנושא אחד בלבד). יצויין כי המשיב 1 לא נעצר עד תום ההליכים, והבקשה איננה נוגעת אליו.

בהחלטת כב' השופט ג'ובראן נקבע:

"עם זאת במהלך הדיונים לא נשמעו טענות הנוגעות לשאלת קבילותם של תצהירים אלו כראיות במשפט – הן באופן עקרוני והן באופן פרטני ביחס למכלול התצהירים בעניינו וביחס לכל תצהיר ותצהיר. בנסיבות אלו מצאתי לנכון להורות על השבת הדיון לביהמ"ש השלום לשם שמיעת טענות הצדדים בעניין והשלמת התמונה העובדתית, ככל שהדבר יידרש לשם הכרעה בסוגיית קבילות תצהירים".

רקע:

ביום 10.5.10 הוריתי על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים בתיק מעצר 3448/05/10.

באותו שלב היו המשיבים מיוצגים על ידי עו"ד סלימאן משלב. לאחר מתן ההחלטה הוחלף הייצוג והוא הועבר לידי עו"ד חנא בולוס.

עו"ד בולוס מצא לנכון להגיש בקשה לעיון חוזר. הנימוק העיקרי בבקשה זו: המצאות תצהירים שהסניגור קיבל מאנשים שהיו, לטענתם, נוכחים בזמן האירוע נשוא כתב האישום ואשר סותרים את האמור בכתב האישום וכן את הממצאים בתיק החקירה. במילים אחרות, לטענת הסניגור, המשטרה לא ביצעה את החקירה כראוי, לא חקרה את כל העדים האפשריים שנכחו לטענת הסניגור במקום בעת האירוע, וחקרה רק עדים סובייקטיביים (שוטרים) שמפלילים את המשיבים.

הסניגור מצא מספר רב של אנשים שהיו, לדבריהם, עדים לאירוע. אנשים אלה, הם על פי הצהרתם, קרובי משפחה של המשיבים, חברים ושכנים. הם לא נחקרו במשטרה, לא התייצבו לחקירה בתחנת המשטרה מיוזמתם ולא ביקשו להיחקר במשטרה.

ב"כ המשיבים טען כי התצהירים שבידיו משנים לחלוטין את המסכת העובדתית שאמורה להיות בפני ביהמ"ש ולפיכך, ראוי לדון בבקשה לעיון חוזר תוך התייחסות לראיות "החדשות". בתחילה סבר הסניגור כי הוא יכול לאחוז את המקל בשני קצותיו, להציג את התצהירים אך ורק לעיונו של בית המשפט בהליך של עיון חוזר ולהביא את העדים מטעמו במהלך הדיון כעדי הגנה, וזאת על מנת לא לחשוף בפני התביעה את הגנת המשיבים בטרם עת. לאחר מכן "נתרצה" והסכים למסור עותק התצהירים לידי ב"כ המשיבה.

בקשתו לראות ב"ראיות החדשות" שבידיו נסיבה המצדיקה דיון מחדש בבקשה למעצר עד תום ההליכים, נדחתה.

אקדים ואומר כי לא מתעוררת בעיה של קבילות התצהירים והם קבילים כראייה. אולם, לא כך ביחס למשקלם. נסיבות נתינתם והאמור בהם, מחייבים הערכת משקלם, להבדיל ממהימנותם ונראה לי כי מדובר במשקל אפסי.

בב"ש 322/80 - מדינת ישראל נ' יחיעם אוחנה פ"ד לה(1), 359 ,עמ' 362-363 ,התייחס בית המשפט העליון לשלב הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים וקובע כי השופט הדן בבקשה אינו מתייחס :

"... ואין הוא יכול להתייחס בשלב זה של הדיון למהימנותם של העדים: כל המובא בפני בית-משפט זה הוא בכתובים. בית המשפט אינו שומע עדויותיהם של הנוגעים בדבר, וממילא גם לא נערכת כל חקירה נגדית, אשר יכולה להעביר אמירותיהם של העדים במבחן הביקורת הצולבת, ומכאן כאמור הכלל האמור, שאיננו מכריעים בשלב זה באמינות הטענות..."

אולם אין זה כלל בל יעבור. בית המשפט מוסיף כי :

"...למרות שבית המשפט איננו מתייחס לאמינותם של עדים, הרי יבחן בין היתר, אם אין סתירות או פירכות הגלויות על פניהן, או אם אין ליקויים בסיסיים בהצגת הדברים ובהגיונם, שיש בהם כדי להפחית אופן מהותי ממשקלם הלכאורי של הראיות, גם אם לא מתייחסים לאמינותו של עד זה או אחר. " (שם).

לידתם והורתם של התצהירים:

כידוע בית המשפט הדן בבקשה למעצר עד תום ההליכים, נותן החלטה רק על סמך החומר שמצוי בתיק בפניו. לפיכך, ראוי כי כל חומר "חקירתי" שמצוי בידי הסניגור בשלב הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, יעבור קודם לכן ליחידה החוקרת, לפני הגשתו לבית המשפט, על מנת שהגורם המתאים (חוקרים, תובעים, פרקליטים וכו'), ייתן דעתו, לשאלה, אם יש מקום להגיש כתב אישום כפי שהוגש, או להתייחס אליו בכל דרך מתאימה על פי החוק.

סמיכות הזמנים בין מעצרם של המשיבים לבין שמיעת הבקשה למעצר עד תום ההליכים ו"גילוי ראיות חדשות" הנובעות מעדויות (בשלב זה תצהירים) של אנשים שנכחו בזמן האירוע במקום, (שהינם כאמור קרובי משפחה, שכנים וחברים של המשיבים), מעוררת שאלה נכבדה – מדוע אנשים אלה, לא התייצבו בתחנת המשטרה מיוזמתם בזמן חקירת המשיבים (מעצר הימים), כדי למסור גרסה התומכת בטענות המשיבים, נגד ה"התעללות הנוראה" של המשטרה במשיבים.

תהייה לא פחות נכבדה, מתעוררת מתיאור האירוע על ידי המצהירים האמורים - כמעט כולם מציינים בתצהיריהם, כי השוטרים שהגיעו לביתם של המשיבים לצורך מילוי תפקידם, התנפלו מיידית, ללא כל סיבה על המשיבים, התיזו עליהם גז פלפל, היכו אותם ואזקו אותם ללא כל התגרות מצד המשיבים, למעט "צעקות" של האם והאחות כלפי השוטרים.