מדינת ישראל נ' בסאייב

גזר דין

רקע

הנאשמת הורשעה על פי הודאתה בעובדות כתב אישום מתוקן, בקשירת קשר לפשע, חטיפה לשם סחיטה, סחיטה באיומים וכליאת שווא (בניגוד להוראת סעיפים 499 (א)(1), 372, 428 ו – 377 לחוק העונשין תשל"ז – 1977).

הודאתה של הנאשמת באה במסגרת הסדר טיעון ולפיו תוקן כתב האישום והנאשמת הופנתה לקבלת תסקיר שירות מבחן. לא הייתה הסכמה להמלצה עונשית מוסכמת.

רקע הרשעתה של הנאשמת הינו קשירת קשר בינה לבין בן זוגה באותו מועד – בן ציון בסאייב (שבעניינו מתנהל תיק נפרד בפני מותב אחר), לפתות את המתלונן, אדם מבוגר שהנאשמת שימשה משך כשנתיים כמטפלת ברעייתו, באמצעי תרמית להגיע לדירתה, לשכנעו להתפשט, לצלמו בעירום ביחד עימה כשהוא במצב אינטימי, ולסחוט ממנו כספים באמצעות התמונות שיצולמו.

במסגרת הקשר ולשם קידומו ביקשה הנאשמת מהמתלונן הלוואה ותיאמה עימו פגישה בבית סבה לשם קבלת ההלוואה. המתלונן הגיע לדירה ביום 16.4.10 והביא עימו את הסכום שהתבקש בסך 2,000 ₪ במזומן וכן בקבוק וודקה וסיגריות, הכל על פי בקשתה של הנאשמת.

הנאשמת ביקשה מהמתלונן להתפשט ולהתקלח והוא עשה כן, תוך שמשאיר בגדיו בסלון הדירה. מיד כשיצא המתלונן מהמקלחת, דחפה אותו הנאשמת לחדר השינה והתיישבה לידו כשהיא במכנסים וחזייה. בשלב זה נכנס לחדר בן זוגה של המתלוננת אשר התחבא עד אותו רגע במרפסת הבית, כשהוא רעול פנים וצילם את המתלונן במצבו המתואר.

בהמשך נדרש המתלונן לקנות את סרט הצילום ומשסירב וביקש להתלבש, היכהו בן זוגה של הנאשמת, השניים יצאו מהחדר ונעלו את המתלונן בתוך חדר השינה כשהוא עירום. בהמשך נכנס בן זוגה של המתלוננת לחדר השינה, הצמיד סכין לבטנו של המתלונן ודרש את מספר הקוד הסודי של כרטיס האשראי שלו, תוך שאיים עליו שאם לא יעשה כן – יקבור אותו. בשל פחדו של המתלונן מסר הוא את המבוקש, ובן זוגה של הנאשמת יצא ונעלו שוב בחדר כשהוא עירום.

הנאשמת, ניגשה לכספומט ומשכה מחשבונו של המתלונן באמצעות כרטיס האשראי שנלקח ממנו והקוד הסודי שנמסר על ידו סך של 3,200 ₪.

לאחר כשעה וחצי, איפשר בן זוגה של הנאשמת למתלונן להתלבש, הודיעו כי נמשך סך של 3,200 ₪ ומשביקש המתלונן את ארנקו, הודיעו כי יוכל לקבלו, רק אם ישלם סך נוסף של 1,000 ₪ שהיה בארנקו ושגם אותו נטלו הנאשמת ובן זוגה.

בהמשך ביקש בן זוגה של הנאשמת מהמתלונן שיסיעוֹ למקום כלשהו ולפני שירד מהרכב איים עליו, כי במידה ויפנה למשטרה "ייתן לו שני רימונים בבית".

הגורם הטיפולי

בהתאם להסכמת הצדדים נשלחה הנאשמת לקבלת חוות דעתו של שירות המבחן, אשר הגיש שני תסקירים (מיום 12.6.11 ותסקיר משלים מיום 29.6.11). כמו כן התקבלה חוות דעת הממונה על עבודות שירות, לבקשת ב"כ הנאשמת ובלא הסכמת התביעה, וכן מבלי שתשתמע קביעת עמדה כלשהי באשר לתוצאת גזה"ד (ר' פרוט' מיום 10.7.11).

על מנת שלא לפגוע בצנעת הפרט לא אפרט את האמור בתסקירים ואך אציין, כי המדובר בנאשמת בת 28, גרושה המתגוררת כיום עם בן זוג חדש. שירות המבחן אכן מפרט נסיבות חיים קשות, הן במישור המשפחתי והן טראומה שחוותה במישור האישי, טראומה שטרם עובּדה טיפולית, אשר בעקבותיהן התדרדר מצבה לשימוש בסמים, היא התחברה לחברה שולית, ואף עברה שתי תקופות של טיפול וגמילה מסמים. גם המישור הזוגי ביחד עם שותפה לעבירות נשוא ענייננו אופיין בבעייתיות רבה, אלימות, התעללות והשפלה מצדו כלפיה. בנסיבות אלה מתרשם השירות כי מעורבותה של הנאשמת קשורה בקיומם של יחסים אינטימיים בעייתיים בחייה, במסגרתם חוותה לא פעם תחושת השפלה וחוסר שוויון.

שירות המבחן התרשם משיתוף פעולה וכנות מצד הנאשמת, אם כי התרשם גם מקושי בחשיפת רגשות ונקיטה בדפוס של זהירות והימנעות. עם זאת קיבלה הנאשמת אחריות על מעורבותה תוך שציינה כי המתלונן, שבביתו עבדה כמטפלת לאשתו, נהג להטרידה ולגעת בה במקומות אינטימיים ואף הציע לה לקיים עימו יחסי מין בתמורה כספית. כן טענה שבן זוגה אילצה להיות שותפה לעבירה, אם כי לצד זאת מסרה, שהרגישה תחושה של נקמה על העוול שעשה לה המתלונן משך התקופה שעבדה בביתו. באשר לשימוש בסמים – לא נמצאו ממצאים המעידים על כך.

בנסיבות הכוללות ממליץ שירות המבחן להטיל עליה צו פיקוח למשך שנה להליך טיפולי מוצע במסגרת ענב"ל, וכן להטיל עליה עונש הרתעתי מוחשי כפיצוי למתלונן, מאסר על תנאי ומאסר שירוצה בעבודות שירות.

טיעוני הצדדים

ב"כ המאשימה ציינה את עובדת עבודתה של הנאשמת בביתו של המתלונן, אדם מבוגר וחולני, משך כשנתיים, מודעותה לעיסוקו ויחסו הרגיש כלפיה, וניצולה את טוב ליבו, אמונו בה ורצונו לסייע בידה.

בדבריה הדגישה כי אינטרס הציבור מחייב בענייננו ענישה מרתיעה שלא משתמעת לשני פנים, אשר תמחיש כי יש להוקיע מעשים מסוג זה ותרתיע מביצועם העתידי, אינטרס הגובר על נסיבותיה האישיות של הנאשמת. עוד היפנתה ב"כ המאשימה לדברי הנאשמת לפיהן הרגישה תחושת נקמה במתלונן וזאת לאחר שבחרה לא להתלונן כלפיו על מעשיו כלפיה לטענתה והעלתה עניין זה לראשונה, רק בשלב בו נעצרה לחקירה. בנסיבות אלה סבורה ב"כ המאשימה כי טענת ההטרדה מצידו של המתלונן היא טענה כבושה שאין לייחס לה משקל.

העובדה כי לא התלוננה כנגד המתלונן וכן לא כנגד בעלה בדבר אלימותו כלפיה ואילוצה לבצע את העבירות, צריכה להדחות, זאת נוכח בחירתה שלא לעשות כן ולבחור תחת זאת באפיק הפלילי נשוא ענייננו.