טישלר נ' פלונית

לפניי תביעה שהוגשה על ידי התובע במסגרתה מבוקש להורות לנתבעת לפנות את המושכר ולעבור לדירה חלופית, זאת על מנת שניתן יהיה להוציא לפועל את פרויקט תמ"א 38 הצפוי להתחיל בבניין.

התובע הוא הבעלים של דירת מגורים בת 2.5 חדרים המצויה בקומה השלישית ברחוב XXXXX תל אביב, וידועה כגוש 6214, חלקה 232, תת חלקה 11 (להלן: "הדירה", "המושכר", "הנכס").

הנתבעת היא דיירת מוגנת המתגוררת בנכס מאז שנת 1974. מצבה הרפואי של הנתבעת מורכב והיא מתניידת באמצעות כיסא גלגלים.

ביום 24.6.2018 התקשרו דיירי הבניין בהסכם לביצוע פרויקט תמ"א 38 עם היזם - חברת פרויקט XXXXX תל אביב בע"מ. במסגרת ההסכם הוחלט על הריסת בניין המגורים הקיים בו 4 קומות ו-18 דירות (ללא מעלית), והקמת בניין חדש בן 6 קומות וקומת גג אשר יכיל 24 דירות. הבניין החדש יהיה מונגש ותהיה בו מעלית.

הצדדים חלוקים ביניהם באשר לדרך בה יש להורות על פינוי המושכר – התובע מעוניין לשלם לנתבעת עבור סידור חלוף למשך תקופת הבנייה ולאחריה היא תשוב להתגורר בדירה בבניין החדש שייבנה, ואילו הנתבעת מעוניינת לקבל פיצוי כספי תמורת זכויותיה כדיירת מוגנת. זוהי המחלוקת המרכזית בין הצדדים והיא אשר הולידה תביעה זו.

תמצית טענות הצדדים

טענות התובע

התובע מבסס תביעתו על סעיף 131(10) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב-1972, תוך שהוא מציין כי הנתבעת מסרבת לפנות את המושכר על אף שהוצע לה פתרון ראוי בדמות דיור חלוף למשך תקופת ההריסה והבניה, והכל בהתאם לחוק. התובע אף מוסיף כי ביסוד סעיף זה מצויה ההנחה לפיה זכות הקניין של בעל הנכס, לרבות זכותו לשנות את נכסיו, גוברת על זכות הדייר המוגן להישאר במושכר.