חלוקת רכוש – כריכה

א. תיאור העובדות

בפנינו תביעת גירושין של הבעל שבה נכרכה תביעתו בנושא חלוקת רכוש. הצדדים נישאו בשנת 1964, ועד לאחרונה התגוררו תחת קורת גג אחת. הצדדים היו בהליכי גירושין שנים רבות והמסמכים מתיקי הגירושין הראשונים אינם בפנינו. המסמך הראשון הקיים בפנינו הוא צו עיקול שניתן ביום כ"א תמוז תשנ"ה (19.7.95), ובו נאמר כדלהלן:

"הצדדים בהליכים משפטיים בפני בית הדין מזה תקופה ארוכה. לבקשת האישה, מחליט בית הדין להוציא צו עיקול על כל החפצים והמיטלטלין שבבית ב[ט'] רחוב [צ'] ואסור לבעל ו/או לשום אדם אחר להוציאם מחוץ לבית ו/או למכור מהם."

מצו זה עולה שהצדדים כבר היו בהליכים תקופה ארוכה לפני נתינתו, אך לא ברור מה היה משך התקופה. לאחר מספר שנים, נערך הסכם גירושין המנוסח על ידי האישה בגוף ראשון ובו היא כותבת שהיא מעוניינת להתגרש כבר זמן רב, וכי כל הרכוש שבבית שייך לה. הבעל גם הוא חתום על מסמך זה, אך בסופו של יום ההסכם לא אושר והצדדים לא התגרשו. לאחר מכן הצדדים הופיעו בפני בית משפט ב[ט'] ובהסכמת הבעל ניתן ביום י"ח אייר תשס"ד (9.5.2004), פסק דין הצהרתי, לפיו הבית, תכולתו לפי רשימה, והרכב מסוג יונדאי, הם רכוש האישה בלבד. גם בשנת 2006 נפתח תיק להסכם גירושין, אך לא הגיעו לדיון. תיק נוסף נפתח בשנת 2011 ובו הוגש הסכם מודפס ומסודר חתום על ידי שני הצדדים, הקובע כי לבעל אין חלק בדירה בתכולה ובזכויות האישה לפנסיה ובבנקים. כמו כן נכתב כי הרכב מסוג דייהטסו הוא של האישה. בכל התיקים, הצדדים לא הופיעו בפני בית הדין וההסכמים לא אושרו. לפני כשנתיים פתח הבעל את תביעת הגירושין הנוכחית ומאז מתנהלים דיונים בעיקר בנושא הרכושי. לפני מספר חודשים, האישה עזבה את הבית כדי לאפשר סידור גט, אך הבעל הודיע שהוא מבקש שתחילה יסתיים הדיון בנושא הרכוש.

הרכוש שצברו הצדדים בשנות נישואיהם כולל דירה ב[ט'], תכולת הדירה ומכונית הרשומה על שם האישה. בנוסף, האישה צברה זכויות פנסיה מעבודתה בעירית [ט']. בית הדין אישר לאישה לקחת חלק מהמיטלטלין שהיו בדירה בעת עזיבתה. הבעל טען לכספים נוספים שהיו בידי האישה והועלמו והאישה הכחישה זאת. ישנם גם חובות רבים שבהם החייב הוא הבעל לבדו. הבעל טען כי יש לבצע איזון הן בזכויות והן בחובות. יש להעביר אליו מחצית מהרכוש הרשום על שם האישה, ויש לחייב את האישה במחצית מהחובות הרשומים על שמו.

יובהר כי הצדדים היו בעלי דירה משותפת ב[ט'], שנרשמה על שם שניהם. בשנת 1991 הבעל העביר את זכויותיו לאישה בהסכם של העברה ללא תמורה. לאחר מכן, בסוף אותה שנה, האישה מכרה את הדירה לצד ג', וגם הבעל חתם בשולי הסכם זה והתחייב במסגרתו לפעול ככל שיידרש לשם העברת הזכויות. בסוף שנת 1992, האישה רכשה את הדירה הנוכחית וזו נרשמה על שמה בלבד.

ב. טענות האישה

האישה טענה כי הצדדים חיו בפירוד שנים רבות בשל התרועעותו של הבעל עם נשים זרות.

תקופה מסוימת הוא אף עבר לגור עם אישה זרה בשם [ד']. בשל כך, כאשר הם מכרו את הבית, הם החליטו להתחלק בתמורה והבית החדש שקנתה האישה, נקנה מכספה וממשכנתא שלקחה ואותה החזירה לבדה מכספיה. היא מבקשת להוכיח את טענתה מתוך הסכם שנערך בין הבעל לבין אישה בשם [ד'] ובו נאמר שאין קשר בין היחסים ביניהם לבין ההסכם העסקי. מכאן הוכחה שהיו יחסים. לדבריה, מכיוון שהצדדים נישאו לפני שנחקק חוק יחסי ממון בין בני זוג, לפיכך החוק אינו חל עליהם אלא יש לפסוק בעניין חלוקת הרכוש, לפי חזקת השיתוף, ומכיוון שבמשך זמן רב לא היה שיתוף כלכלי או אחר ביניהם על כן חזקת השיתוף נסתרה. בהתאם לכך היא טוענת כי כל הרכוש הרשום על שמה – שלה הוא, והחובות הם של הבעל לבדו. לדבריה הצדדים הפסיקו לנהל חיים משותפים מזה זמן רב והסכימו ביניהם שכל הרכוש הוא שלה. בהתאם לכך ניתן ביום 9.5.2004, פסק הדין ההצהרתי הנ"ל.

האישה המציאה הסכמים נוספים שבהם נקבע כך, ושהוגשו לאישור בית הדין, אך בסופו של דבר לא התקיים דיון וההסכמים לא אושרו. לטענת האישה, הסיבה לכך שהצדדים לא התגרשו ושהיא נתנה רשות לבעל לחיות בדירתה, היתה אך ורק משום שהיא ריחמה עליו בשל מחלתו ודלותו. בכל ההסכמים שהציגה, מוסכם כי הדירה, הרכב וכל הזכויות והרכוש הרשומים על שמה יישאר בבעלותה בלבד.

ג. טענות הבעל

לדברי הבעל, הצדדים חיו בשיתוף מלא עד שנת 2012, ורק אז האישה הפרידה את חדרי השינה והחליטה להתרחק ממנו. פסק הדין ההצהרתי שניתן בבית המשפט בשנת 2004, ניתן בהסכמתו, אך ורק כדי למנוע מנושיו לעקל את הרכוש, אך לא היתה לו כל כוונה להקנות את כל הרכוש לאשתו.

עוד טען כי איננו זוכר שחתם על ההסכמים, אך גם אם חתם המטרה הייתה למנוע מנושים לקחת את הרכוש על ידי הצגת ההסכמים בעת הליכי פשיטת רגל שהיה נתון בהם, וכן טען שמכיוון שההסכמים לא אושרו בבית הדין, לאחר שהאישה עצמה ביקשה לבטל את הדיונים שזומנו לאישורם, אין הם מחייבים חוקית. לגבי פסק הדין ההצהרתי – זה ניתן כלפי הנושים בלבד, וביחסים שבין בני הזוג, איננו מהווה הודאה או הסכמה לאמור בו.

ד. דיון והכרעה

התקיימו מספר דיונים וכל צד חקר את הצד השני חקירה ממושכת. לאחר הדיון האחרון, הצדדים הגישו סיכומים. ולהלן החלטת בית הדין.

ה. חזקת השיתוף

טענת האישה על חוסר שיתוף מוחלט לא הוכחה והיא אף תמוהה. אין כל היגיון לחיות יחד תקופה ממושכת כל כך, כולל טיולים ונסיעות משותפות, אם בני הזוג אינם חיים בשיתוף.

אין צורך להיכנס לשאלה האם התקיימו חיי אישות הואיל ואין ספק שהצדדים חיו בשיתוף כלכלי וניהלו משק בית משותף. אין כל ראיה מההסכם עם האישה [ד'] הנזכרת, שהבעל עבר להתגורר אתה או שהיתה לו עמה מערכת יחסים רומנטית. ועוד – גם אם כך היה, סוף סוף הצדדים המשיכו לחיות יחד לאחר מכן וכנראה האישה מחלה לו על משוגותיו. נציין כי האישה עצמה מציינת בסעיף 19 לכתב ההגנה שהגישה לבית הדין: "יודגש כי מתחילת שנות ה-2000 שהצדדים אינם חיים כזוג, אלא רק מתגוררים תחת קורת גג אחת." מדברים אלו ניתן להסיק כי היא מודה בכך, שבשנות ה – 90 של המאה הקודמת הם חיו כזוג למרות הקשר הנטען עם אותן נשים. במקום אחר בכתב ההגנה, מציינת באת כוח האישה בסעיף 15 כי הצדדים אינם חיים כזוג נשוי למעלה משני עשורים.