אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> חלוקת רכוש וכתובה

חלוקת רכוש וכתובה

תאריך פרסום : 01/04/2015 | גרסת הדפסה
תיק רבני
בית דין רבני אזורי באר שבע
958212-3
31/03/2015
בפני הדיינים:
1. הרב גדעון שריון – אב"ד‏
2. הרב ציון לוז־אילוז
3. הרב מאיר כהנא


- נגד -
התובעת:
פלונית
עו"ד ענת נוי־פרי (אלקיים)
הנתבע:
פלוני
פסק דין

 

בפני ביה"ד תביעת האשה לכתובה, לחלוקת הרכוש ולמזונותיה למפרע לתקופת הפירוד עד לגירושין.

מנגד, תובע הבעל חלוקת חוב בבנק בשווה, והחזר כספי מתנות שנטלה האשה, לטענתו, שלא כדין.

הצדדים נישאו כדמו"י בי"ג מרחשוון תשע"ג (29/10/12), והתגרשו בכ"ד אדר א' תשע"ד (24/2/14).

רקע עובדתי ומשפטי מוסכם

הצדדים נישאו, כאמור, בתאריך 29/10/12. לאחר נישואיהם גרו הצדדים בבית הורי הבעל. לאחר מספר חודשים, עזבה האשה את הבית ועברה לגור בבית הוריה (להלן: "הפירוד הראשון"). בתקופה זו, עברה האשה הפלה יזומה.

בחודש 05/13, חזרו בני הזוג לגור ביחד בדירה אחרת הרשומה על שם אבי הבעל. בחודש 10/13 עזב הבעל את הדירה לבית הוריו (להלן: "הפירוד השני"), והאשה המשיכה לגור בדירה, אך לא לזמן רב.

בתאריך י"ב במרחשוון תשע"ד (16.10.2013) פתח הבעל תביעת גירושין וכרך עמה תביעות לחלוקת הרכוש ולקביעה כי אין האשה זכאית לכתובתה ולמזונותיה. כשבועיים אחר כך, ביום כ"ה במרחשוון תשע"ד (29.10.2013), פתחה גם האשה תביעת גירושין, וכרכה עמה תביעות לחלוקת הרכוש, לכתובתה ולמזונותיה. בנוסף הגישה ב"כ האשה במעמד צד אחד בקשה למתן צו מניעה האוסר על הבעל להחליף את מנעול הדירה.

ביה"ד דחה את בקשת ב"כ האשה בהחלטה ביום ב' בכסלו תשע"ד (5.11.2013) וקבע כי "מאחר והדירה המדוברת רשומה על שם צד ג', ביה"ד מנוע מליתן צו במעמד צד אחד." למחרת הוחלף המנעול שוב, וב"כ האשה הגישה בקשה לעיון חוזר. לאחר עיון בתגובת אבי הבעל שהוא בעל הדירה, חזר ביה"ד ביום ז' בכסלו תשע"ד (10.11.2013) על החלטתו. האשה עברה שוב לגור בבית הוריה.

בדיון בביה"ד בתאריך ט"ז בכסלו תשע"ד (19.11.2013) הציע ביה"ד לצדדים לפנות לייעוץ. הבעל הסכים, והאשה, לאחר שהביעה את רצונה להתגרש, הסכימה לשתף פעולה עם הייעוץ של ביה"ד רק אם לא תידרש לחזור להתגורר עם הבעל. הייעוץ לא צלח, ובדיון ביום כ"ד באדר א' תשע"ד (24.2.2014) הוסכם על גירושין לאלתר, ודיון במכלול התביעות לאחר סידור הגט. במועד זה התגרשו הצדדים כדמו"י.

עיקרי תביעות האשה וטענותיה

א.   הכתובה, בסך 50,000 ₪ בתוספת הצמדה

לטענת האשה היא זכאית לכתובה ולתוספת שכן לא נתקיימה עילה כלשהי להפסד כתובתה. סיבת הפירוד הראשון, לטענתה, היא התנהגותו של הבעל, שכללה קללות והשפלות, ומריבות קשות. בנוסף, לטענתה, נהג בשתלטנות כלכלית, מנע ממנה שימוש בכרטיס אשראי, ונתן לה תקציב מוגבל במזומן. סיבת הפירוד השני היא החלפת המנעול, אשר מנעה כל אפשרות להמשך החיים המשותפים. לטענות הבעל בדבר התנהגות בפריצות שאינה הולמת אשה נשואה, כמפורט להלן, השיבה ב"כ האשה כי אין בכך עילה להפסד הכתובה. לטענות הבעל כי עשתה הפלה ללא ידיעתו ואף זייפה את חתימתו לצורך זה, משיבה האשה כי הבעל ידע על כך, ולחיזוק דבריה טענה כי הוריו הם אלו שמימנו את ההפלה. ב"כ האשה ביקשה להזמין לעדות לצורך זה את הוריה, אך ביה"ד לא נענה לבקשה. עוד טענה כי הצדדים חזרו לחיות ביחד לאחר ההפלה, ועל כן הבעל חייב בכתובתה.

ב.   חלוקת הרכוש

בענייני הרכוש תובעת האשה לחלוק בשווה כחוק את כל הרכוש המשותף, ובכלל זה את שווי תכולת הדירה ואת רווחי העסק הרשום על שם הבעל. עוד היא תובעת לקבל החזר על השקעתה בשיפוץ דירת המגורים השייכת לאבי הבעל. בנוסף היא תובעת מהבעל לעמוד בהתחייבותו בעל פה לממן את לימודיה האקדמיים ואת קיומה בתקופת הלימודים הצפויה.

לטענתה, אם יקבע ביה"ד כי אין היא זכאית לקבל מחצית מרווחי העסק, יהיה על הבעל לשלם לה משכורת עבור אחד עשר חודשי עבודתה בעסק, שכן מיום נישואיהם הפסיקה לקבל שכר עבור עבודתה.

לדבריה, טענות הבעל בדבר קיומו של הסכם ממון המותיר את העסק בבעלותו בלבד, דינן להידחות, שכן הסכם זה לא קיבל תוקף פסק דין בכל ערכאה שהיא, ואף לא הוצג לעיונו של ביה"ד במסגרת תביעה זו. לטענות הבעל בעניין הרכוש כמפורט להלן, משיבה האשה כי החוב בבנק נוצר כתוצאה מהימורים של הבעל. להוכחת דבריה טענה כי הבעל פנה לגורם רפואי העוסק בטיפול בגמילה, אך לא התמיד בטיפול כנדרש. באשר לטענה בעניין כספי מתנות אירוע ה"חינה" השיבה כי הם שימשו לכיסוי הוצאות האירוע עצמו.

ג.    המזונות

בעניין המזונות תובעת האשה סכום של 4,000 ₪ לחודש עבור חמשת החודשים שמיום הפירוד השני ועד לגירושין, סך הכל 20,000 ₪. לטענת הבעל כי עבדה והשתכרה למחייתה, השיבה כי עבדה כמלצרית והשתכרה מטיפים בלבד.

עיקרי תביעות הבעל וטענותיו

בעניין הכתובה טוען הבעל כי האשה הפסידה כתובתה מכמה טעמים:

  1. לטענתו, האשה עזבה את הבית כ"רעם ביום בהיר", ועל כן דינה כ"מורדת" שאיבדה את כתובתה. טענותיה לאלימות מילולית לא הוכחו בפני ביה"ד. טענותיה בדבר שתלטנות כלכלית אף הן לא הוכחו, ואדרבא, הוא נתן לה כסף ככל הדרוש לה. לדבריו האשה קיבלה את מענק השחרור שלה מצה"ל, ועל כן כלל לא הייתה זקוקה לכסף נוסף על שנתן לה.
  2. לטענתו האשה רצתה בגירושין. לדבריו, ביה"ד נוכח בכך בדיון ביום 19.11.13, כמפורט לעיל. להוכחת דבריו טען כי יועצת ביה"ד כתבה כי צד אחד אינו מעוניין בשלום בית.
  3. לטענתו, האשה ביצעה הפלה בלא ידיעתו, ואף זייפה את חתימתו במסמכים לצורך זה.
  4. האשה השתתפה במסיבת רווקות, והעלתה לפייסבוק תמונות של פריצות בלבוש תחתונים וחזייה בלבד, עם אביזרים המשמשים לפריצות. לטענתו, בכך מוגדרת האשה כ"עוברת על דת", ועל כן אין היא זכאית לכתובתה.
  5. עוד טען כי תקופת הנישואין הקצרה, גם היא עילה לדחיית תביעות האשה בעניין הרכוש והכתובה.

בענייני הרכוש טוען הבעל כי תכולת הדירה נקנתה על ידי הוריו בלבד.

בעניין רווחי העסק, חתמו הצדדים, לטענתו, טרם נישואיהם על הסכם הקובע כי אין לאשה חלק בעסק.

ניקיון הדירה במסגרת השיפוץ נעשה כחלק מחיים משותפים ואין הוא מזכה את האשה בתשלום, וההתחייבות לממן את לימודיה בעתיד ניתנה בעל פה ואין לה תוקף הלכתי או משפטי, בוודאי לא לאחר גירושי הצדדים.

מנגד טוען הבעל כי על האשה לשאת במחצית הלוואה על סך 70,000 ₪, שאותה נטל בשל חובות מאירוע החתונה, וכן כי על האשה להחזיר לו מחצית מכספי מתנות החינה, בסך 25,000 ₪, שאותם לקחה לעצמה.

באשר לתביעת המזונות טוען הבעל כי האשה עבדה לפרנסתה והשתכרה כראוי בתקופת הפירוד השני. לטענתו על ביה"ד לדחות את גרסתה כי השתכרה מטיפים בלבד. בנוסף, שב וטען כי האשה קיבלה את מענק השחרור שלה מצה"ל, וסכום זה, המצוי בידה, היה בו כדי לסייע לה לחיות בכבוד ככל הדרוש לה.

בשולי דבריו חזר הבעל על הצעתו למחול על תביעותיו אם תמחל האשה על תביעותיה, וכל צד יפנה לדרכו החדשה.

דיון בעניין הכתובה

הטיעון הראשון שהעלה הבעל, בדבר עזיבת הבית "כרעם ביום בהיר", ללא הוכחת טענות האשה לאלימות מילולית, דינו להידחות. טיעון זה עוסק אך ורק בסיבת הפירוד הראשון, אשר לאחריו חזרו הצדדים לחיים משותפים למשך כחמישה חודשים. חזרה זו יש בה כדי לבטא "מחילה" במובנה ההלכתי על "מרידתה" של האשה אף אם יימצא כי היא זו שאחראית לפירוד הראשון. אילו ראה ביה"ד קשר ישיר בין הפירוד הראשון לפירוד השני, אפשר שהיה ביה"ד דורש מן האשה להמציא ראיות באשר להתנהגותו של הבעל, לטענתה. אך הואיל והפירוד השני היה בהחלטה חד צדדית של הבעל, תוך ניסיון של האשה ושל בני משפחתה להשאיר את הצדדים ביחד לתקופה נוספת, נראה כי לא ניתן להאשים את האשה בפירוד הפיזי. בהעדר הוכחה מצד הבעל למעשה שהצדיק פירוד זה, אין בטיעון זה כדי לפגוע בחזקתה של האשה כי היא זכאית לכתובה.

גם טענתו כי האשה רצתה בגירושין, אינה מבוססת דיה מבחינה עובדתית. כאשר בני הזוג כבר מופיעים בפני ביה"ד, לאחר תקופת פירוד ולאחר הגשת כתבי תביעה, במקרים רבים שניהם כבר מבינים כי הם הולכים לכיוון של גירושין. לא תמיד זה שמצהיר בפני ביה"ד על נכונותו לנסות להחיות את הקשר, הוא זה שפעל עד כה למניעת הפירוד, ולא תמיד ניתן ללמוד מכך מה הביא את הצדדים לנקודה זו. ההתנהלות סביב הפירוד השני, הבקשות שלא להחליף את מנעול הדירה, ההחלפה הראשונה, מסירת המפתח החדש לצורך ניסיון נוסף, והחלפתו שנית תוך ימים ספורים, אירועים שהתרחשו שלא בפני ביה"ד, כל אלה מצביעים על החלטה חד צדדית של הבעל לסיים סופית את קשר הנישואין, ומכאן שחובת ההוכחה עליו.

אוסיף ואומר כי לא התרשמתי שנכונותו של הבעל בדיון ביום 19/11/13 להיכנס להליך של ייעוץ לצורך שלום בית, הייתה כנה. להבנתי, בשלב הזה הסיכוי להציל את הנישואין היה כבר קטן מאד, והצדדים היו מודעים לכך היטב. בחוו"ד שהוגשה על ידי יחידת הסיוע בעקבות פגישות שהתקיימו זמן קצר אחרי דיון זה, הביעו שני הצדדים את רצונם להתגרש. נמצא ששאלת רצון הצדדים בגירושין לעניין הזכות לכתובה במקרה זה אינה ברגע הופעתם בפנינו, אלא ברגע שהביא את המריבות הקטנות לכדי שבר עמוק. להבנתי, ההחלטה להחליף את המנעול בפעם השנייה היא הרגע הזה, ומשם ואילך כבר אין לצפות מן האשה להמשיך להתחנן על זכותה להמשיך לחיות עם מי שקיבל עבורה את ההחלטה להיפרד.

עניין ההפלה, אם נקבל את גרסתו של הבעל, כי היא בוצעה ללא ידיעתו, אכן עשויה להוות עילה להפסד הכתובה. אך כאן, קשה לקבל עובדתית את גרסתו. הוריו פעילים בעניין ההפלה, ומעודדים את האשה לבצעה, והוא כלל אינו יודע על כך? מסתבר לומר שהבעל ידע גם ידע על העניין, אך בחר להתעלם מכך, ולשים עצמו כמי שאינו יודע מימינו ומשמאלו. אדגיש, כי לא בפלילים עסקינן. אין מדובר בצורך להוכיח שהבעל ידע על ביצוע עבירה פלילית. מדובר רק בקביעה כי הבעל לא הצליח לשכנע את ביה"ד בטענתו שלא ידע על כך, והרי חובת ההוכחה נשארת עליו.

אוסיף כי הצדדים חזרו לחיים משותפים לאחר ההפלה למשך כמה חודשים, ועל כן גם אילו קיבלנו את גרסתו, היה מקום לחייבו בכתובה מכוח חזרתם לחיים משותפים.

בבואנו לדון בטיעון הרביעי, הפסד הכתובה מדין "עוברת על דת", יש להקדים ולומר כי הפסד כתובה מדין "עוברת על דת", מותנה בהתראה, כאמור בשו"ע אבה"ע קטו, ד. הנתבע עצמו כותב כך בסיכומיו בסעיף 11. בנדון דידן, מוסכם על הנתבע כי מדובר באירוע חד־פעמי, ללא התראה מקדימה, ועל כן מהותית, לא ניתן לקבוע כי התובעת הפסידה כתובתה מדין "עוברת על דת".

בנוסף, כלל לא ברור שמעשיה של האשה במסגרת תיק זה שבפנינו, נכנסים לגדרי "עוברת על דת". זאת בשל שאלת נורמות ההתנהגות הכלליות בחברה שאליה משתייכים התובעת והנתבע, ובכך שטענה זו עלתה רק כחלק מן הסכסוך הכללי שבין הצדדים.

במקרה מעין זה עסק הגר"ע יוסף זצ"ל בתשובה שנדפסה בשו"ת יביע אומר חלק ג' אבן העזר סי' כ"א:

"אודות איש ואשה שלא זכו ובאו לבית הדין כמה פעמים להתדיין בפנינו על עסקי מריבות וקטטות שביניהם, הבעל תובע גירושין... והנה באחת מישיבות בית – הדין, טען הבעל שבהיות שאשתו רגילה ללכת ברחובות קריה בגילוי ראש ובלי שרוולים, אינו מוכן בשום אופן להשלים אתה, ועליה לצאת בלי כתובה כפי הדין... והאשה אף היא תשיב אמריה, כי הלא סבר וקיבל, שלפני נישואיה בהיותם יחד בקיבוץ חפשי מסוים התרועע עמה, ואף הצטלמו אז ביחד כששניהם בבגד ים, והיא מוכנה להגיש את התמונה למען תהיה לה לעדה, ועכשיו כעבור ימים ושנים וילדה לו בנים ובנות נזכר בטענה זו, ואך תואנה הוא מבקש להוציאה בגט... ובלי כתובה. ומבקשת להוציא לאור משפטה. ובאמת שהדברים נראים לעיני בית הדין שהבעל הזה אין תוכו כברו. ועלינו לדעת להיכן הדין נוטה."

בהמשך התשובה מביא הגר"ע יוסף מקורות לכך שהאשה אינה מוגדרת "עוברת על דת", ועל כן הבעל חייב בכתובת אשתו. עוד שם בתשובה תכתובת עם הגר"ע הדאייה, מח"ס שו"ת ישכיל עבדי, אשר מדבריו עולה כי שינוי הנורמות בחברה יוצר שינוי הלכתי בגדרי הפסד הכתובה בימינו. הגר"ע יוסף חולק עליו וקובע כי לא שינוי הנורמות בציבור הוא הקובע, אלא המצב בין בני הזוג הספציפיים שבפנינו, ושאלת תום הלב בתביעתו לפטור אותו מכתובת אשתו. לדברי שניהם, כאשר מדובר בדפוסי התנהגות התואמים את החברה הכללית ואת הזוג הספציפי, וכאשר יש סבירות גבוהה שהבעל אך מבקש תואנה להיפטר מן הכתובה, לא הפסידה האשה את כתובתה.

ומסיים הגר"ע יוסף שם:

"זאת תורת העולה כי בנ"ד שטענת הבעל לא נאמרה מתוך כנות ותום לב, ורק תואנה הוא מבקש ובעקיפין הוא בא להפטר מאשתו להוציאה בעל כרחה בלי כתובה, אין לחוש לדבריו, וחיובא רמיא עליו לפרנסה ולכלכלה כהלכת גוברין יהודאין... אבל אם אין פני הבעל לשלום, ורק מחזיק בטענה זאת לגרש את אשתו בעל כרחה ובלי כתובה, נראה שאין לקנסה כלל. שאל"כ כל איש חפשי הנשוי עם חפשיה כמוהו (כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים), ויתן עיניו באחרת, יבא בטענות כאלה להתעולל על אשתו להוציאה בעל כרחה ובלי כתובה, והיא לא תוכל עמוד בדרישותיו, פן תהיה לבוז בעיני חבריהם וחברותיהם. ויוציא מחשבתו אל הפועל לגרשה בלי כתובה, ובניגוד לרצונה. ונמצאנו מסייעים ידי עוברי עבירה, לבגוד באשת נעוריהם, וללכת אחרי שרירות לבם ועיניהם... והכל לפי ראות עיני הדיין. והשי"ת יגדור פרצותינו ויערה עלינו רוח טהרה וקדושה רוח דעת ויראת ה' ויאיר עינינו בתורתו הקדושה..."

אמנם יש להעיר כי המקרה שלנו שונה מן המקרה הנדון בתשובה הנ"ל, בכך שאין מדובר בדפוס התנהגות רגיל ומקובל בחברה, אלא בחריגה מסוימת גם מן הנהוג בחברה זו. אודה כי איני מרגיש בנוח לעסוק בשאלת הנורמות בחברה החילונית, שמא מתוך כך יסיק מישהו, חלילה, שביה"ד משלים עם מציאות זו, ומשרטט את גבולותיה של ההלכה על פי נורמות אלה. עוד אודה כי איני בקי מצד עצמי בכל הנורמות הנהוגות בחברה שאינה שומרת תורה ומצוות. אולם לצורך פסק דין זה, נדרש ממני, כדיין לפי דין התורה, להכריע בין בעלי הדין העומדים בפניי, ולשם כך להבין את כללי ההתנהגות המקובלים בסביבתם. קיימתי בנפשי אפוא "את אחי אנוכי מבקש, הגידה נא לי איפה הם רועים", ויצאתי לשאול כמה מחבריי אשר, לצערי, אינם שומרי תורה ומצוות, מה היו אומרים על מציאות שבה הולכת אשה נשואה להשתתף במסיבת רווקות, ומעלה לפייסבוק תמונות בבגד ים, עם אביזרי מין. על אף שהחברה החילונית בישראל היא חברה מגוונת, והתגובות שקיבלתי לא היו אחידות, התמונה הכללית העולה היא, שאין מדובר בהתנהגות סבירה ומקובלת, אך מנגד לא זהו הדבר שייצור משבר של ממש בקשר נישואין יציב. להבנה זו, דעתו של הבעל הסביר לא הייתה נוחה מהתנהלות זו, וייתכן שאף היה מעיר על כך, אך למחרת היו הצדדים חוזרים לסדר יומם.

מבחינת הבנת המציאות, נמצא כי שתי אפשרויות לפנינו: או שהתנהגות זו של האשה הצטרפה למצב השברירי שהיה כבר לפני כן בין בני הזוג בשל מריבות קודמות, או שמדובר בתואנה שמצא הבעל המחפש דרכים להיפטר מחיובו בכתובתה של אשתו.

מבחינה הלכתית, נראה כי לשיטת הגר"ע יוסף דלעיל, מצב זה אינו שונה מן המתואר בתשובתו. שכן, כל מצב שבו ניתנת בידי הבעל תואנה לגרש את אשתו ולהפסידה כתובתה, אשר ניכר לביה"ד כי אין זו הסיבה האמתית אלא רק כלי עזר לפגיעה בזכויותיה, על ביה"ד למנוע זאת ממנו ולקבוע כי האשה זכאית לכתובתה. [דווקא לדעת הגר"ע הדאיה הנ"ל, שמדובר בנורמות חדשות הנהוגות היום, ייתכן לומר שכל חריגה מן הנורמה גוררת הפסד הכתובה, גם אם אין מדובר בחריגה שתגרום למשבר. פרשנות זו בדעת הגר"ע הדאייה אינה הכרחית, ואכמ"ל. מכל מקום אין כאן נפקא מינה, שכן, כאמור לעיל, בהעדר התראה אין האשה מפסידה כתובתה.]

מכל האמור לעיל עולה, כי מעיקר הדין, במצב זה עומדת האשה בחזקתה, שהיא זכאית לקבל את כתובתה. אך בהתחשב בכך שייתכן שהתנהגות זו תרמה לפירוק קשר הנישואין, כאמור לעיל, ראיתי לנכון לחייב את הבעל בעיקר הכתובה, ועוד שני שלישים מן התוספת, סה"כ 33,500 ₪.

דיון בתביעת הרכוש

ככלל, ביה"ד מקבל את עמדתה של התובעת, כי על רכושם של הצדדים להתחלק בשווה ודוחה את טענתו של הנתבע בדבר קיומו של הסכם ממון בר תוקף, אשר כלל לא הוצג לביה"ד.

תקופת האיזון הינה מנישואי הצדדים, 29.10.12, ועד ליום הגשת התביעה, 16.10.13, בעקבות הפירוד השני.

עם זאת, התובעת לא הציגה ולו גם מסמך אחד המצביע על קיומו של רכוש משותף כלשהו. בעניין העסק, אשר התובעת דורשת לקבל את מחצית רווחיו בתקופת השיתוף, כלל לא ברור לביה"ד האם הנתבע הוא בעל העסק, והאם יש בעלים נוספים. בנסיבות אלה לא ניתן לחייב את הנתבע בתשלום כלשהו על רווחי העסק.

תביעת האשה לקבלת משכורת עבור חודשי עבודתה בעסק, דינה להידחות, שכן אלו בדיוק חודשי האיזון. התובעת עבדה בעסק לפני הנישואין וקיבלה משכורת, לאחר נישואין עבדה ללא משכורת כחלק מן המאמץ הזוגי המשותף, ולאחר הפירוד השני הפסיקה את עבודתה. זוהי אומדנא ברורה לכך שהיא עצמה ראתה את עבודתה כתורמת למאמץ המשותף. ואכן בני הזוג התקיימו באותה תקופה במשותף, גם אם ברמת שיתוף בסיסית. לפיכך, אילו הוצגו לביה"ד מסמכים המצביעים על קיומם של חסכונות שצבר הבעל בתקופת האיזון – היה ביה"ד מורה על חלוקתם בשווה. משלא הוצגו מסמכים כאלה, לא נותר לביה"ד אלא לדחות את התביעה בעניין זה. כך גם התביעה בעניין מאמציה של התובעת בתקופת שיפוץ הדירה. אין ספק שמאמץ זה הוא חלק מחיי שיתוף, ואין לדרוש בגינו החזר.

גם תביעתו של הנתבע להחזר מחצית החוב בסך 70,000 ₪ – דינה להידחות מאותה סיבה. במסמך שהציג הנתבע לביה"ד, החייב הוא "[...]". לדברי התובע אין לנתבעת כל זכות בעסק מכוח הסכם ממון, ואם כן מניין הבסיס העובדתי לטענתו כי הלוואה זו נלקחה לצורך החזר חובות החתונה?

תביעת החזר מתנות החינה, ללא כל אסמכתא, דינה להידחות. במיוחד לאור תשובת התובעת כי המתנות שימשו לכיסוי הוצאות האירוע עצמו, תשובה אשר הנתבע לא המציא ראייה כלשהי לשלילתה.

באשר לתביעת מחצית שווי תכולת הדירה, מאחר והתובעת הודתה כי חלק הארי נקנה על ידי הורי הנתבע, אלא שלטענתה יש להניח כי הפריטים ניתנו במתנה לבני הזוג, טענה אשר יש לה בסיס משפטי, ובהתחשב בכך שהדירה אשר בה התגוררו הצדדים שייכת להורי הבעל, ויש מקום לומר שריהטו את הדירה שלהם גם לצורכיהם ולא רק לצורך בני הזוג, ובהתחשב בכך שהתובעת לא הציגה מסמכים כלשהם באשר לשווי התכולה, ביה"ד רואה לנכון לחייב את הנתבע בדרך פשרה בסכום של 10,000 ₪ בגין חלקה של האשה בתכולת הדירה.

דיון בתביעת המזונות

באשר לתביעת מזונות האשה, בהתחשב בכך שמן היום שבו הגישה האשה את תביעתה למזונות, 29.10.13, ועד הדיון בביה"ד שבו אמרה שאין היא מעוניינת בשלום בית, ביום 19.11.13, עברו רק כשלושה שבועות, ובהתחשב בכך שההליך מאותו דיון ועד לסידור הגט התנהל ביעילות וללא עיכובים מיותרים, ביה"ד אינו רואה לנכון לפסוק מזונות אשה למפרע בגין תקופה קצרה זו.

עוד יצוין כי גרסתה של התובעת כי התפרנסה מטיפים בלבד, בעבודה אשר היא עבודתה המרכזית, ללא ציון גובה הכנסה חודשית ממוצעת, דורשת אסמכתאות, אשר לא הוגשו לביה"ד.

נוסף על כל האמור, התובעת נעזרה בתקופה זו בהוריה. הנחת העבודה במקרים כאלה היא כי אין מדובר בהלוואה, אלא במתנה מן ההורים. במצב זה אין התובעת זכאית להחזר עבור תקופה זו, כאמור בשו"ע וברמ"א אבה"ע ע, ח.

לאור כל האמור לעיל, לדעתי על ביה"ד לחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך 33,500 עבור כתובתה ותוספת כתובתה, ובנוסף סכום של 10,000 ₪ עבור חלקה של התובעת בתכולת הדירה, סה"כ 43,500 ₪. סכום זה ישולם בתוך 60 יום מחתימת החלטה זו.

ביה"ד אינו מחייב את הנתבע לשלם סכום כלשהו לתובעת בגין תביעת הרכוש והמזונות.

ביה"ד דוחה את תביעותיו של הנתבע בענייני הרכוש.

הרב מאיר כהנא

קראתי את אשר כתב ידידי הרה"ג כהנא שליט"א ומצטרף למסקנות העולות מדבריו בנוגע לתביעות הרכושיות ולתביעת המזונות למפרע.

אולם, בכל הנוגע לדבריו בנוגע לתביעת הכתובה ולמסקנה העולה מהם אין דעתי מסכמת עמו כלל, ולדעתי בתיק שלפנינו יש לפטור את הבעל מתשלום הכתובה מכול וכול, וכפי שיבואר להלן.

לדעתי, בשלוש עילות מבין העילות שהועלו על ידי ב"כ הבעל לפטור את הבעל מתשלום הכתובה, יש ברמה העקרונית בכל אחת מהם בכדי להפסיד את האישה את כתובתה, וקל וחומר, כאשר שלוש העילות מצטברות לכדי תמונה כוללת שאינה מותירה ספק, שיש לשלול מהאישה את כתובתה.

אקדים ואומר, שככלל, להתרשמותו של ביה"ד מבני הזוג הנמצאים בפניו במהלך הדיונים יש משקל מכריע בניתוח האירועים אותם מציגים הצדדים בפנינו. לכן בהתייחס לדברי הרה"ג כהנא שליט"א בניתוח אירוע ההפלה והשתתפות האישה במסיבת רווקות המדוברים להלן, התרשמותי הייתה שונה. דבריי להלן הן בעיקר בהיבט ההלכתי.

א) העילה הראשונה – הפלת עובר שבוצעה על ידי האישה בהעדר הסכמת הבעל,  
וייתכן שאפילו נגד רצונו

האישה נתעברה כדרך כל האדם בהריון ראשון לאחר הנישואין. הרקע להפלה לא נבע ממום בעובר או מסיכון כל שהוא לאישה. פשוט בשלב זה של נישואיה האישה לא הייתה חפצה בלידה ולכן ביצעה את ההפלה.

בפני ביה"ד לא הונחה הוכחה כל שהיא שהבעל הסכים לביצוע ההפלה, וחזקה היא שהיה חפץ בלידת הילד, בהעדר סיבה להפלה. ויתרה מזו לטענת הבעל האישה זייפה את חתימתו והציגה בפני הוועדה מצג שווא שכביכול הוא מודע ומסכים להפלה. (לדבריו, זו הפעם השנייה שהאישה מבצעת הפלה).

לעובדה שהורי הבעל בנסיבות המיוחדות של בני הזוג הם אלו שמימנו את ביצוע ההפלה אין בה כדי להוכיח שהבעל הסכים. יש להניח בוודאות שהורי הבעל שיתפו פעולה עם רצונה זה של האישה על מנת למנוע הסתבכויות בעתיד לאחר גירושין אפשריים, אם יישארו ספיחים מהנישואין. להורים היה חשש גדול שהנישואין הללו לא יחזיקו מעמד.

ביצוע ההפלה על ידי האישה מביאה לידי ביטוי שני היבטים שיש בהם כדי להפסידה כתובתה. הראשון הוא שכבר בשלב זה האישה ראתה לנגד עיניה את האפשרות להתגרש מיזמתה מבעלה, ויפורט בהמשך.

הגורם השני הוא עצם ההפלה ללא הסכמת הבעל, ובכך נתמקד בבירור הבא.

הנה, בכלל מי שמפסידה כתובתה מדין עוברת על דת משה היא הנודרת ואינה מקיימת (כתובות ע"ב ע"א, ונפסק להלכה בשו"ע אבהע"ז סי' קט"ו סעי' ג'), והטעם איתא בגמרא שם שבעוון נדרים בניה מתים, ונמצא שעל ידי מעשיה היא פוגעת בתקינות בניין הנישואין, שאחד מאבני היסוד שלהם הוא הבאת ילדים לעולם ושמירת חייהם, ובלשון הפוסקים בהאי דינא "שאין אישה אלא לבנים". החיד"א בשו"ת חיים שאל חלק א סימן מה, כתב בהאי לישנא "דהוי פשיעה ושינוי בעיקר הזיווג". בפסקי דין רבים האריכו לבאר שוודאי שאין העבירה עצמה של "נודרת ואינה מקיימת", מהווה את הסיבה להפסדת הכתובה אלא הפגיעה בנישואין ובבעל כתוצאה מהעבירה הזו. לכן לא מצאנו שאישה שעוברת עבירות אחרות ויהיו חמורות ככל שיהיו, מפסידה כתובתה, שזה חשבון בינה לבין השמים. (יעויין בפד"ר כרך א' עמ' 338, על בסיס דברי הרא"ש כתובות שם, ובמשנה למלך בפ"ב מסוטה ה"א, וקובץ שיעורים כתובות סי' רל"ב, ועוד). ולענ"ד במי שמפילה את עובר הבעל ודאי שעוברת על דת משה היא זו בהיבט זה לענין הפסדת הכתובה, ולא בגלל העבירה שבדבר אלא בגלל הפגיעה שיש לזה בתקינות הנישואין, שמה לו לבעל ולאישה שכזו, שאינה חפצה בהריונו ובעובריו.

ולענ"ד זהו מילתא דפשיטא דמפסידה כתובתה במעשה שכזה. ואין לומר, שהמשנה דיברה דווקא במי שקוברת את בניו ולא במפילה את עובריו שעדיין לא נולדו.

עיקר החידוש במשנה הוא, שאף שהפגיעה בילדי בני הזוג נעשית בדרך סגולית, יכול הבעל לטעון שהוא ירא מעוון הנדרים שאינה מקיימתן, שתהא בכך קוברת את בניו, ולכן מבקש לגרשה בלא כתובה. אילו היה מדובר במי שהורגת את בניו ממש היה הדבר פשוט שאין בו שום חידוש, שיכול לגרשה ללא כתובה[1]

וכך היא לשון הירושלמי בביאור דין זה. לאחר שהובאו המקרים שבהם עוברת על דת משה, שאלו, "נודרת ואינה מקיימת מה אית לה בהדיה" ובלשון הפני משה בביאורו "מה קלקול יש לו עמה בזה ומאי איכפת ליה שאינה מקיימת נדריה" והשיבו "יכיל למימר אי אפשי אישה נדרנית שהיא קוברת את בניה". זאת אומרת, עיקר החידוש הוא שיכול לטוען טענה זו, על אף שאין זה נראה לעיני בשר. ועיין בני אהובה על הרמב"ם אישות פכ"ד ה"ב, שהקשה, הלא יש עבירות נוספות שנענשים עליהם באיבוד זרעו, עיי"ש תירוצו, ובהי"א שם כתב, שהוא הדין, בכל עבירה שיכול לטעון על בסיס מקורות חז"ל שייענש בעקבות אישתו הוא או זרעו, וכאמור, שעיקר החידוש הוא שיכול לטעון כן אף שאין הדבר נראה בחוש לעיני בשר. לכן כתב בשו"ת חיים שאל הנ"ל שלא יוכל לטעון כן אלא בדברים שעונשם מפורש בחז"ל, שאי לא תימא הכי, בכל עבירה שתעשה האישה יטען הבעל שייענש בעבורה, ופשוט.

ובשו"ת חתם סופר ח"ד אבהע"ז ח"ב, סי' א' אודות גירושיה של אחת מרשעת ומעלליה רעים שאף רצחה את פרי בטנה כתב בהאי לישנא:

ועוד נ"ל הרי הנודרת ואינה מקיימת מתגרשת בע"כ משום שבניה מתי' בחטא נדרים מכ"ש זו שממיתה בניה בן קטן בן ג' או ד' שנים בשאט נפש ונאמר התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה גם אלה תשכחנה א"כ א"א להבנות ממנה כי תשחית זרעה והריונה ג"כ."

ויעוין בתחומין כרך י' פסק דינו של הגר"א שרמן שליט"א אודות נידון דומה לדינו של החת"ס, שהסיק מדברי החת"ס הללו, שהוא הדין בכל אישה המבצעת הפלה בלא ידיעת בעלה ונגד רצונו הרי היא כעוברת על דת, ונראה פשוט.

ואין להקשות שמדוע הוצרך החתם סופר שם להרבות בטעמים, להפסדת כתובתה, ולא הסתפק במה שהרגה את פרי בטנה, בקל וחומר מנודרת ואינה מקיימת, שתשובתך בצידה, שאין העבירה עצמה גורמת להפסדת הכתובה אלא הפגיעה בנישואין, ולכן הוסיף לכתוב "אם כן, אי אפשר להיבנות ממנה כי תשחית זרעה והריונה" עיי"ש

ובשו"ת תרומת הדשן פסקים וכתבים סי' ס"ח, הרחיב דין זה של נודרת ולא מקיימת גם לאישה עקרה ואף שאין לה ילדים שתקברם יוכל לטעון הבעל ששמא אם לא הייתה נודרת ואינה מקיימת היה מתרחש נס והייתה נפקדת, עיי"ש, והובא בפת"ש סי' קט"ו ס"ק ב'. גם מדברי תרומת הדשן הללו מוכח שעיקר החידוש במשנה עד כמה יוכל הבעל לטעון שמעשיה של האישה גורמים לפגיעה באבני היסוד של הנישואין שזה הבאת ילדים לעולם.

ועוד גם זאת, בהשקפה של תורה, העובר לאחר שנקלט במעי האישה שייך לבעל הזרע, עד כדי כך, שמי שפגע באישה והפילה את וולדה משלם דמי וולדות לבעל ולא לאישה, ועיין חוות בנימין לגר"ש ישראלי זצ"ל, ח"ג סי' ק"ח, שדן האם זוהי בעלות של ממש של הבעל בוולדות כממונו שלו או שרק שחיובו של הפוגע הוא לשלם לבעל בתורת עונש, ולא שזה ממונו של הבעל, ותלה זו במחלוקת ראשונים, עיי"ש. ובהשמטות לאור שמח ח"א הלכות חובל ומזיק פ"ד ה"ב, העלה הווה אמינא בדעת הרא"ש שגם אם האישה תפיל נגד רצון הבעל תצטרך לשלם דמי הוולדות לבעל, עיי"ש. גם מתוך הדברים הללו עולה, שלהריונה של האישה ועיבורה יש חלק של ממש לבעל, ולא תוכל האישה לטעון שהיא עושה בגופה כחפצה וכרצונה, וממילא פגיעה בעוברים זוהי פגיעה אנושה ביסוד הנישואין ובמטרתם. ולא אכחד את שהראני ידידי העוזר המשפטי הרב אורליאן שליט"א משו"ת צפנת פענח ח"א סי' נ"ט, שמשמע ממנו שלא כפי האמור כאן, ואין מעשה שכזה עילה לגרשה בעל כורחה עיי"ש שכותרת השאלה היא, האם האשה השחיתה הזרע מהו לענין גט, אבל המעיין שם יראה שכל דבריו הם בהריון של פחות ממ' יום, ולא ברור מה הייתה דעתו ביותר מזה כבנידו"ד. ומה עוד ששם מיירי באומרת מותר דה"ל כשוגגת, עיי"ש שאין התייחסות לכך שהיה זה נגד רצון הבעל אלא באי ידיעתו.

ואמנם, ראיתי שיש מי שרצה לדון בזה, בצורך בהתראה בטרם נפסיד את כתובתה לשיטות הפוסקים שגם בעוברת על דת משה צריך התראה אבל לענ"ד בנידו"ד אין לזה מקום.

נלע"ד, שיש להבחין בין ידיעת האישה בחומרת האיסור שבהפלה ללא הצדקה כלפי שמיא, שלדאבוננו, אין זה ברור כלל בתודעה הציבורית, לבין ידיעת האישה שמעשה שכזה פוגע בנישואיה עם הבעל, שברור לי שאין זה נוגע כלל לחומרת העבירה והאיסור כלפי שמיא, אלא פגיעה באימון היסודי שבמערכת זוגית, וזה ידוע לכל איש ואישה שביצוע הפלה ללא הסכמת הבעל יש בה פגיעה אנושה ביסוד הנישואין.

לפי זה, אם מקבלים אנו את העיקרון שבעבירה ובהתנהגות קלוקלת הידועה לכל, אין צורך בהתראה, "שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד" (ראה להלן) הרי שדי לנו שידוע לאישה שמעשה שכזה פוגע באימון הזוגי פגיעה אנושה כתחליף להתראה. ובלאו הכי, לדעת רבים מן הפוסקים בעוברת על דת משה אין צורך בהתראה להפסידה כתובתה ואי אפשר להוציא מן המוחזק.

ב) העילה השנייה – השתתפות במסיבת רווקות

כאמור, בסמוך לתביעת הגירושין האישה השתתפה ב"מסיבת רווקות" בעלת אופי מיני וכללה התנהגות של פריצות.

והנה, המאפיין המרכזי של עוברת על דת יהודית שמפסידה כתובתה (כתובות ושו"ע שם), הוא פריצת גדרי הצניעות המקובלים אצל בנות ישראל, הקרוי "דת יהודית".

ללא שום ספק השתתפות במסיבת רווקות בעלי מאפיינים של פריצות ופריקת עול (בפרוטוקול הדיון יש מקצת מהתיאורים של מה שהיה שם) היא בכלל עוברת על דת יהודית, וזאת, גם לשיטות הרואות בנורמות החברתיות של בני הזוג כגורם מרכזי בשאלת הפסד הכתובה. כל בעל סביר יתנגד לכך שאשתו הנשואה לו תשתתף במסיבה שכזו, שעצם שמה של המסיבה מסיבת "רווקות" מצביע על כך שמדובר בפורקן ממוסד הנישואין לזמן המסיבה. ולדידי לא ראיתי צורך לדון במה שכתב ידידי הרה"ג כהנא שליט"א, האם בחריגה מהצניעות ההלכתית אבל מצויה בנורמות החברתיות של בני הזוג, האם זוהי עוברת על דת להפסד הכתובה, לדעתי זה ברור, שהמדד לכך הוא לא האם התנהגות שכזו תגרום לפירוק הנישואין. לענ"ד המדד היחידי הוא, האם כל בעל סביר יקפיד על כך, והתנהגות שכזו יכולה להוביל למשבר בחיי הנישואין גם אם לא לפירוק הנישואין. די בכך כדי להצביע שגם במסגרת אותם נורמות חברתיות התנהגות שכזו, היא חריגה מהצניעות המקובלת. ראיה לכך, הצורך בהתראה שיכולה להוביל לשינוי התנהגות ולשיקום הנישואין. אין לי שום ספק שהשתתפות במסיבת רווקות בעלת אפיון של פריצות מינית עונה על מדד זה.

לכן השאלה היחידה לדעתי היא שאלת ההתראה.

כידוע, כדי שאישה עוברת על דת יהודית תפסיד את כתובתה צריך להיווכח שהאישה הותרתה ואעפ"כ עברה על דת יהודית, כמסקנת הסוגיא בסוטה כ"ה הע"א, וכפי שנפסק להלכה בשו"ע אבהע"ז סי' קט"ו סעי' ד'.

לפי זה, מאחר ובנידון שלפנינו לא הוכח שהבעל התרה באישה הרי שלכאורה האישה לא הפסידה את כתובתה. אבל לענ"ד בנידון דידן האישה הפסידה כתובתה אף ללא התראה, וזאת משני טעמים.

יש שכתבו, שבעבירה מפורסמת וידועה לכל אינה צריכה התראה (כך עולה, מפד"ר כרך א' עמ' 334 ואילך ישבו בדין הרב עדס הרב אלישיב הרב ז'ולטי זצ"ל, והביאו כן מפת"ש סי' קט"ו ס"ק י"א) ולכן אישה שהעלימה מבעלה שהיא נידה ושימשה עמו בנידתה מפסידה כתובתה (אף לשיטות שבעוברת על דת משה צריכה התראה) אף ללא התראה מאחר ואיסור זה ידוע לכל.

לשיטה זו, מטרת ההתראה היא לוודא שהאישה מודעת לכך שהתנהגותה היא פסולה "ולא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד" (ועיין רש"י סוטה כ"ה ע"א ד"ה דלית לה אימתא, שכך משמע, עיי"ש). זאת אומרת, בכל עוברת על דת יהודית ללא התראה יכולה האישה לטעון לא ידעתי שיש פסול בהתנהגותי. ולכן התנהגות חריגה ביותר מגדרי הצניעות המקובלים גם בקרב הציבור שאליו משתייכים בני הזוג אינה צריכה התראה. לפי זה, בנידו"ד יש להניח בוודאות שהאישה הייתה מודעת לכך שהשתתפות במסיבה הנ"ל לאישה נשואה היא חריגה קיצונית מכללי הצניעות ופגיעה באימון שבין בני הזוג בכל הנוגע להתנהגות של אישה נשואה. ומה הייתה מוסיפה ההתראה שתיידע אותה את הבעייתיות שבהתנהגותה, וכי לא היה זה ברור לה.

אולם, אין הדברים פשוטים, שכן יש הסבורים שההתראה צריכה להיות על כך שהיא תפסיד את כתובתה (הח"מ סי' קט"ו ס"ק ט"ז), והרי זה מעין "אין עונשין אלא אם כן מזהירין" (יעויין משפט השלום לרה"ג יקותיאל כהן שליט"א, עמ' ק"ה). לפי זה, לא די בכך שהאישה מודעת לפסול שבהתנהגותה. היא צריכה להיות מודעת שתפסיד את כתובתה בעקבות כך (כך ביארו בפד"ר הנ"ל את דעת הרשב"א שגם במשמשתו נידה בעי התראה), מה שלא התקיים לכאורה בנידו"ד.

אבל לענ"ד יש לפקפק במסקנה זו.

ריש מילין מעיון בדברי הפוסקים נראה שזוהי דעת יחידית, ולדעת רוב ככל הפוסקים ההתראה היא שתדע שהתנהגותה פסולה ותחדל ממנה (ב"ש שם ס"ק י"ז, וראייתו מכך שכל מקור ההתראה הוא מקינוי בסוטה על הייחוד, והלא שם לא הוזכרה כתובה כלל, וכך נראה לכאורה משו"ת רעק"א קמא ריש סי' ק"ג, ביאור הגר"א קט"ו ס"ק י"ב, ופת"ש שם ס"ק י'). אבל גם אם נתחשב בדעה זו לענ"ד, יש לבחון האם בכל מקרה צריך התראה, מתוך בירור מטרת ההתראה באופן כללי.

ג) הצורך בהתראה

מקור הצורך בהתראה הוא מדברי הגמ' סוטה כ"ה ע"א. הנימוק המופיע שם הוא בזה לשון:

"דאי הדרה בה תיהדר בה". וברש"י "צריכה התראה – שמא תחזור ואם תחזור לא תפסיד כתובתה."

דהיינו, מטרת ההתראה היא לאפשר לאישה לחזור בה מהתנהגותה, ולאחר שתחזור בה לא תפסיד כתובתה. לפי זה, משמע, שרק אם האישה חוזרת בפועל להתנהגות כשרה קמה לה כתובתה מחדש. אישה שנתבעה לגירושין על ידי בעלה בנימוק של עוברת על דת יהודית והיא במקום לטעון שרצונה בשלום אמת ומוכנה לצורך כך לחזור להתנהגות כשרה, ומשיבה באמריה, ש"אם רצונו של הבעל בגירושין עקב מעשיה הרי שהיא מוכנה ומזומנת לכך", לא תהא זכאית לכתובה. ההתראה היא רק כדי לאפשר לאישה לחזור בה לחיי נישואין תקינים.

בנידו"ד, בעקבות תביעת הגירושין של בעלה לא ביקשה לחזור לשלום בית אלא היא בעצמה ביקשה להתגרש וסירבה לכל ניסיון להשכין שלום בביתם. ואם כן, מהיכן קמה לה הזכות לתביעת הכתובה בגלל העדר התראה, ומה תועיל לה ההתראה.

ההתראה לא נועדה לאפשר לאישה לזכות בכתובה אלא לאפשר לה לחזור לחיי נישואין תקינים. ואף שהדברים מחודשים לא נמנעתי מלכותבם שלענ"ד נכונים הם בהגיונם, ובלאו הכי בנידו"ד, לא עליהם בלבד נשענת מסקנתנו. ויהיו הדברים כתובים לצורך בירור במקרים דומים.

וזאת גם זאת, בכל הנוגע להפסד הכתובה בעוברת על דת משה ויהודית, נלע"ד, שביקשו חכמים דרך דין הכתובה לעצב נורמות רצויים של חיי נישואין. הכתובה מעבר להיותה חוזה משפטי מחייב היא גם כלי ביד חכמי ישראל, לפעול דרכה הן על מנת לייצב את הנישואין "שלא תהא קלה בעיניו להוציאה", והן על מנת להתרות במי שאינו נוהג כשורה במסגרת הזוגית. בין אם זה הבעל, על ידי הטלת חובת התשלום המלא של הכתובה על הבעל כאשר נמצאים פגמים בהתנהגותו, ובין אם זה על ידי הפסדת האישה את הכתובה במקרים שראו חכמים לגדור פירצות שיכולות לפגוע בנורמות הרצויות לחיי נישואין תקינים.

והיה מקום להאריך בעיקרון זה ואין כאן עיקר מקומו, אבל אציין את הדברים הבאים, ועוד חזון למועד[2].

הרמב"ם בפכ"ד מאישות הט"ז כתב בזה הלשון:

"עוברת על דת משה או על דת יהודית... אין כופין את הבעל להוציא, אלא אם רצה לא יוציא, ואף על פי שלא הוציא, אין להן כתובה, שהכתובה תקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות אבל אלו הפרוצות אין להן תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו להוציאה". וכך משמע בשו"ת הרמב"ם סי' שס"ט שמה שמפסידה כתובתה הוא מטעם קנס שראוי להוציאה. וכן משמע מתוס' הרי"ד בכתובות ע"ב שם, וכן כתב הריטב"א בחידושיו למסכת מכות דף ז ע"א שזה לשונו: "והתם מיירי לענין כתובה וקנסא דרבנן הוא שקנסו שתצא שלא בכתובה אם רצה להוציאה מבעלה וכדין עוברת על דת יהודית". לשון דומה, השמה את הדגש על כך שמדובר בקנס על האישה, מופיעה בהרבה מהראשונים בהקשר של עוברת על דת. ועיין באריכות בשו"ת באר משה, כליל תפארת, ח"ב סימן לח, בהגדרת הפסד הכתובה בענין זה.

מכל מקום, לענ"ד, שיקול הדעת של בית הדין בנוגע לחיוב או הפסד הכתובה הוא נרחב מעבר להצטמצמות בבחינת הפן המשפטי של הכתובה או רק בדימוי מילתא למילתא.

לפיכך, נוכל לומר בנידו"ד שביצוע הפלה בניגוד לרצון הבעל והשתתפות במסיבת רווקות בעלי אופי מיני פרוץ, הם בהחלט התנהגויות, שבית הדין בבואו לדון בשאלת הכתובה צריך להביע הסתייגות נמרצת מהם, בהיותם מתכון להרס חיי הנישואין.

בית הדין בהחלטותיו צריך משנה זהירות פן ייווצר רושם כל שהוא שביה"ד נותן לגיטימיות להתנהלות פסולה בקרב חברות מסוימות, ועל בית הדין לומר את דבריו דרך החלטתו בעניין הכתובה.

ד) רצון האישה בגירושין

אבל עוד מעבר לכל הנ"ל. עילה נוספת להפסדת הכתובה היא שבעצם האישה היא זו שיזמה את כל מהלך הגירושין מסיבותיה שלה. והבעל רק נדחק והובל לשם.

על מסקנה זו אפשר לעמוד גם מהנימוקים הקודמים.

אישה שמבצעת הפלה ללא הצדקה רפואית כל שהיא, כשמדובר בהריון ראשון בנישואין שהיה מתוכנן ויזום על ידי הצדדים, בעצם מצהירה במעשיה שאין רצונה בהקמת התא המשפחתי (לפחות לעת עתה). בנידו"ד, יכולים אנו להניח בוודאות שהאישה ביקשה למחוק בעצם ספיחים משמעותיים מחיי מהנישואין בדמות ילד משותף, שיוכלו להפריע לגירושין חלקים. גם הסיוע הכספי של הורי הבעל לביצוע ההפלה מתפרש על ידינו באופן דומה. ההורים הרגישו שהנישואין צועדים לקראת קיצם והעדיפו שלא יישארו שיירים מהנישואין.

כך גם השתתפותה של האישה במסיבת רווקות בעלת אפיונים מיניים מעידה על מגמת האישה לגירושין. שכשמה כן היא "רווקות", כפי שקרה בפועל.

הבעל כבר בהופעה הראשונה בפנינו הצהיר על כוונתו לשקם את הנישואין אם האישה תסכים לכך.

זאת ועוד, הצדדים הופנו ליחידת הסיוע לבחון את המשך דרכם, והאישה סירבה להופיע בפני היועצת. וגם לאחר הופעתה בפני יועצת ביה"ד לאחר הפצרות, מצהירה האישה בפני היועצת שרצונה בגירושין בלבד. כך עולה גם מפרוטוקול הדיון מה19.11.13 שהאישה מסרבת לבחון ניסיון לשיקום הזוגיות.

נדגיש שאילו טענות האישה על התנהגות הבעל היו מוכחות בפני ביה"ד, לא היה בזה בלבד כדי להפסידה את כתובתה, אבל דא עקא שטענותיה לא הוכחו בפנינו.

על בסיס כל הנימוקים המבוארים לעיל, ועל בסיס התיאור דלעיל, הכולל, ביצוע הפלה שלא מרצון הבעל, השתתפות במסיבת הרווקות, ורצון האישה עצמה בגירושין, אני מגיע לכלל מסקנה שיש לפטור את הבעל מתשלום הכתובה מכול וכול.

בכל הנוגע לתביעות הכספיות האחרות מצטרף למסקנתו של הרה"ג כהנא שליט"א, כאמור לעיל.

הרב ציון לוז־אילוז

מצטרף למסקנותיו של ידידי הרה"ג לוז שליט"א.

הרב גדעון שריון – אב"ד

לאור האמור, ביה"ד קובע ברוב דעות שהנתבע פטור מלשלם את הכתובה, ומחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 10,000 ₪ עבור חלקה של התובעת בתכולת הדירה. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מחתימת החלטה זו.

ביה"ד דוחה את שאר תביעות הצדדים בענייני הרכוש והמזונות.

מותר לפרסם פסק דין זה לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"א בניסן התשע"ה (31/03/2015).

הרב גדעון שריון – אב"ד             הרב ציון לוז־אילוז                        הרב מאיר כהנא

 

[1].   ובתנאי שהגירושין ימנעו את זה, וכגון שיקח את ילדיו אליו וכדומה.

[2].   רק זאת אומר, שלענ"ד המחלוקת אותה הציג הרה"ג כהנא, בנימוקיו, בין הישכיל עבדי זצ"ל לגר"ע זצ"ל ביביע אומר, מתפרשת אף היא בשאלה, האם הדיון בכתובה הוא דיון משפטי גרידא. זאת אומרת, האם התחייבותו של הבעל עומדת בתוקפה בנסיבות שנידונו שם, שכך סבור הישכיל עבדי, או שמא יש מקום להתערבות של חכמים במסגרת קנסות מעבר לפן המשפטי, ולהפסיד את העוברת על דת את כתובתה, אף אם יש צד לומר, שהתחייבות הבעל מבחינה משפטית שרירה וקיימת, שכך סבור הגר"ע זצ"ל, וכפי המשתמע מדבריו שם באריכות רבה כדרכו, ואכמ"ל.


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ