אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> חיוב גט וכתובה

חיוב גט וכתובה

תאריך פרסום : 02/01/2017 | גרסת הדפסה
תיק רבני
בית דין רבני גדול ירושלים
1013673-2
22/11/2016
בפני הדיינים:
1. הרב הראשי לישראל הרב דוד ברוך לאו
2. הרב אליעזר איגרא
3. הרב דוד דב לבנון


- נגד -
המערערת:
פלונית
עו"ד (אהרן בניסטי)
המשיב:
פלוני
עו"ד (מאיר שכטר)
פסק דין

 

רקע ועובדות

לפנינו ערעורים הן של האשה והן של הבעל על החלטות שונות של בית הדין האזורי בירושלים. הצדדים פרודים מזה כשנתיים ויש להם ארבעה ילדים, אחת בת שנתיים והשאר מעל גיל שש.

טענות הבעל

א.         חיוב הבעל בגט: בית הדין בהחלטתו מיום כ"ח בשבט תשע"ו (07/02/2016) כתב שעל הבעל לתת גט לאשתו. לדברי הבעל אין עילה לחייב אותו בגט ואף לא לכתוב שעליו לגרש את אשתו. רצונו של הבעל בשלום בית.

ב.         כתובה: בית הדין בהחלטתו הנזכרת כתב שנראה שהבעל חייב בכתובת אשתו אלא שבית הדין מציע שינהלו מו"מ בעניין גובה הכתובה. לדברי הבעל, היות שאינו חייב בגט כאמור ב-א. ממילא גם אינו חייב בכתובה.

טענות האשה

א.         חיוב גט: בית הדין קמא פסק בהחלטתו מיום כ' בחשוון (13.11.14) שעל הצדדים להתגרש, ועל הבעל לתת גט לאשתו, היות שהבעל היה בקשר עם נשים אחרות ואי אפשר לבקש מאשה נבגדת שתסכים לשלום בית. לדעת האשה יש לפסוק עליו חיוב גט ולא להסתפק ב"על הצדדים להתגרש".

ב.         מזונות: בית הדין קמא בהחלטתו הנ"ל פסק למזונות הילדים סך של 4000 ₪ צמודים לתוספת היוקר המשולמת לשכירים החל מיום ו' באלול תשע"ד (01/09/2014). לדעת האשה יש כמה השגות על פסק זה:

  1. יש להצמיד את הסך הנ"ל למדד המחירים לצרכן.
  2. יש לחייב את הבעל בתשלום המזונות ממועד הגשת התביעה, דהיינו י"ח בתמוז תשע"ד (16/07/2014).
  3. יש להוסיף על הסך הנזכר דמי מדור.

ג.          שכירות הדירה המשותפת: בית הדין קמא בהחלטתו הנ"ל כתב שעל הבעל להעביר לאשה את מחצית דמי השכירות המתקבלים מהדירה המשותפת. בית הדין לא כתב בהחלטתו החל מאיזה תאריך עליו להשיב לה את הסכומים הללו, ולדברי האשה יש לתת לה סכומים אלו החל מיום כ' בתמוז תשע"ד (18/07/2014), יום עזיבת האשה את הדירה השכורה המשותפת.

יצוין בזה, שבדיון לא עלה נושא המזונות, ובית הדין בשלב זה אינו מתייחס לכך.

דיון והכרעה

הצדדים אינם מצליחים להגיע להסכמות. התיק כבר התגלגל לפתחו של בית הדין הגדול בסבוב קודם, וגם הוא ניסה לגשר ולפשר ביניהם וללא הצלחה, והחזיר את התיק לבית דין קמא, ושוב הם נשלחו למו"מ, ושוב הם מערערים לבית הדין הגדול, ואנו מנסים לפשר ביניהם, לאחר ניסיונות חוזרים להביא להסכם גירושין הוגן שלא צלחו, אין מנוס מהכרעה הלכתית בפסיקה ברורה. וכבר "כלו כל הקיצין אין הדבר תלוי אלא בתשובה" – תשובה הלכתית פסוקה.

חיוב בגט

מדובר בבעל שהודה כי יש לו משיכת יתר לנשים, הוא הודה שהתכתב עם נשים אחרות, והיה לו קשר קרוב אליהם, של נשיקות וכדומה, והוא אף עבר טפול ברטורנו בנושא זה, אולם המצב נמשך, ובית הדין קמא מסכם את המצב וקובע כי אשה אינה יכולה לחיות נבגדת עם בעל כזה (החלטה מכ"ב אלול תשע"ה), העובדה שהוא התחייב שאם ימשיך ויהיה לו איזה קשר אסור ע"פ הלכה עם אשה אחרת יתן לה את חלקו בדירה (ולא רק אם יבגוד בה אלא גם שיחות אסורות), מלמדת על חומר הבעיה שיש לו, האשה טענה שבעלה עבר על ההסכם ומגיע לה חלקו בדירה. היא תפסה אותו עם הודעות בפלא-פון, אולם הבעל זרק את המכשיר שבר אותו והשליך אותו לאסלה.

בית דין קמא כתב שעל הצדדים להתגרש מחמת דברי רבינו ירוחם, היות שהתרשמותו היתה ששני הצדדים רוצים להתגרש, ולכן פסק שעל הבעל לתת גט לאשתו.

אנו סומכים על בית הדין קמא שחקר היטב את הצדדים והגיע למסקנה הנכונה, אולם אם כך היה צריך לפסוק באופן ברור יותר שהבעל חייב לתת גט לאשתו. מאידך בודאי שאין להחיל כאן הלכת רבינו ירוחם ולומר שהאשה הפסידה תוספת כתובה, כיון שכאן הבעל גרם את הגירושין, כפי שיוסבר להלן.

בית דין קמא כתב בהחלטתו שנראה שהבעל חייב להתגרש וחייב בכתובה, וקרא לצדדים לנהל מו"מ על גובה הכתובה. הואיל והדברים עדין אינם חד משמעיים, נראה לציין כמה נימוקים נוספים לחייבו בגט ובכתובה.

א.         בית הדין קמא בדיון שהתקיים בי"ט אדר ב' תשע"ו (29.3.2016) אמר לבעל שמחמת הפירוד הממושך, מעל שנה וחצי (כיום יש כבר יותר משנתיים), כאשר לא נראה כל סיכוי לשלום בית ואין התקדמות כלל בעניין זה, שייכים דברי הרב פאלאג'י שכתב שבאופן זה יש לכופם להתגרש (לא נאריך בדיון שכבר דשו בו רבים האם ניתן לכפות באופן זה או לא, היות שגם בלא טעם זה יש סמך לחייב בגט):

"כשיהיה קטטה ומריבה בין איש לאשתו, באיזה צד ואופן שיהיה, דהיותר טוב... להאריך הזמן... לתווך השלום...ואם יראה בעיני הבית דין שעבר זמן ואין שום תקנה אז ישתדלו לתת גט... דאיכא תרתי לריעותא... האיש דאסור לעמוד בלא אשה... וגם האשה שהיא אשת איש אפילו תהיה כשרה... וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט בעניין הזה כדי להנקם... עתידין ליתן את הדין... והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה, דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה ימתינו עד זמן ח"י חדשים ואם בינם לשמים נראה לב"ד שלא יש תקווה לשום שלום ביניהם יפרידו הזווג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני בדבר..."

עאכו"כ במקרה דנן שיש לאשה עילות לגירושין שיש כאן חיוב בגט.

ב.         אין ספק שהתנהגות כזאת של בעל שנמשך לנשים אחרות ויוצר עמם קשר, גם אם לא בגד ממש באשתו, הוא מצב שאשה לא יכולה לחיות עמו, במיוחד בזוג המגדיר עצמו כחרדי ואברך כולל. וכך כתב גם בית דין קמא.

על מקרים כאלו שאשה אינה יכולה לחיות עם בעל כזה, הדין הוא שחייב לגרש, יש ללמוד זאת מתשובת הרשב"א בשו"ת המיוחסות לרמב"ן סימן קב בענין בעל המכה את אשתו, שמחייב בגט למרות שאין על זה גמרא מפורשת, והוא לומד זאת בק"ו מהמשניות של פרק המדיר, שכתוב בהן יוציא ויתן כתובה, וכל שכן שיהיה הדין כן בבעל המכה את אשתו, וז"ל:

"שאפילו על שאר דברים שאין לה כ"כ צער כגון שמדירה שלא תלך לבית אביה או לבית האבל או לבית המשתה או אפילו שלא תשאל נפה וכברה מחברותיה או שלא תשאיל להם הוא מוציא ונותן כתובה. כ"ש במכה ופוצע ומצערה בגופה."

יודגש בזה, שלא מדובר כאן ח"ו בבעל המכה את אשתו, המקור של תשובת הרשב"א הובא כאן רק לצורך הוכחה כי יש מקרים של פגיעה באשה, שאינם מוזכרים בתלמוד בין הדוגמאות שבהן יש לחייב בגט, ואעפ"כ אם הם דומים למקרים המוזכרים בתלמוד בדרך ההיקש והסברא, אפשר ללמוד משם שיש חיוב בגט. ונראה שבעל שמכור להתנהגות כזאת של קשר עם נשים אחרות, פוגע פגיעה קשה באשה: הן מצד הבושה שגורם לה, הן מצד הפרעה ביחסי האישות שהדבר גורם, והן מצד כאב וצער הבגידה שבוגד בה, גם אם לא בדרך של יחסי אישות, בפרט שמדובר בזוג חרדי, שכל קשר עם נשים אחרות הוא דבר זר ופסול בחברה זו. פגיעה זו קשה יותר מרוב הדוגמאות של פרק המדיר, כגון המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל, ואם כן לפי דרכו של הרשב"א, אפשר ללמוד בקל וחומר שבנדון דידן חייב לגרש ויוציא ויתן כתובה.

ג.          וכנ"ל מוכח גם מדברי האגודה שהובאו בבית יוסף אבן העזר סימן קנד, הוא דן במקרה של בעל "רועה זונות" וקובע שיוציא ויתן כתובה. ושוב יודגש, שאין אנו מתכוונים לומר שהביטוי הנ"ל מתאים לבעל שלפנינו, לא ניטען שהבעל בוגד ממש, אלא שהוא מתרועע עם נשים, ויש לו קשר קרוב אליהן, ואעפ"כ נראה שאפשר לדייק מדבריו גם על מקרה כגון זה שלפנינו, בגלל שהסברא שהוא משתמש בה. וז"ל:

"מצאתי כתוב בשם ספר אגודה בפרק הבא על יבמתו (סי' עז) פעם אחת בא מעשה לידי לאה טוענת על ראובן שהיה רועה זונות והוא כופר ופסקתי שאם תביא עדים שהוא כן יוציא ויתן כתובה. אי בעית אימא קרא, ואי בעית אימא סברא, ואי בעית אימא גמרא. קרא דכתיב (בראשית לא נ) אם תקח נשים על בנותי. גמרא דאמרינן הכא (סה סוע"א עיין שם ברי"ף) (הא) [והוא] דאפשר בסיפוקייהו ובנדון זה יאבד הון (משלי כט ג). [סברא] דגרע מכל הנהו דפרק המדיר (עז.)."

האגודה נותן שלוש הסברים לדבריו: מקרא גמרא וסברא. לכאורה מה הראיה מהפסוק שהוא ציטוט דברי לבן במקרה כזה יש חיוב בגט? וכן הגמרא גם היא אינה מקור ברור. ונראה שהעיקר בדבריו הוא הסברא, שאשה אינה יכולה לחיות עם בעל שכזה. וכן במקרה דנן, אם הגענו למצב שאשה אינה יכולה לחיות עם בעל כזה יש עילה לחיוב בגט.

ד.         הבעל עובר על דת כאשר עושה דבר עבירה הפוגע באשתו, ומובא בבית שמואל סימן קטו ס"ק א "וכתב בש"ג אם הוא מכשיל אותה בדבר איסור או נודר ואינו מקיים כופין אותו להוציא". וכאן שהבעל עובר על הלכה בדבר הפוגע באשתו נקרא עובר על דת, ודוגמא לדבר מהגר"א שנותן מקור להלכה שבעל המכה את אשתו שכופין אותו להוציא, ובלבד שיתרו בו תחילה, וז"ל ביאור הגר"א אבן העזר סימן קנד ס"ק יא "ובלבד שמתרין כו'. דלא גרע מעוברת על דת". וגם כאן הבעל עושה עבירה בדבר הפוגע באשתו ונקרא עובר על דת.

חיוב הכתובה

התחייבות הבעל שלא לחזור על התנהגותו זו, וההסכם ממון שחתם, שאם יעבור עליו יפסיד את ביתו, מראה על חומרת מעשיו והבנתו שאשתו אינה יכולה לחיות עמו כך. והנה אנו מוצאים שאשתו תופסת אותו מתכתב בפלאפון שנראתה אסורה, והבעל שובר את המכשיר וזורק אותו לאסלה. בית דין קמא לא ראה בכך ראיה חותכת ואין בכך די הוכחה ע"פ דין תורה בכדי לפסוק שהבעל עבר על ההסכם והפסיד את חלקו בדירה, שכן בהסכם מודגש שצריכה להיות הוכחה ברורה. מאידך גיסא, לעניין הכתובה, נראה שיש בכך הוכחה מספיקה, לאור הרקע הידוע מקודם, ועתה העודה שהבעל מעלים מידע. וראיה לדבר משו"ת הרא"ש כלל קז סימן ו וז"ל:

"ואם אינו רוצה להשיב לדיין ומכסה ומעלים דבריו ומשיב תשובות גנובות כדי שלא יוכל הדיין לעמוד על אמתת הדין מה יעשה הדיין לזכותו אי אפשר מאחר שנראה לו דין מרומה כדאיתא בפרק שבועות העדות ואם יסתלק מן הדין היינו זכות כי בזה יפטר אם שום דיין לא יזקק לדונו מפני שהוא טוען ברמאות ואינו רוצה להשיב על חקירות ודרישות ונמצא חוטא נשכר. ועל זה ועל כיוצא בזה נאמר אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, וכיון שנראה לדיין שאם היה זה משיב על שאלותיו היה הדבר מתברר ומחמת שלא יתברר הוא כובש דבריו ויעשה הדיין כאלו השיב ונתברר שקרו ויחייבנו מאומד הדעת אעפ"י שאינו יכול לברר שקרו בביאור ובפי'. מאחר שהעדר הביאור בא מחמת רמאותו שאינו רוצה להשיב על חקירות ודרישות כדי שיתברר שקרו אומדנא דמוכח הוא ורשאי דיין מומחה לדון באומדנא דמוכח כזה ואין זה נקרא דברים שבלב מאחר שהיא סברא מוכחת."

אנו רואים שאם הנתבע מסתיר מעשיו, ומוכח שהוא משקר, מותר לדיין לדון אותו כאילו נתברר שקרו. לפיכך, בנדון דידן שהבעל נתפס בהשמדת ראיות, יש בכך ראיה נסיבתית שהוא חזר לסורו להתנהג באופן שאשה אינה יכולה לחיות עמו. והיות שבררנו לעיל, שנדון דידן לא גרע מכל הנהו מקרים דה"מדיר" הריהו חייב בכתובה, גם אם לא היתה בגידה ממש. והעובדה שהבעל מסתיר את מעשיו מוכיחה שהוא לא התרפא ממה שהתנהג בעבר, ודי בכך כדי לחייב בכתובה.

יצוין בזה, שגם בית דין קמא כותב "נראה לחייב את הבעל בכתובה" אלא שהוא מציע לצדדים לנהל מו"מ על גובה סכום הכתובה, נראה שגם הוא הגיע למסקנה שיש לחייב בכתובה, אלא ניסה להביא את הצדדים להסכמה, למרות שמדינא נראה לבית דין קמא שחייב בכתובה.

שיעור הכתובה

בכתובת האשה נכתב 18,000 דולר תוספת ועוד 20,000 דינר צורי עבור נדוניה. בפס"ד של הרב שפירא שליט"א שפורסם לפני מס' חדשים בירר ששיעור 200 דינר צורי הם בשווי 700 גרם כסף, ולפיכך 20,000 דינר צורי שוויים הוא 70 קילוגרם כסף. שווי הכסף משתנה מזמן לזמן וכעת (5.7.2016) הוא עומד על 19.82 דולר לאונקיה, כלומר 0.647924 דולר לגרם ולפיכך שיעור הכתובה בעת כתיבת שורות אלו עומד על 45,345.7 דולר ועוד 18,000 דולר שהם 63,354.7 דולר, ומכיוון ששער הדולר ביום הנזכר הוא 3.856 לפיכך סכום הכתובה הוא 244,295.7 ש"ח. זה מלבד עיקר כתובה ספרדית שהיא 200 זוז מדינה ששווים היום בין 100 ל-200 ₪.

למרות כל האמור לעיל, הנני מסכים עם חברי, שיש מקום לפשר בסכום הכתובה, וזאת בגלל שבנימוקים שכתבתי, שהתנהגות הבעל הגיע לדרגה שציינו מפרק המדיר, תלויה באומדן הדעת לדמות מילתא למילתא, וקשה מאד להכריע בכך, וכנראה שלא ניתן לחקור יותר, ולהחליט האם זה הגיע למידה זו, צא ולמד ממה שכתב הב"ח בקצור דיני מורדת שהובא בשו"ע סימן ע"ז, כדוגמא ל"מאיס עלי בטענה מבוררת" – "רועה זונות", ולכאורה הדבר תמוה, הרי במקרה של רועה זונות כתב האגודה שכופין על הגט, וקבע זאת בהחלטתיות ללא כל ספק "אי בעית אימא קרא, ואי בעית אימא סברא, ואי בעית אימא גמרא". וגם ב"י שהסתפק בכך, זה רק ביחס לכפיה אבל חיוב גט בודאי שיש כאן, ובמאיס עלי אין אפילו חיוב בגט, ואיך אפשר לומר ש"רועה זונות" הוא רק מאיס עלי? ונראה ש"רועה זונות" שנזכר בסימן ע"ז במאיס עלי, הוא ביטוי בעלמא לאדם פרוץ, ולא כפרוש המילולי שבוגד באשתו. (בחילוק זה נראה להסביר את מה שהביא עמיתי הגאון הרב אליעזר איגרא שליט"א בשם הגאון הרב ישראלי, שרועה זונות הוא רק מאיס עלי, ויש בזה תשובה גם למה שכתב כבוד הגאון הרב דוד לאו שליט"א). ולכן במקרה שלנו, יש לדון לאיזה דרגה של התנהגות הגיע הבעל, האם לחיוב בגט שחייב בכתובה, או למאיס עלי בטענה מבוררת, שאז אין חיוב בכתובה. ודעתי נוטה לכך שבמקרה קיצוני שלנו נוטה הדבר לחיוב בכתובה, אולם להלכה הנני מסכים שיש לפשר בדבר, ע"פ תשובת הרא"ש שהובאה בשולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן יב סעיף ה, וז"ל:

"יש כח לדיין לעשות דין כעין הפשרה, במקום שאין הדבר יכול להתברר. ואינו רשאי להוציא הדין חלוק מתחת ידו בלי גמר."

ונראה שמקרה שלפנינו לא ניתן יותר לברר, ובמקרה כזה נאמרה ההלכה שחייבים לפשר.

הרב דוד דב לבנון

בפנינו ערעור הדדי על החלטת בית הדין קמא בעניין חיוב הבעל בגט ותשלום הכתובה. כפי שסיכם את הדברים ידידי הגר"ד לבנון שליט"א:

טענות הבעל

א.       חיוב הבעל בגט: בית הדין בהחלטתו מיום 7.2.2016 כתב שעל הבעל לתת גט לאשתו. לדברי הבעל אין עילה לחייב אותו בגט ואף לא לכתוב שעליו לגרש את אשתו. רצונו של הבעל בשלום בית.

ב.       כתובה: בית הדין בהחלטתו הנזכרת כתב שנראה שהבעל חייב בכתובת אשתו אלא שבית הדין מציע שינהלו מו"מ בעניין גובה הכתובה. לדברי הבעל, היות שאינו חייב בגט כאמור ב-א. ממילא גם אינו חייב בכתובה.

טענות האשה

א.       חיוב גט: בית הדין קמא פסק בהחלטתו מיום כ' בחשוון (13.11.14) שעל הצדדים להתגרש, ועל הבעל לתת גט לאשתו, היות שהבעל היה בקשר עם נשים אחרות ואי אפשר לבקש מאשה נבגדת שתסכים לשלום בית. לדעת האשה יש לפסוק עליו חיוב גט ולא להסתפק ב"על הצדדים להתגרש."

ומסקנתו: לאור האמור לעיל בית הדין פוסק שהבעל חייב לתת גט וחייב בכתובה ובתוספת.

החיוב להתגרש

הרקע של התיק שבפנינו הוא תביעת האישה לגירושין וכתובה כנגד הבעל שהוא בחזקת "מועד", אשר כבר בעבר מעד ובגד באשת נעוריו בקשר עם נשים אחרות, כניסה לאתרי הכרויות ומרעין בישין אחרים.הקשר לא היה רק קשר וירטואלי, אלא הגיע לפגישות ויחוד של לפחות עם אשה אחת.

אולם האשה הסכימה לחזור לשלו"ב כאשר הצדדים חתמו על הסכם ממון, בו נכתב בין היתר כי הבעל מתחייב לא להחזיק שום מכשיר עם אינטרנט פתוח. בנוסף הבעל הלך לטיפול ב"רטורנו" שהוא מוסד לגמילה מהתמכרויות.

לימים תפסה האשה את הבעל עם מכשיר פלאפון הכולל אינטרנט פתוח, אלא שלא הספיקה לראות מה היה במכשיר והבעל מיד שבר וזרק אותו לשירותים.

ביחס לחיוב להתגרש מקובלים עלי דברי ידידי הגר"ד לבנון שליט"א.

אין ספק שיש לחייב את הבעל להתגרש מכיון שהבעל נתפש בקלקלתו בפעם הראשונה שהיה בקשר עם נשים אחרות ודבר זה לדעת האגודה המובא לקמן דיו כדי לכפות על הבעל לגרש את אישתו.אמנם, האישה הסכימה לחזור לשלו"ב אבל אין בזה ראיה שהאישה מחלה על הפגיעה בה שהרי הצדדים חתמו על הסכם שלו"ב בו תנאים חמורים וברורים עליהם חתם הבעל. ומשחזר הבעל לסורו ולא עמד בהסכם זכות האישה לדרוש ולחייב את הבעל בגט.

האשה לא צריכה ולא יכולה לסבול מציאות בה הבעל לא עומד בדבריו, ולאחר שהיא נפגעה כה קשה בפעם הקודמת מהתמכרותו של הבעל לעניני נשים, בבחינת מי שנכווה ברותחין יזהר בצוננים. ואם "רטורנו" שהוא מוסד גמילה בעל מוניטין לא הצליח לחלץ את הבעל ממצבו ולא עמד בדיבורו ולפחות הפר את התחייבותו שלא להחזיק אינטרנט פרוץ, אין חובה על האשה להמשיך ולסבול סבל נפשי כה קשה של חשד וחשש מתמיד מתי והאם בעלי יבגוד בי ויפגע בי בפעם הבאה.

חיוב זה שיש בו גם מאיס עלי באמתלא מבוררת, ולדעת ידידי הגר"ד לבנון שליט"א חשיב כעין רועה זונות שלדעת הרמ"א (סי' קנ"ד ס"א) כופין אותו להוציא. הגר"ד לבנון כתב שחשיב רועה זונות מכח אומדנא, אך ליבי נוקפי בענין זה, שהרי ברועה זונות כתב הרמ"א שצריך עדים או הודאה, ועל אף שהביא דברי הרא"ש שסמכינן על אומדנא לדעתי אין במקרה שבפנינו אומדנא מספקת, שהרי זריקת המכשיר נעשתה מתוך ידיעה שברור שהוא עבר על התחייבותו אולם אין ראיה מספקת לכך שחזר ובגד באשתו. וכבר הארכתי במקום אחר בגדרי אומדנא ולדעתי אין הדברים מתקרבים לאומדנא דמוכח שרק בכה"ג כתבו הפוסקים שיש לסמוך עליה וע' חו"מ סי' ט"ו ואכמ"ל. אשר על כן לדעתי מקור החיוב הוא כמבואר לעיל לא מן המקרה שבפנינו שהוא מבוסס על אומדנות, אלא מקור החיוב הוא מן העובדות שהיו בפעם הקודמת בהם נתפש הבעל בקלקלתו,וחתם על התחייבות שלא להתקרב לכל פירצה הקוראת לגנב.

מקור דברי הרמ"א הוא בספר האגודה (יבמות ס"ה ע"א) שחייב גט במקרה של בעל רועה זונות וז"ל:

"אמר רבא נושא אדם כמה נשים והוא דאפשר בסיפוקייהו. פעם אחת בא מעשה לידי לאה טוענת על ראובן (שהיה) [שהוא] רועה זונות והוא כופר. ופסקתי שאם תביא עדים שהוא כן יוציא ויתן כתובה. איבעית אימא קרא. איבעית אימא גמרא. איבעית אימא סברא. קרא דכתיב [בראשית ל"א] אם תקח נשים על בנותי) ו). איבעית גמרא דאמרינן הכא והוא דאפשר בסיפוקייהו ובנדון זה כתיב [משלי כ"ט] ורועה זונות יאבד הון. ואיבעית אימא סברא דגרע מכל הנהו דפרק המדיר [ע"ב ע"א]. ודווקא שיש עדים שראו אותו עם הארמאית כדרך המנאפים אבל אם הביאו לו נכריות בנים עבור זה לא כייפינן ליה שראינו כמה נספים בלא משפט בעלילות. ודווקא שיכולה האשה לבקש עדים שיעידו מעצמם אבל לא פסקתי להחרים על ככה דכל ישראל בחזקת כשרות עד שיודע פסלות. גם אמרתי שיעידו העדים זה שלא בפני זה ויחקרו אותם בדרישה ובחקירה כמו על דיני נפשות ואחרי שפסקתי (הכתב) [הפסק] שלחו קרובי האשה תשובת הר"ם ז"ל הועתקה מכתיבת ידו והאריך בו מאד וכתב כל הני טעמי שכתבתי וסוף דבריו היכא דאיכא סהדי או כשהודה מעצמו כייפינן ליה להוציא."

ובהמשך דברינו נדון בעז"ה בארוכה ביסוד דברי האגודה.

החיוב בכתובה ובתוספת כתובה

אולם, בנושא החיוב בתוספת כתובה, לו יהי שנדון את הבעל כרועה זונות יש לדון בו.

בסימן קנ"ד סעיף א' פסק השו"ע את דברי המשנה בכתובות ע"ז ע"א גבי מוכה שחין ריח הפה בעל פוליפוס ממי שהיתה מלאכתו בורסקי וכד' שכופין אותן להוציא וליתן כתובה.

וז"ל שולחן ערוך אבן העזר הלכות גיטין סימן קנד:

"אלו שכופין אותם א להוציא א] וליתן כתובה: ב] מי שנולד לו ב*] {א} ריח הפה או ריח החוטם, או שחזר להיות {ב} מקבץ צואת כלבים או בורסקי, או להיות ג] <א> מחתך נחשת מעיקרו."

ודעת הב"ש שם בסעיף א' דבכל הנהו לית להו תוספת כתובה וז"ל:

"ולענין תוספ' כתובה עיין סעיף ז' כשבאה בטענה חוטר' לידה אין לה תוס' כי למשקל ולמיפק לא הקנה לה כן הדין בכל הני אין לה תוס' אפילו במוכה שחין דצריך לגרשה לטובתו מ"מ נראה דאין לה תוס'". וסברא זו כבר כתב הד"מ בסק"א אלא שהביא מדברי הר"ן בפרק אלמנה נזונית (נ"ט ע"ב מדפי הרי"ף) שכתב שיש לה תוספת, והב"ש תמה על הד""מ שלא נמצא כן בדברי הר"ן.

וא"כ לדעת הב"ש, אף שכופין אותו להוציא שלא מרצונו, שהרי רק מחמת מאיסותו על האשה הוא צריך להוציא, מ"מ אין לחייבו בתוספת, שהרי תוספת זו מתנה היא שנותן הוא לה ותלי בדעתו, ובזה אמרינן דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה.

מחלוקת הפוסקים אם יש חיוב תוספת כתובה ברועה זונות

אמנם בדין רועה זונות אי חייב בתוספת כתובה מצאנו מחלוקת.

הגרי"ש אלישיב (פד"ר ח"ח פס"ד בעמ' 275) כתב:

"...במה דברים אמורים כשבאה מחמת טענה בעינא חוטרא לידא, או כשחלה הבעל ונעשה מוכה שחין או בעל פוליפוס וכיוצ"ב דאין בידו להפטר מגורם זה, דכה"ג יכול הבעל לומר אדעתא דהכי לא אקני לך, אבל בגורם כזה שבידי הבעל להסירו כגון שהבעל רועה זונות שבידו לעזוב דרכו ולהתייצב על דרך טוב, בכה"ג לא הפסידה מתנותיה, ודינו כמגרש מרצונו, ואף חייב לשלם לה תוספת כתובה. [ולפ"ז צ"ל מה ששנינו במשנה כתובות דף ע"ז ואלו שכופין להוציא,,, המקמץ והמצרף נחושת וכו'. וכ"ה בשו"ע סי' קנ"ד, וע"ז כ' הב"ש כן הדין בכל הני אין לה תוספת כתובה. דמשמע דקאי גם על מקבץ צואת כלבים, בורסקי, מחתך נחושת מעיקרו, דמיירי באופן דלית לי' מגרמי' כלום, ואין לו ממה להתפרנס, ובע"כ הוא נאלץ להתעסק בעבודות הנ"ל]."

כלומר הגריש"א מחלק בין דבר שבידי הבעל להסירו שבמקרה כזה חייב תוספת כתובה דבכה"ג הוי כמגרש מרצונו, ולדעתו רועה זונות הוי בכלל זה, דבידו לעזוב דרכו הרעה, לבין מוכה שחין ובעל פוליפוס שאין הדבר בידו שבכה"ג אינו חייב בתוספת כתובה דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה.

הגר"ש ישראלי (שם) חלק עליו וכתב:

"ונראה שדברי הב"ש והח"מ יסודם בהלכה המבוארת ברמ"א /אה"ע/ (סי' ע"ז ג') בדינא דמתיבתא שאומרת מאיס עלי באמתלא מבוררת כגון שאומרת שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו. ובאמתלא זו, לאחר שנתבררה לבית דין התנהגותו הנלוזה, אינה צריכה לא השבעה ולא קבלה בחרם כמבואר בתשו' מהרש"ל (סי' ס"ט):

בנדון זה שהיא אמרה שהוא מאיס עליה מחמת מעשיו הרעים וכו' אין לך מאיס גדול מזה, ומי לא יודה בזה שהוא מאוס ממש ושנוי בעיני אלקים ואדם אף אם היא לא טענה, ק"ו שטענה וכו' בניד"ד לא משבעינן וכו'.

ואעפי"כ ההלכה בזה שמחזירה כל מה שנתן או כתב לה. והוא משום שלא כ' לה אדעתא דתיפוק מיניה כמבואר שם בביאור הגר"א.

והרי גם כשעוסק במלאכה בזויה ומסריחה הא דכופין להוציאה הוא מפני שטוענת שמאוס עליה וא"י להזקק לו. א"כ כשם שכשהוא גרם שימאס עליה אעפי"כ חייבת להחזיר המתנות וכן אינה נוטלת כלום ממה שכתב לה, כן בהא דכופין להוציאה כשמאוס עליה בשל התעסקותו.

ובפשטות דברי הב"ש בסי' קנ"ד שבהללו שכופין להוציא מ"מ אין לה תוספת כתובה, קאי על כל המבואר שם בסעיף זה, כולל גם במש"כ הרמ"א שם מהאגודה דברועה זונות י"א שכופין להוציא. וגם ע"ז קאי מש"כ הב"ש דמ"מ תוספת כתובה אין לה. דאל"ה הו"ל דפרושי. וכן קאי ע"ז דברי הח"מ. ואין מקום לחילוק של מעכתר"ה [עמוד 280] דמאחר שבידו לתקן דרכו ולהתייצב על דרך טוב בכה"ג לא הפסידה מתנותיה ודינו כמגרש מרצונו. ואף חייב לשלם לה תוספת כתובה.

ולפמש"כ שמקור הדברים ברמ"א בדינא דמתיבתא, הרי שם ג"כ המדובר בכה"ג שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו, דיכול לתקן דרכו ולהתייצב על דרך טוב, ומ"מ חייבת להחזיר המתנות ומפסידה כל מה שכתב לה. והטעם פשוט כי אף עפ"י שהוא הגורם והוא הפושע והיא אנוסה למאוס בו כיון שהוא מאוס בעיני אלקים ואדם, כלשון המהרש"ל, מ"מ אמדינן לדעתיה שאינו רוצה לתת לה מתנות בכה"ג דלמיפק קאי."

לדברי הגר"ש ישראלי אין לחלק בין מקום שיכול לתקן דרכיו לבין מקום שאין הדבר בידו, וכל דסיבת החיוב להוציא היא מחמת שהוא מאוס עליה – אין לה תוספת כתובה ושאר מתנות, וראייתו מדברי הרמ"א בסי' ע"ז בדינא דמתיבתא במי שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו דאף יכול לתקן דרכיו מכ"מ מתנותיה חוזרות כיון דאדעתא דלמישקל ולמיפק לא יהיב לה. לכן לדעתו גם ברועה זונות שכופין אותו להוציא כפסק הרמ"א – אין לחייב תוספת כתובה ואין לחלק בין זה לבין כל הני שהוזכרו במשנה בכתובות ע"ז ע"א ופסקם השו"ע בסי' קנ"ד סעיף א'.

הגר"ש ישראלי מוסיף לדקדק שבפשטות דברי הב"ש קאי על כל הסעיף, גם על דברי הרמ"א וממילא הם מתייחסים גם לדין רועה זונות.

חילוק בין המקרים שבמשנה בכתובות ע"א למקרים במשנה בכתובות ע"ז

יש להוסיף חיזוק לדברי הגר"ש ישראלי. דהנה בפרק המדיר ישנן כמה משניות וגמרות העוסקות בחיוב להוציא.

במשנה בדף ע"א ע"ב איתא:

"המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה... יוציא ויתן כתובה...המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה – יוציא ויתן כתובה... אמר לה ע"מ שתאמרי לפלוני מה שאמרת לי או מה שאמרתי לך, או שתהא ממלאה ומערה לאשפה – יוציא ויתן כתובה."

ובגמ' שם ע"ב ע"א מובאת ברייתא נוספת

"המדיר את אשתו שלא תשאל ושלא תשאיל נפה וכברה ריחים ותנור – יוציא ויתן כתובה, מפני שמשיאה שם רע בשכינותיה."

דינים אלו נפסקו באבהע"ז סי' ע"ד סעיף ד' (ודין משיאה שם רע בשכנותיה נפסק ביו"ד סי' רל"ה).

בכל המקרים הללו הדין הוא פשוט שנותן לה תוספת כתובה.

במשנה בדף ע"ז ע"א מובאים כל המקרים שנפסקו בסי' קנ"ד סעיף א' ריח הפה וריח החוטם מוכה שחין בעל פוליפוס מקמץ מצרף נחושת וכו'. במקרים אלו כתב הב"ש שאינה מקבלת תוספת כתובה.

האגודה תמך פסיקתו בדין רועה זונות על שלש רגלים: קרא, גמרא וסברא. סברתו היא "דלא גרע מכל הנהו דפרק המדיר". ויש לעיין לאיזה מקרים פרק המדיר כוונת האגודה לדמות, למקרים של המשנה בדף ע"א או למקרים של המשנה בדף ע"ז?

והנה בבית יוסף בסי' קנ"ד הביא דברי האגודה וציין להא דדף ע"ז, ומוכח שדימה דין רועה זונות להא ריח הפה ובורסקי ולא למדירה. (וכן נראה לכאורה לדייק גם מדברי הרמ"א שהביא הא דרועה זונות דוקא בסי' קנ"ד ולא בסי' ע"ד, ומכאן משמע כדברי הגר"ש ישראלי שדין רועה זונות דמי לגמרי לדין ריח הפה וממילא לדעת הב"ש יפטר מתוספת כתובה, אלא שעל דיוק זה יש להעיר דהרמ"א הביא שם גם דין דעובר על דת שפושע בה כגון שמאכילה דבר איסור, וכן דין הנודר ואינו מקיים, ובזה פשוט שיש לה תוספת, וא"כ בהכרח שדברי הב"ש לא קאי על כל מה שנזכר בדברי הרמ"א).

ביאור יסוד ההבדל בין שתי המשניות ודיון בדין רועה זונות אי יש לה תוספת כתובה

ונראה לאמר ביסוד הענין. דהנה באמת יש להבין מה ההבדל בין הני דדף ע"א להני דדף ע"ז. ונראה בפשטות דכל הני דדף ע"ז כגון ריח הפה או ריח החוטם, או שחזר להיות מקבץ צואת כלבים או בורסקי, מדובר במקרים שאין הבעל עושה את הדברים נגד אשתו כדי לפגוע בה, אלא שהוא מאוס עליה, אם מחמת מחלתו או מחמת עיסוקיו. במקרים אלו אין כוונתו לפגוע בה אלא שהיא אינה מסוגלת לשאת יותר חיים שכאלו והוא מאוס עליה. אמנם בדף ע"א במדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה או שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה או שאמר לה ע"מ שתאמרי לפלוני מה שאמרת לי או מה שאמרתי לך, אין הבעל מאוס על אשתו אלא שהוא עושה מעשים בכדי לפגוע בה ע"י שמדיר אותה מלילך לבית אביה וכד', לכן במקרים שהוא פוגע בה ומעשיו מכוונים נגדה, ברור לחז"ל שכשמוציאה חייב הוא גם בתוספת כתובה, משא"כ במקרים שהוא לא מתכוון לפגוע בה, אלא שהוא או מעשיו כגון מקבץ צואת כלבים מאוסים עליה, בכה"ג אמרינן דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה וכמוש"כ הב"ש.

ועפ"ז לא צריך להעמיד במי שמקבץ צואת כלבים בורסקי ומחתך נחושת כפי שכתב הגרי"ש אלישיב "דמיירי באופן דלית לי' מגרמי' כלום, ואין לו ממה להתפרנס, ובע"כ הוא נאלץ להתעסק בעבודות הנ"ל" כדי שלא יהיה בכלל "גורם כזה שבידי הבעל להסירו ודינו כמגרש מרצונו, ואף חייב לשלם לה תוספת כתובה", שהרי לדברינו כל שהוא לא פועל נגדה אלא עושה לפרנסתו והיא מואסת בו אין לה תוספת כתובה.

אשר על כן ברועה זונות לדברינו י"ל דהסיבה שכופין אותו להוציאה אינה משום שהוא עושה מעשה ישירות כלפיה אלא משום שהוא מאוס עליה ואינה יכולה לחיות יותר עם איש כזה ועל כן אין לה תוספת כתובה וכדעת הגר"ש ישראלי (בשונה מהא מהמדיר דיכולה עקרונית לחיות עם איש כזה, אלא שהוא פועל ישירות נגדה, והצר את צעדיה).

וכעי"ז ביאר הגר"ש ישראלי בפס"ד הנ"ל "שטעם זה שע"י שרועה זונות יאבד ממונו, אינו הנימוק היחיד ולא העיקרי, ועיקר הטעם נראה שהוא משום דגרע מכל הני דפ' המדיר, שקפידתה של האשה וקנאתה בירך חברתה נפקת ברא גדולה ביותר, ומשו"כ הוא דכייפינן להוציא. אבל מטעם שמכלה ממונו לחוד באמת אין כופין להוציא."

פירוש הדברים לפי שיטה זו שאישה שיודעת שבעלה חיי עם נשים אחרות סלידתה ממנו גדולה מריח הפה וכד' ולכן כופים לגרש אבל אין בזה כדי לחייב תוספת כתובה דאדעתא דלמישקל ולמיפק לא יהיב לה (ועיין בהמשך דברינו שהארכנו והבאנו דרכים נוספות בביאור דינא דרועה זונות ואי חייב בתוספת כתובה).

ובדברי החזו"א (אה"ע סי' סט ס"ק כב ד"ה "דיני תוספת") מצאנו יסוד לסברא זו שכתב וז"ל:

"והאומר אי אפשי אלא כמנהג הפרסיים (כתובות דף מח, א), דאמר יוציא ויתן כתובה, נראה דיש להן תוספת [כתובה], וכל שכן, במורד מתשמיש או אומר אינו זן ואינו מפרנס דמחייבינן ליה לגרש, יש להן תוספת, וכן במדיר את אשתו (כתובות דף ע, א), יש לה תוספת, דכל שהוא מעיק לה, הוי כמוציאה לדעתו."

אלא שבהמשך דבריו שב החזו"א וחולק על עצם דברי הב"ש, וכתב שם:

"ויש מקום לומר, דאלו שכופין להוציא מודה ר"ח דיש להן, דכיון דאנוסה היא, חשיב כמוציאה הוא, ודלא כב"ש ס' קנ"ד סק"א וכ"ש בנעשה מקמץ שלא לדעתה... ומיהו במורד בבחירת לב, כמו מדיר ונעשה מקמץ, ודאי יש לה תוספת... וגם בנעשה מוכה שחין, יש לומר דיש לה תוספת, שזה אונס יותר גדול אצלה, ואי אפשי לה למיקם קמי' ולא מיקרי דאיהי מפקה נפשה."

והיינו שלדעתו שכל שהיא אינה זו שגורמת ליציאתה והדבר נכפה עליה – יש לה תוספת כתובה, אבל עצם ההסבר שכאשר הוא פוגע בה יש לה תוספת כתובה כבר נמצא בדבריו.

וחילוק זה מופיע גם בחתם סופר מסכת כתובות דף עב עמוד א:

"מתני' ואלו יוצאות שלא בכתובה, מסדור משנתינו משמע דקחשיב תחלה כל הני דיוציא ויתן כתובה, ואח"כ ואלו יוצאות שלא בכתובה, ואח"כ ואלו כופין להוציא, עיין תוס' רפא"ט, וא"כ לסברת תוס' לעיל ר"פ ד"ה יוציא וכו' דגם שם כופין להוציא, נהי דיהבי טעמא מ"ט לא חשיב להו בהדי הנך דכופין, מ"מ מלשון ואלו כופין משמע אינך אינן בכלל אלו, וצ"ל דאלו יוציא ויתן כתובה דאע"ג דכופין אותו מ"מ כיון שהוא גרם יתן כתובה, אבל אלו כופין ולא יתן כתובה כיון שהוא לא גרם, דאפי' מצרף ובורסי אינם מתכוונים להקניט ולצער כמ"ש תוס' שם, וזה דלא כמ"ש תוס' לקמן ע"ז ע"א ד"ה כופין וצ"ע": [מהדות"ל]

וז"ל התוספות מסכת כתובות דף ע עמוד א

"וא"ת א"כ אמאי לא תני להו בהדי הנך שכופין להוציא (לקמן דף עז.) וי"ל דלא תני במתני' אלא כגון מוכה שחין ובעל פוליפוס דאתיין ממילא אבל הנך דאתיא כפייה דידהו ע"י פשיעת הבעל לא קתני ומקמץ ומצרף ובורסי דקתני אפילו נעשו אחר שנשאו ניחא שאינם מתכוונים להקניט ולצער האשה."

ועל פי סברתנו שבמקום שהבעל עושה מעשה ישיר כנגד האשה ופוגע בה יש חיוב תוספת כתובה נבין גם את דברי הרשב"א בתשובות המיוחסות לרמב"ן סי ק"ב שכתב לגבי בעל המכה אשתו וז"ל:

"גוערים אותו ומייסרין ומודיעין שאם יכה שלא כדין שיהא חייב להוציא וליתן כתובה. שאפילו על שאר דברים שאין לה כ"כ צער כגון שמדירה שלא תלך לבית אביה או לבית האבל או לבית המשתה או אפילו שלא תשאל נפה וכברה מחברותיה או שלא תשאיל להם הוא מוציא ונותן כתובה. כ"ש במכה ופוצע ומצערה בגופה."

מבואר שדימה מכה אשתו דוקא להא דמדיר אשתו בדף ע"א ולא לריח הפה וריח החוטם דדף ע"ז, והיינו משום שמכה דומה דוקא להני דמדירה כיון שהוא פועל כנגדה ופוגע בה, ועל כן גם יש לה תוספת כתובה.

(אמנם מצאתי בפד"ר ח"ח פס"ד בעמ' 216 פסק של בית הדין הרבני האזורי רחובות בפני כב' הדיינים: הרבנים ז גרז – אב"ד, א' שפירא, א' י' לנאל. שכתבו ז"ל:

"והנה בשו"ע אהע"ז סימן קנ"ד סעיף ג' כתב הרמ"א:

איש המכה את אשתו עבירה היא בידו כמכה חבירו, ואם רגיל הוא בכך יש ביד בית דין ליסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפייה ולהשביעו שלא יעשה עוד, ואם אינו ציית לדברי הבית דין יש אומרים כי כופין אותו להוציא ובלבד שמתרין בו תחילה פעם אחת ושתיים.

וכתב בביאור הגר"א סימן קנ"ד ס"ק י"א: ובלבד שמתרין בו תחילה דלא גרע מעוברת על דת. ונראה מדברי הגר"א דאיש המכה את אשתו דינו כעובר על דת ולכן צריך התראה. באור הדברים הוא פשוט, שאם הבעל מכה את אשתו, הרי הוא עובר על לאו דלא יוסיף, ומאחר והדברים נוגעים לאשתו הרי הוא ממש עובר על דת, כמו נודר ואינו מקיים שכתבו הקדמונים דיוציא ויתן כתובה לאחר שהתרו בו."

ודבריהם קשים, דמתוך דברי הרשב"א מפורש דאין זה מדין עובר על דת אלא דדמי להא דמדירה שלא תלך לבית אביה, וכל מה שדימה הגר"א לעוברת על דת היינו לענין דצריך התראה דכיון שהוא דבר שתלי בבחירתו ויכול להיטיב דרכיו – א"א לכוף להוציא א"כ התרו בו ולא חזר בו (אמנם ביסוד הענין אכן עובר על דת דמי למדירה שלא תלך לבית אביה שסיבת הכפיה להוציא הוא משום שהוא פוגע בה ולא משום שהוא מאוס).

ובפס"ד הרב לבנון בסעיף ד' כתב כדברי הפד"ר הנ"ל דהבעל חשיב עובר על דת, והנלענ"ד כתבתי.

מדברינו עולה כי במקום שהבעל לא פועל נגד האישה אלא שהוא מכור לאלכוהול או לסמים, הימורים, אינטרנט וכד'. נראה לפי דרכנו שאכן אין לה תוספת כתובה שהרי אינו פועל נגדה אלא שהוא מאוס עליה בגלל מצבו ואינה יכולה יותר לשאת מצב כזה ודמי למי שיש לו ריח הפה או שמלאכתו בורסקי, ואכן מצאנו בדברי מהרש"ל (שו"ת סימן ס"ט) שכתב:

"בנדון זה שהיא אמרה שהוא מאיס עליה מחמת מעשיו הרעים ששותה יין נסך תמיד בבית משתיהם ובא שיכור לביתו כאשר מסופר בטענותיה וגם עבר על בריתו שנשבע שלא לשחוק ומגזם לסכן לשרוף ולאבד ולמכור אין לך מאיס גדול כזה ומי לא יודה בזה שהוא מאיס ממש ושנאוי בעיני אלקים ואדם". והעלה שאין לה תוספת כתובה.

(ולדברי מהרש"ל שם אף גרע מהני ואין כופין כלל והוי בכלל דינא דמתיבתא עי"ש).

שו"ר בדפוסים הישנים של ספר האגודה שלא כתב אלא "דלא גרע מהנהו דהמדיר" ולא ציין במדוייק לאיזו משנה כוונתו. ואמנם ראינו שבבית יוסף (הוצ' מכון ירושלים) ציינו לדף ע"ז ולפ"ז אכן אין ברועה זונות דין תוספת, אך אפשר שבאמת כוונתו להא דדף ע"א וממילא יש לה תוספת. ותוכן הספק בזה הוא, דבאמת רועה זונות הוא מקרה גבולי, דמחד י"ל דדמי למי שיש לו ריח הפה שהרי אינו פועל ישירות נגדה אלא שהוא מאוס עליה בכה"ג וכמושנ"ת לעיל, אך מאידך י"ל דמי שהוא רועה זונות יש בזה פעולה ישירה כנגד האשה ופגיעה בה שהרי כשמתעסק עם נשים אחרות יש בזה פגיעה באשה וכמו שהביא האגודה מדברי לבן "אם תיקח נשים על בנותי" וכן הביא את דברי הגמ' ביבמות ס"ה "והוא דאפשר בסיפוקייהו" דכל אלו באים לומר שבזה שהוא רועה זונות יש בזה עינוי לאשה ופגיעה ישירה בה וכהא דמדירה שלא תלך לבית אביה דדף ע"א. ונמצא דמה שנחלקו הגר"ש ישראלי והגריש"א תלי בשתי סברות אלו, דלסברא הראשונה אין לה תוספת ואילו לסברא השניה יש לה תוספת (אם כי סברת הגריש"א שונה).

(ויותר נראה, ממה שהאגודה לא ציין אלא לפרק המדיר בכללו שהוא אכן ס"ל דבכל הנהו דהמדיר יש תוספת כתובה, ולא חילק בין המקרים השונים, כדעת החזו"א הנ"ל ודלא כב"ש, וכתב שרועה זונות לא גרע מכלל המקרים שנשנו בפרק זה. כך אכן נראה בפשט דברי האגודה, אך מכ"מ לדידן שחיישינן לדברי הב"ש שיש חילוק להלכה בין המקרים לענין תוספת כתובה מוכרחים אנו לדון באופן ממוקד יותר האם רועה זונות דומה למקרים של דף ע"א או למקרים של דף ע"ז, ודו"ק).

לא אמנע מלהציג כאן מה שראיתי בפד"ר ח"ח שם שכתבו שיסוד דברי האגודה הוא מדין עוברת על דת דדף ע"ב ע"א, ולמד האגודה דכמו שעוברת על דת יוצאת בלא כתובה ה"נ עובר על דת יוציא ויתן כתובה (ולפ"ז צ"ל ג"כ דרועה זונות משלם תוספת כתובה וכדעת הגריש"א).

בתחילה האריכו שם בפד"ר מדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים להוכיח שישנו דין עובר על דת בבעל כמו באשה וכאשר הוא עובר על דת כגון נודר ואינו מקיים וכן מאכילה דברים אסורים יוציא ויתן כתובה (וכן הוא ברמ"א לפנינו קנ"ד סעיף א), ובהמשך הדברים כתבו שם בפד"ר דגם דין רועה זונות הוא מדין עובר על דת וז"ל:

"והנה בעובר על דת יהודית לא מצינו מפורש מה דין הבעל. הטעם בעוברת על דת יהודית, שמפסידה כתובתה הוא מפני שיש בזה ענין של פריצות ויש לחוש שתבוא לידי זימה ותיאסר עליו, ולכאורה בבעל לא שייך טעם זה, אכן בעובר על דת יהודית בענין שנוגע לאשה, ודאי נראה שדין האיש כדין האשה. ולדעתנו זהו דעת האגודה שהובא ברמ"א /אה"ע/ בסימן קנ"ד שכתב: מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו, אם יש עדות בדבר שראו אותו עם מנאפים או שהודה, יש אומרים שכופין אותו להוציא.

והנה במקור הדין באגודה כתב הטעם, וז"ל:

פעם אחת בא מעשה לידי, לאה טוענת על ראובן שהיה רועה זונות והוא כופר, ופסקתי שאם תביא עדים שהוא כן, יוציא ויתן כתובה. אי קרא, אי גמרא, אי סברא: קרא, דכתיב אם תקח נשים על בנותי; סברא, דאמר ביבמות והוא דאפשר למיקם בסיפוקיהו ובנדון זה יאבד הון; ואי גמרא, דגרע מכל הנהו דפרק המדיר.

והנה לא נתפרש בדברי האגודה לאיזה גמרא נתכוון. אבל נראה בדעת האגודה דכוונתו לדין עוברת על דת יהודית שהיא יוצאת וראשה פרועה וטווה בשוק ומדברת עם כל אדם, ובודאי דרועה זונות גרע מכל הני. אכן מאחר שמתעוררת השאלה מה זה נוגע לאשה ומה היא מפסידה, כתב האגודה קרא דכתיב אם תקח נשים על בנותי, ושם ברישא דקרא נאמר אם תענה את בנותי וע"ז דנו בגמרא ביומא דף ע"ז ע"ב אם הכוונה של העינוי הוא ההוספה של צרות, אבל עכ"פ ודאי הוא בכלל עינוי, וכן מהגמרא ביבמות דהוא דיכול למיקם בסיפוקיהו ורועה זונות יאבד הון רב וזה הפסד לאשה, ולכן דן מכאן האגודה דיש לכפותו להוציאה..."

וביסוד זה שיש ברועה זונות גם טעם דעובר על דת כבר קדמם בערוך השולחן סי' קנ"ד סעיף ט"ז ז"ל:

"עוד כתב מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו אם יש עדות בדבר שראו אותו עם מנאפים או שהודה י"א שכופין אותו להוציא אבל משום שמביאים לו ילדים אין לחוש דילמא משקרים עליו עכ"ל ואף על גב דעל שארי עבירות כשאין נוגע לה אין כופין אותו לגרש מ"מ ברועה זונות כופין דוודאי נוגע לה לעונתה דרועה זונות ממאס בהיתר ומים גנובים לו ימתקו ובוודאי שמאוס עליה ואפשר שגם יש סכנה בדבר ולא מיבעיא לדעת הרמב"ם דבמאיס עלי כופין להוציא אלא אפילו להחולקים במאיס עלי בכה"ג מודים והרי בש"ס מבואר דבמורד מתשמיש כופין וכ"ש ברועה זונות דגרוע יותר כמובן וכל זה כשנתברר הדבר בבירור גמור."

מבואר מדבריו שברועה זונות יש גם סכנה ודמי להא דנודר ואינו מקיים שיש סכנה שבנים מתים, אלא שלא נתברר מדבריו לאיזו סכנה הוא מתכוון, ושמא כוונתו לסכנה של הידבקות ממחלות.

אמנם בתוך דבריו נקט עוד שרועה זונות גורם למיעוט בעונתה ולכן הוא מאוס עליה, וטעם זה דומה לטעם שכתבנו לעיל (ומכלל דברי ערוה"ש כאן וכן בסעיף שלפניו, נראה שלא נחית לכל החילוק שחילקנו עי"ש שלמד ק"ו מהא דכופין על ריח הפה למי שמקניט ומכה אשתו וכתב שהוא מדין עובר על דת עי"ש, גם צ"ע בדבריו דהלא במוציא משום ריח הפה ליכא תוספת כתובה ואילו במכה אשתו פשיטא שיש לה תוספת וכיצד למד מזה על זה וצ"ע, ואכמ"ל).

ועכ"פ תהיה נפק"מ בין הטעמים הנ"ל אי חייב בתוספת כתובה, דלטעם דעובר על דת חייב בתוספת (וכדעת הגריש"א אם כי לא מטעמיה) ולטעם דמאיס עליה אינו חייב בתוספת וכדברי הב"ש.

אבל באמת דברי הפד"ר הנ"ל דחוקים, דכל כה"ג הוי ליה לאגודה לבאר דבריו טפי שהרי בפרק המדיר לא נתפרש דינא דעובר על דת אלא דין עוברת על דת ואף שלמדנו זה מזה כל כה"ג הוי ליה לאגודה לפרש, והלשון "גרע מכל הנהו דפרק המדיר" משמע טפי כפי שביארנו לעיל (ואף שבפרוייקט השו"ת ציינו בדברי האגודה לכתובות ע"ב ושם אכן מובאת המשנה דעוברת על דת יהודית, לא ידעתי מנין לקחו זאת, וכפי שהערתי לעיל בדפוסים הישנים של האגודה לא צויינה כלל משנה מסויימת, ואף בדף ע"ב אפשר לומר שהכוונה לברייתא דמשיאה שם רע בשכנותיה ולא למשנה של עוברת על דת).

ומכל מקום, בעובר על דת נראה פשוט שיש לה כתובה, והיינו על פי הסברא שביסוד דברינו דכל שהעילה להוצאתה היא משום שהבעל פוגע בה, הוא חייב בכתובתה, ובזה דמי למשנה בדף ע"א שמדירה שלא תלך לבית אביה שהוא מתנכל לה ופוגע בה. ולדעת הפד"ר הנ"ל גם רועה זונות בכלל זה.

סיכום

נסכם בקצרה את דיוננו עד כה:

הב"ש כתב דבהנהו דכתובות ע"ז (ריח הפה וריח החוטם וכו') אין לאשה תוספת כתובה דאמרינן דאדעתא דלמישקל ולמיפק לא יהיב לה, ושאני מהא דכתובות ע"א (מדירה שלא תלך לבית אביה וכו'), אלא שלא ביאר מהי הסיבה לחלק בין שני העניינים.

ומדברי האחרונים לגבי רועה זונות יש לבאר הענין.

לדעת הגרי"ש אלישיב רועה זונות חייב בכתובה וסברתו היא דכל שהדבר תלוי ובבחירתו ויכול להיפטר ולהסיר גורם זה אנו מחשיבים שהגירושין הם מחמתו וכאילו ברצונו גירשה וחייב בתוספת כתובתה, לכן רועה זונות שיכול לעזוב דרכו הרעה ולחזור למוטב חייב בתוספת כתובה. לדרכו של הגריש"א המקרים שבדף ע"ז הם מקרים שתלויים בבחירתו ולכן יש בהם תוספת משא"כ המקרים בדף ע"ז (ודחק שם לגבי מקבץ צואת כלבים שאין לו ברירה אלא להתפרנס ממלאכה זו).

הגר"ש ישראלי חלק על דבריו לגבי רועה זונות, והוכיח מדינא דמתיבתא שאין סברא זו נכונה שהרי גם שם מדובר שהולך בדרך לא טובה ומכלה ממונו ובידו להיטיב דרכיו וא"כ הוא הגורם והפושע ואנוסה למאוס בו ובכל אופן אמרינן שאין לה תוספת כיון דאדעתא דלמישקל ולמיפק לא יהיב לה. אלא שהגר"ש ישראלי לא ביאר מהו יסוד הסברא לחלק בין המשניות.

ולכן נראה לומר שההבדל הוא שבדף ע"א מדובר במקרים שהבעל פוגע ומתנכל לאשתו ובמקרים כאלה הוא חייב בכתובה משא"כ בדף ע"ז אלו מקרים שהוא אינו פוגע בה אך מצבו ומהלך חייב מביא אותו להיות מאוס בעיני אשתו עד שאינה יכולה לחיות איתו יותר, ובמקרים אלו אף שחייב להוציאה מ"מ אין הוא חייב בתוספת כתובה דאדעתא דלמישקל ולמיפק לא יהיב לה.

ולגבי רועה זונות אכן נקט הגר"ש ישראלי שאין זה נחשב שהוא פוגע בה ודימה זאת יותר למי שהולך בדרך לא טובה ומכלה ממונו. אך לענ"ד יש להסתפק בדבר, די"ל דרועה זונות מקרי פגיעה ישירה באשה ועינוי לה, במיוחד לפי דברי הערוה"ש שנקט שבהכרח שדבר זה פוגע בחובות האישות של הבעל כלפיה ואפשר אף שהדבר עלול לסכן אותה (חשש הידבקות במחלות).

ניסינו לדון מגוף דברי האגודה שהוא המקור לדין חיוב ההוצאה ברועה זונות שכתב שמסברא הוא חייב להוציא משום "דגרע מכל הנהו דפרק המדיר" האם ניתן להביא ראיה מדבריו לענין חיוב תוספת כתובה. והבאנו בזה שלש דרכים:

א.  בב"י (הוצאת מכון ירושלים) ציינו לכתובות ע"ז ולפ"ז לכאורה אינו חייב בתוספת כהנהו דהתם וכדעת הב"ש.

ב.   בפרוייקט השו"ת ציינו לכתובות ע"ב, והבאנו את דברי הפד"ר שנקט שרועה זונות הוי עובר על דת ואכן נלמד מכתובות ע"ב מדין עוברת על דת וממילא חייב בתוספת כתובה (וכן נראה גם מדברי ערוה"ש).

ג.   לפי דברי הגרי"ש אלישיב אפ"ל שהאגודה התכוון לכתובות ע"א ששם מוזכר דין המדיר אשתו שהדבר תלוי בבחירתו וברצונו.

הערנו שלכאורה מדברי האגודה עצמו אין להביא ראיה כלל, דבאמת בדפוסים הישנים של האגודה לא צויין שום דף בפרק המדיר, וא"כ מסתבר שהאגודה לא חילק כלל בין המקרים, ואף נראה שחלק על דברי הב"ש, ולדעתו בכל המקרים שהוזכרו בפרק המדיר יש חיוב תוספת, והוא סבור שרועה זונות לא גרע מכל הנהו (ונמצא שיש בית אב לדעת החזו"א בדברי הראשונים, שהרי הוא חלק על הב"ש ונקט שאף במקרים בדף ע"ז יש חיוב כתובה).

אלא שלמעשה כבר נתקבלו דברי הב"ש, וא"כ עלינו לדון למה באמת לדמות דין רועה זונות. ולעניות דעתנו נוטים אנו לומר שאכן ברועה זונות גמור נחשב הדבר לפגיעה ישירה באשה וממילא חייב בתוספת כתובה וכהנהו דכתובות ע"א לפי היסוד שביארנו לעיל דכל שהוא פוגע ומתנכל לאשה יש לה תוספת כתובה, אלא שמכל מקום מכלל ספק לא יצאנו ויש החולקים בדבר.

העולה לדינא

בני"ד כבר כתבנו לעיל שיש לחייבו להוציאה, מ"מ הרי אין כאן עדים שהוא רועה זונות גמור, ולכן קשה לחייבו בתוספת כתובה אף לפי סברתנו. אך עכ"פ הלא כתב האגודה שם "אבל לא פסקתי להחרים על ככה דכל ישראל בחזקת כשרות עד שיודע פסלות", וא"כ בני"ד שהוא 'מועד' הרי ודאי שאינו בחזקת כשרות ויש מקום להשביעו, וכיון שלמעשה אין אנו משביעים בזמה"ז נראה לפשר ולחייבו מחצית מכתובתה.

הרב אליעזר איגרא

לאחר העיון בדברי חברי אבקש להכריע בין הדעות.

הרקע, העובדות וסיכום טענות הצדדים, מופיעים כבר בהחלטתו של הגר"ד לבנון שליט"א.

בקיצור אכתוב שהבעל התרועע בעבר עם נשים אחרות באתי היכריות באינטרנט, ואף הגיע לפחות עם אחת מהן לכלל ייחוד וקירבה של חיבה, ולאחר שהבטיח שלא יחזור לסורו והתחייב בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין שאם יעשה כן יעביר לאשתו את חלקו בדירה, ואף עבר תהליך של גמילה ממשיכה לנשים, נתפס עם מכשיר אינטרנט פרוץ, שהושחת והושלך על ידו לאסלה. לטענת האשה המעשה נועד למנוע ראיה לכך שהיה לו קשר חוזר עם נשים נשואות.

הנושאים העומדים לדיון הם: האם הבעל חייב לגרש את אשתו, והאם יש לחייבו לשלם את כתובתה במלואה כולל תוספת הכתובה.

א. חיוב לגרש

לגבי החיוב לגרש, מוסכם הן על הגר"ד לבנון והן על הגר"א איגרא שיש לחייב את הבעל לגרש, וכן נראה לפע"ד, אלא שיש לדון בטעם החיוב, כאשר נפק"מ בעיקר היא לגבי השאלה השניה של חיוב הבעל בתשלום תוספת כתובה.

עמיתי הגר"ד לבנון והגר"א איגרא דנו בענין זה מצד טוענת מאיס עלי בטענה מבוררת, ומצד דין בעל המכה את אשתו או רועה זונות [אחזור ואדגיש את דברי הגר"ד לבנון שלא נטען שהבעל הוא בגדר אחד מהמקרים החמורים הללו, אלא שיש לדון מדברי הראשונים בענינים אלו גם לנדון שלפנינו].

ואמנם יש חילוק מהותי בין שני הנדונים הללו, שבכל המקרים בהם מעשיו של אחד הצדדים משמשים עילה לגירושין, יש להבחין בין מעשים שאירעו בעבר לבין התנהגות בהווה שממנה נגזרת הנחה שימשיך לנהוג כך גם בעתיד. וכגון במקרה שלפנינו אין ספק בכך שבעל שנהג בצורה המתוארת בפסקי הדין של בית הדין קמא, וקיים קשר אסור עם נשים זרות, יש לאשה טענת מאיס עלי בטענה מבוררת. אולם החיוב לגרש מחמת דין בעל המכה את אשתו או רועה זונות וכיו"ב, אינו שייך אלא באופן שהתנהגות הבעל בעבר גורמת לכך שיש להניח שינהג כך גם בעתיד, וממילא השאלה היא האם האשה חייבת להסכים לחיות עם אדם שנוהג בדרך זו.

כן מבואר מדברי הראשונים שהם המקור לדינים אלו, וכך כתב הרשב"א במיוחסות לרמב"ן סי' קב:

אין לבעל להכות ולענות אשתו. דלחיים ניתנה ולא לצער. ואדרבא, צריך לכבדה יותר מגופו... ואם הוא מכה ומצער שלא כדין, והיא בורחת, הדין עמה. שאין אדם דר עם נחש בכפיפה. זכר לדבר הגר... ומ"מ, אם הדבר מסופק לב"ד מי הוא הגורם, או אפילו הגיעו לדבר ברור שהבעל מכה שלא כדין, איני רואה שיכולים ב"ד להשביעו שלא לעשות כן. אלא גוערים אותו ומייסרין, ומודיעין: שאם יכה שלא כדין, שיהא חייב להוציא וליתן כתובה. שאפילו על שאר דברים שאין לה כ"כ צער, כגון: שמדירה שלא תלך לבית אביה, או לבית האבל, או לבית המשתה, או אפילו שלא תשאל נפה וכברה מחברותיה, או שלא תשאיל להם, הוא מוציא ונותן כתובה. כ"ש במכה ופוצע ומצערה בגופה.

מבואר מדבריו שעיקר טעמו הוא שאין האשה חייבת לחיות עם בעל שמכה אותה וגורם לה צער גדול כל כך, ודבר זה נלמד מק"ו מדין מדיר את אשתו, שהוא נחשב כגורם לה את הצער שבמניעת אותם דברים שנאסרו עליה מחמת הנדר, וע"ז כותב הרשב"א שאם בצער כזה חייב לגרש כ"ש בצער גדול של הכאה וכיו"ב.

אם כן דון מינה ומינה, שכשם שבמדיר את אשתו אין הדברים אמורים אלא באופן שהדיון הוא על הצער שיגרם לה בעתיד, ולא על מה שהיה בעבר, כך גם בבעל הגורם צער לאשתו בדרכים שונות אין להוציא מדברי הרשב"א שיש עליו חיוב לגרש אלא באופן שיש להניח שימשיך לנהוג כך גם בעתיד.

אמנם בודאי נראה שלפחות במקרים מסויימים יכולה האשה לטעון שבעל שפגע בה בצורה חמורה מאוס עליה, ויש לדונה כטוענת מאיס עלי בטענה מבוררת, אולם דברי הרשב"א אינם שייכים במקרה כזה.

כן מבואר מדברי הרמ"א סי' קנד ס"ג שהביא דברים אלו להלכה בלשון זו:

איש המכה אשתו, עבירה היא בידו כמכה חבירו. ואם רגיל הוא בכך, יש ביד ב"ד ליסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפייה, ולהשביעו שלא יעשה עוד, ואם אינו ציית לדברי הב"ד י"א שכופין אותו להוציא, ובלבד שמתרין בו תחלה פעם אחת או שתים כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם, ומעשה עובד כוכבים הוא.

בביאור הגר"א שם ס"ק יא כתב: בלבד שמתרין כו'. דלא גרע מעוברת על דת:

ברור לכאורה שכוונתו למבואר לעיל שבלא התראה אין הכרח שימשיך לנהוג כך, וכמו שמבואר לענין עוברת על דת שאף אצלה הפסד הכתובה אינו עונש על מה שעשתה, אלא נובע מכך שהבעל אינו צריך לחיות עם אשה כזו, והיינו דוקא לאחר שהתרו בה ועברה על ההתראה[1].

לפי זה נראה שכמו כן דברי האגודה לגבי רועה זונות שהובאו ברמ"א בס"א, גם הם אינם שייכים אלא באופן האמור. וכך הדגיש האגודה (יבמות פ"ו סי' עז):

פעם אחת בא מעשה לידי לאה טוענת על ראובן (שהיה) [שהוא] רועה זונות והוא כופר. ופסקתי שאם תביא עדים שהוא כן יוציא ויתן כתובה. איבעית אימא קרא. איבעית אימא גמרא. איבעית אימא סברא. קרא דכתיב [בראשית ל"א] אם תקח נשים על בנותי. איבעית גמרא דאמרינן הכא והוא דאפשר בסיפוקייהו, ובנדון זה כתיב [משלי כ"ט] ורועה זונות יאבד הון. ואיבעית אימא סברא דגרע מכל הנהו דפרק המדיר.

כל טענותיו אינן אלא בנוגע ליכולת של האשה לחיות עם אדם במצב כזה, ולא ליחס שלה כלפיו בגלל שהיה רועה זונות בעבר. וגם הדמיון לכל אלו שבפרק המדיר בין אם כוונתו למדיר את אשתו ובין אם כוונתו למומים של ריח הפה וכיו"ב אין ללמוד משם אלא למומים הגורמים לכך שהאשה אינה יכולה לחיות עם בעל כזה, וא"כ גם דין רועה זונות אינו נוגע אלא לדברים הנוגעים להמשך חיי הנישואין ולא למה שאירע בעבר.

לעומת זאת לגבי טענת מאיס עלי, כתב המאירי בכתובות סג, ב:

ר"ל שאף שאנו מכירים בו שהוא ראוי לימאס מחמת רוב פחיתותו והפסד עניניו, אם במדות אם בשאר דברים מכוערים, והדברים מוכיחים שלא בסיבת נתינת עין באחר הוא.

הרי שעיקר הענין הוא שיהיה ראוי להימאס בגלל פחיתותו או מעשיו הרעים, וממילא כעת הוא מאוס על האשה, והיא אינה מסוגלת לחיות עמו בגלל אותה מאיסות, אבל לא בגלל עצם מעשיו הרעים.

הדברים מבוארים כמעט בפירוש בשו"ת מהרש"ל סי' סט בענין בעל שהיה משחק בקלפים ומשתכר, והחרים עליו אבי האשה שלא יעשה כן, ועבר על החרם, ובא אבי האשה ותובע שיכפוהו לגרש את בתו, וכתב המהרש"ל:

נראה בעיני פשוט שאין לכופו ליתן גט וכו'[2] אבל אם יברר עליו מעשה חיתוך ח"ו והדומה לו שהוא מזיק ומסכן את עצמו והמצורף לו אין לך מום גדול מזה ופשיטא שיכולין לכוף אותו ולהוציא א"ל שיודה על פשעיו ויקבל תשובה ויתן אמתלא לפשעיו ולא הורגל בכך אלא שמקרה לא טהור בא לידו ג"כ אין כח ביד המורה לכוף אותו לגרש ומ"מ פשיטא דפשיטא הוא שאין כופין אותה להיות אצלו מאחר שבאה בטענת דמיאוס וכו'. וא"כ בנדון זה שהיא אמרה שהוא מאיס עליה מחמת מעשיו הרעים ששותה יין נסך תמיד בבית משתיהם ובא שיכור לביתו כאשר מסופר בטענותיה וגם עבר על בריתו שנשבע שלא לשחוק ומגזם לסכן לשרוף ולאבד ולמכור אין לך מאיס גדול כזה ומי לא יודה בזה שהוא מאיס ממש ושנאוי בעיני אלקים ואדם אף אם היא לא טענה ק"ו שטענה והעידו עליה אלופי ישראל שדיברו עמה בפיוסים חוץ מבית אביה ובתחבולה באו עליה ולא הועיל כל דבריהם.

דבריו ברורים שכלפי הכפייה לגרש מצד שיש בו מום, אין לכופו לגרש אלא אם כן ידוע שהוא מזיק ומסכן את עצמו, אבל כלפי הקביעה שדינה של האשה כטוענת מאיס עלי בטענה מבוררת, בודאי שיש בידה לטעון כך[3].

כן כתב בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת סי' צ בענין בעל שעזב את אשתו לתקופה ארוכה ונשא אשה אחרת, ואחרי שהאריך שאין לכפותו לגרש מצד עובר על דת משום שלא התרו בו, וכן אין לחייבו משום מורד שמנע ממנע מזונות בכל הזמן שלא היה כאן מהטעמים המבוארים בתשובה שם, סיים:

ואמנם הא ודאי שהאשה יכולה לטעון מאוס עלי מחמת בגידת הזמן הארוך הזה ואף שלא התרו בו ולכן אין כופין אותו לגרש מ"מ גם היא אינה מחוייבת לדור עמו[4].

נראה שזו גם כוונת ערוך השלחן סי' קנד סט"ז שכתב:

עוד כתב מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו אם יש עדות בדבר שראו אותו עם מנאפים או שהודה י"א שכופין אותו להוציא אבל משום שמביאים לו ילדים אין לחוש דילמא משקרים עליו עכ"ל ואף על גב דעל שארי עבירות כשאין נוגע לה אין כופין אותו לגרש מ"מ ברועה זונות כופין דוודאי נוגע לה לעונתה דרועה זונות ממאס בהיתר ומים גנובים לו ימתקו ובוודאי שמאוס עליה ואפשר שגם יש סכנה בדבר ולא מיבעיא לדעת הרמב"ם דבמאיס עלי כופין להוציא אלא אפילו להחולקים במאיס עלי בכה"ג מודים והרי בש"ס מבואר דבמורד מתשמיש כופין וכ"ש ברועה זונות דגרוע יותר כמובן וכל זה כשנתברר הדבר בבירור גמור:

לכאורה כוונתו לחלק כנ"ל בין טוענת מאוס עלי, שבזה נחלקו הרמב"ם והחולקים עליו, מה שאין כן ברועה זונות הטענה היא כלפי העתיד וכמו במורד מתשמיש ושאר המקרים שציין להם.

עוד יתבאר בהמשך חילוק זה גם בנוגע לחיוב בתוספת כתובה.

חיוב לגרש בטוענת מאיס עלי בטענה מבוררת

כאמור במקרה שלפנינו נראה ברור שיש לאשה טענה מבוררת מדוע הבעל מאוס עליה, ואם כן יש לדון לחייבו לגרש מטעם זה.

מקור הדברים הוא ממחלוקת הרמב"ם ושאר הפוסקים הנ"ל.

הרמב"ם פי"ד מאישות ה"ח כתב:

אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי, כופין אותו להוציא לשעתו, לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה.

כידוע הרבה ראשונים חולקים על הרמב"ם בדין זה, ואף להלכה נפסק שלא כדעתו, וכמו שכתב השו"ע סי' עז ס"ב:

האשה שמנעה בעלה מתשמיש, היא הנקראת מורדת; ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה: מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי, אם רצה הבעל לגרשה וכו'. דקדקו הפוסקים מדבריו שדוקא אם רוצה לגרשה, אבל אין כופים אותו לכך.

אלא שגם לפי דעת הסוברים שאין לסמוך על שיטת הרמב"ם וסיעתו לכפות לגרש בטוענת מאיס עלי, נחלקו הראשונים אם יש חיוב לגרש.

המאירי בכתובות סג,ב, כתב:

וקצת חכמי הדורות מפרשין בדבריהם יהיב לה גיטא שחייב, אלא שמכל מקום אין כופין אותו.

בשטה מקובצת שם ס"ד א כתב בשם תלמידי רבינו יונה:

וכתב רבינו יונה ז"ל וז"ל דאף על גב דאין כופין לתת גט באומרת מאיס עלי, היינו כפייה בשוטים, אבל ב"ד מודיעים לו שמצוה עליו לגרשה ונותנין לו עצה שיגרשנה, ואם לא יגרשנה האי מאי דאמרינן האי מאן דעבר אדרבנן מצוה למקרייה עבריינא. ורבינו תם ז"ל היה אומר שאפילו זה לא נאמר לו, אלא שאם יבא לימלך אם יגרשנה בלא כתובה ב"ד נותנין לו עצה שיגרשנה לאלתר.

בפד"ר ח"ז עמ' 204 בפסק דין של הגר"י ניסים הגרי"ש אלישיב והגר"א גולדשמידט הרחיבו במחלוקת זו, והביאו מדברי ראשונים נוספים שנראה מדבריהם שסוברים שאין על הבעל חיוב לגרש כלל.

אבל בשו"ת עזרת כהן למרן הגראי"ה קוק סי' נו הכריע כדעת הסוברים שניתן לחייב את הבעל לגרש, וכתב:

בענין חיוב מזונות של האשה, שבעלה הוא רע מעללים מאד, פושע ומסלף דרכיו עמה, עד שהכל מכירין שהצדק עמה, באמרה מאיס עלי... וכתבתי ע"ז סמוכין מהא דהויא אנוסה בזה, שאע"פ שאין אנו רשאין לצאת מגדרן של רוה"פ החולקים על הרמב"ם, ורש"י ורשב"ם דס"ל כותי' דכופין לגרש במאיס עלי, ודבריהם מובנים מאד היכי דאיתנהו טענות חשובות ומכריעות מצד האשה כנ"ד, מ"מ מפני חומר א"א אין אנו נהוגין לכוף לגרש. אבל מ"מ מאחר שמצד הדין חייב הוא להוציאה מת"י, כסברת הרמב"ם שלא תהיינה בנות ישראל כשבויות, כיון שהיא אומרת מ"ע בטענות מבוררות, והוא מעכב אותה שלא תוכל להנשא לאחר שיפרנס ויזון אותה, ודאי דסברא אלימתא היא שצריכין לחייבו במזונות, כדעת כת"ר, וכמש"כ בתשובתי הנ"ל.

לכאורה דבריו תלויים במחלוקת ראשונים, אולם כנראה שלמעשה הכריע כדעת הסוברים שהבעל חייב לגרש. כן האריך להוכיח הגר"ח איזירר בשורת הדין ח"ב שיש לנקוט להלכה ולמעשה כדבריו.

לכאורה היה נראה להביא מקור לדבריהם מדברי הרמ"א ביו"ד יו"ד סי' רכח ס"כ:

אבל אם האשה אומרת ששונאת אותו ונתנה אמתלא טובה לדבריה, מתירין לה שלא מדעתו, דאפילו אם כבר נשאה, האומרת: מאיס עלי, חייב להוציא. כך כנראה נקט בביאור דברי הרמ"א בשו"ת יביע אומר ח"ג אבהע"ז סי' יח[5].

אולם אלמלא דבריו היה נראה לכאורה שאדרבה מדברי הפוסקים שם משמע שלא חילקו כך, שהרי כתב בט"ז שם: היינו לדעת רמב"ם, אבל לא קיימא לן כן באבן עזר סימן ע"ז.

וכן בביאור הגר"א שם: כ"ה דעת הרמב"ם, ואף שכל הפוסקים חולקין מהא דר"פ הנזקין מ"ט ב' מאי ד"א וכ"ת כו', מ"מ אינה מחויבת להיות עמו, וכ"ש דעדיין לא נשאה דמתירין לה.

אם נאמר כדעה זו, שלמרות שאנו פוסקים דלא כהרמב"ם, מ"מ ההלכה היא שיש חיוב לגרש, הרי ניתן ליישב את דברי הרמ"א בפשיטות, ומשמע מדבריהם שלפי ההלכה אין אפילו חיוב לגרש[6].

עוד יש להוכיח לכאורה דלא כדעה זו מדברי הרמ"א הנ"ל באבהע"ז סי' קיז סי"א, שכתב:

אבל משום שאר מומין אינו יכול לגרשה בעל כרחה, אבל מכל מקום אין כופין אותו להיות עמה, מאחר דמאיסה עליו, ורוצה לגרשה ולתת לה כתובתה.

הרי אם הבעל חייב לגרש, כ"ש שהאשה חייבת להסכים להתגרש, ואם אכן זו דעת הרמ"א, א"כ מה החידוש בדבריו שאין כופים אותו להיות עמה.

וכן מדברי השו"ע הנ"ל שתלה את הדבר ברצונו של הבעל משמע קצת שאין אפילו חיוב לגרש, אם כי אפשר לומר שמאחר שלמעשה אין כופים אותו ניתן לומר שבפועל הדבר תלוי ברצונו.

אולם למעשה כמדומה שהמנהג בבתי הדין בימינו לחייב את הבעל לגרש בטענת מאיסות מבוררת.

עוד יש לצרף לזה את דברי רבנו ירוחם הידועים שאליו ציינו בית הדין קמא בפסק דינם (במישרים נכ"ג ח"ח):

וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספ' וכל מאי דיהיב לה מדיליה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה.

אלא שמדבריו מבואר שדבריו אמורים דוקא במקרה שהבעל אף הוא רוצה לגרש, אלא שנמנע מכך מפני שיקולים צדדיים, וע"ז כתב ב"כ הבעל בערעור שלפנינו שהבעל טען בפני בית הדין קמא שרצונו בשלום בית.

ונראה שכוונת בית הדין קמא היתה שהדברים נכרים לעין שלפי האמת אין רצונו של הבעל בשלום בית, ואינו טוען כך אלא לצורכי הטענות הממוניות שמעלה, ואם כן דבריו אינם אלא בגדר של פטומי מילי בעלמא. ואם כי הדברים טעונים בירור מעמיק, אולם במקרה שלפנינו שלדעת הרבה פוסקים בלא"ה ניתן לחייב את הבעל לגרש, יש לסמוך על דברי ר' ירוחם בתור צד נוסף לחייב.

כן יש להוסיף את דברי הגר"ח פלאג'י המפורסמים בענין שאליהם ציין הגר"ד לבנון בהחלטתו.

לסיכום: במקרה שלפנינו נראה פשוט שיש להתייחס לאשה כאל טוענת טענת מאיס עלי בטענה מבוררת, ומצד זה בלבד יש לחייב את הבעל לגרש את אשתו.

חיוב לגרש מצד דין רועה זונות וכיוצא בזה

עוד יש לברר האם ניתן לחייב את הבעל לגרש גם מצד הדינים המבוארים בשו"ע סי' קנד, כגון רועה זונות או בעל המכה את אשתו וכיו"ב.

עמיתי הגר"ד לבנון רצה לחייבו משום דברי הרשב"א הנ"ל שלמד דין מכה את אשתו מדין מדיר את אשתו, ורצה לדמות את דבריו למקרה שלפנינו. והנה יש לדון על עצם דבריו שיש לכלול את המקרה שלפנינו בכלל דברי הרשב"א והאגודה. ואמנם מפשטות דברי האגודה והרמ"א נראה שאין הדברים אמורים אלא באדם שרגיל ממש לבגוד באשתו, וכמבואר מדבריו שעל ידי כך הוא מאבד את כל ממונו, ע"י שיצטרך לפרנס ילדים מנשים אחרות וכיוצ"ב, וכ"ז לא שייך כל כך במקרה שלפנינו, ומשמע קצת מדבריו שבמקרים פחות חמורים אין כפיה לגרש, ואם כן כמו כן אין לנו מקור לכך שחובה לגרש[7].

מה שרצה הגר"ד לבנון ללמוד מסברא שגם בעל שבוגד באשתו בצורה פחות חמורה גרוע ממדיר את אשתו, והביא ראיה לדבריו מדברי הרשב"א שדימה בעל מכה למדיר. נראה שיש לחלק בין המקרים הללו, שהמדיר את אשתו פוגע באשה באופן ישיר, ובזה אמרו שזכותה לטעון שאינה רוצה לחיות בצורה כזו, ומדין זה למד הרשב"א שכ"ש במכה את אשתו, שודאי יכולה לומר כך. אבל אדם שבוגד באשתו אינו גורם לה צער או נזק באופן ישיר, וזה הוא מעשה שעושה בעצמו, ואף שברור שהאשה נפגעת מכך, אין זו פגיעה אלא כתוצאה ממעשיו, ואינו פוגע בה באופן ישיר, ואם כן אין לנו מקור לחייבו לגרש.

אלא שעדיין יש מקום לחייב לגרש משום עובר על דת, שהרי סוף סוף עבר על עבירה של ייחוד עם אשה ועל עבירה של נגיעה של חיבה באשה נדה, וברור לכאורה שעבירות אלו הן עבירות שנוגעות לאשה.

בעיקר השאלה האם כל עובר על דת בדברים שנוגעים לאשה חייב לגרש, משמע מדברי הרמ"א סי' קנד ס"א שניתן אפילו לכפות לגרש שכתב:

ויש חולקין ואומרין דאין כופין למתנכר או שאר עובר על דת (תשובת מהר"ם), אלא א"כ פושע לה, כגון שמאכילה דבר איסור (מהרי"ו סימן כ"ב), או שעבר על חרם ששעבד עצמו נגדה שלא להקניטה ושלא להכותה, או שנודר ואינו מקיים שבניו מתים בעון נדרים.

לכאורה הוא הדין לכל עובר על דת בדברים הנוגעים אליה, וכן מבואר לכאורה מדברי הנודע ביהודה מהדו"ת אבהע"ז סי' צ שפסק:

והנה דעת הרב השואל לכופו לגרש אף בשוטים משני טעמים טעם א' ע"פ דברי רמ"א אלו בעבר על חרם ששעבד עצמו נגדה כו' וכיון שזה עבר על חרגמ"ה שהוא כלפי דידה שנשא שתי נשים שחדא נעשית צרה לחברתה.

אף הנו"ב שם לא חלק עליו, אלא שדן שאולי אין כופים לגרש בעובר על דת ואין בזה אלא חיוב, ומ"מ מבואר שמודה שחייב לגרש. וא"כ יש לומר שה"ה בכל עובר עבירה שנוגעת לאשה, וכמו שמצאנו אצל האשה שעוברת עבירה של פריצות נחשבת עוברת על דת.

כן מבואר לכאורה מדברי הנודע ביהודה שם סי' צא:

ועתה אדבר בגוף דין זה אם היה מתברר בעדים ששימש בנדתה או שהיה מודה לדבריה אם היה הדין נותן לכופו להוציא או לא. הנלע"ד בזה דאין חילוק בינו לבינה כלל וגם היא בעוברת על דת כל מה דחשיב בגמרא היינו דבר שמכשילתו או בנודרת שהטעם שגורמת מיתת בניו או בעוברת על דת יהודית שהם דברים של פריצות שבזה יש לחוש שתבוא לידי זימה.

אולם מדברי הנו"ב שם בהמשך דבריו משמע שגם בעובר עבירה שנוגעת לה אין לכפותה לגרש, אלא בנודר ואינו מקיים או במכשיל בדבר עבירה, שאחרי שהאריך לבאר שבעוברת על שאר עבירות חמורות במה שאינה מכשילתו אפי' אכלה חזיר ולא האכילתו או לבשה שעטנז לא מצינו שיכול להוציאה בלא כתובה, ואפי' במכשילתו הוא דוקא במה שאי אפשר לו לידע ואי אפשר לו להזהר, מסיים:

ואם שכב עמה בנדתה הרי דבר זה אי אפשר להכשילה בלא דעתה אין כופין אותו להוציא. ואפי' אם כבר אנסה ובא עליה בנדתה באונס הנה לא מבעיא אם אנסה בעיר בבית דשכיחי רבים שאין זה מיחשב אונס שהיה לה לצעוק אל בני הבית אלא אפי' היה במקום סתר ולא היו שם בני בית ואנסה מ"מ הרי תוכל להזהר להבא שבימי טומאתה או בימי לבונה אם אינו חשוד רק על ימי ליבון לא תלך עמו לבית הסתר.

הרי שאפילו בשוכב עימה באונס גמור, אין לכפותו לגרשה מכיון שתוכל להיזהר שלא יכשיל אותה לעתיד לבוא, ואף על פי שעבר על איסור חמור ביותר וגם ברור שיש כאן עבירה כלפיה, ואף על פי כן אין לו חיוב לגרשה.

וכן בדברי המהרש"ל בשו"ת סי' סט יש מקום להסתפק בדבר, שאולי אין הדברים אמורים אלא בעובר על חרם בענין הנוגע לה, ולא בכל איסור שהוא, וכך כתב בענין בעל שהיה משחק ומשתכר:

נראה בעיני פשוט שאין לכופו ליתן גט כי תקנת הגאונים שבבבל שהבי' מהרי"ח לא נתפשטו וכל האחרונים חלקו בדבר וכן אנו נוהגים שלא לכופו אפי' הוא עובר חרם או נשבע ואינו מקיים כי דווקא באשה חשו חכמים בזה ולא באיש וגדולה מזו כתב בהג"ה מיימונ"י בשם מהר"ם (ספכ"ה מהל' אישות) דאפי' עובר על דת או מומר אין כופין אותו להוציא ותדע מדלא מנה רשע שכופין אותו להוציא וטעמא דטב למיתב טן דו כו' אם לא שקבל עליו בחרם שלא להכותה או שלא להקניטה ע"כ. ואף שנוכל לומר שחרם זה שקבל הוא כנגד דידה שלא יאבד את ממונו וזמנו בשחוק ושכרות וכמה יקניטה יותר מזה מ"מ אין דעתי מסכמת לכוף בגירושין א"ל בראייה ברורה ולא לדמות מילתא למילתא מאחר שיש לבעל דין לחלוק ולומר מאחר שבתוך אותו כתב קישור על השחוק לא נמצא שיהא תלוי בדידה אלא בדעת חמיו ועוד שמא דוקא להכותה ולהקניטה מעצמו קאמר ע"י שמגרה בה מדון ולא במה שיהא קניטה מעצמה ואם כן יאמרו ח"ו גט מעושה הוא וכו' ומ"מ פשיטא דפשיטא הוא שאין כופין אותה להיות אצלו מאחר שבאה בטענת דמיאוס וכו'.

הרי שאף על פי שודאי גורם לה צער גדול, והיה מקום להחשיבו כעובר על דת מחמת ששותה יין נסך, והוא שנאוי בעיני אלקים ואדם, וכמו שכותב המהרש"ל שם, מ"מ לא רצה המהרש"ל לכופו לגרש אלא אם כן עבר על חרם שהחרימו אותו כלפיה. ולכאורה משמע מדבריו שאין עליו אפילו חיוב לגרש, שהרי כתב שאין כופים אותה להיות אצלו מאחר שבאה בטענת מיאוס, ומשמע שמצד דין עובר על דת לא היה מקום לחייבו לגרש. אמנם מאידך נראה מדבריו שמעיקר הדין סמך על כך שיש כאן דין עובר על דת, אלא שלענין כפיה לגרש לא רצה לסמוך על סברתו, אולם כלפי להודיע לבעל שחובה עליו לגרש שאין בזה חשש גט מעושה אין להחמיר כל כך. ויתכן שבנדון המהרש"ל היה ברור שהבעל לא יציית לדברים כאלו ולכן לא התייחס אלא לכפיה לגרש. אם כי הפשטות של דבריו היא שאין על הבעל אפילו חיוב לגרש.

בערוך השלחן שם סט"ז לענין דין רועה זונות, כתב:

ואף על גב דעל שארי עבירות כשאין נוגע לה אין כופין אותו לגרש מ"מ ברועה זונות כופין דוודאי נוגע לה לעונתה דרועה זונות ממאס בהיתר ומים גנובים לו ימתקו ובוודאי שמאוס עליה ואפשר שגם יש סכנה בדבר ולא מיבעיא לדעת הרמב"ם דבמאיס עלי כופין להוציא אלא אפילו להחולקים במאיס עלי בכה"ג מודים והרי בש"ס מבואר דבמורד מתשמיש כופין וכ"ש ברועה זונות דגרוע יותר כמובן וכל זה כשנתברר הדבר בבירור גמור.

מבואר מדבריו שאין להתייחס לעבירה שעבר כאל עובר על דת בדבר הנוגע לה אלא כאשר בגלל זה יהיה ממאס בהיתר ויש חשש סכנה שאז הוא גרוע ממורד בתשמיש, משא"כ במקרה שלפנינו צ"ע אם שייכים דברים אלו.

גם מדברי האגודה הנזכרים לעיל נראה שיש לדקדק שאין דין עובר על דת אפילו ברועה זונות, או שאין כפיה לגרש בעובר על דת, שהרי אם לא כן היה לו לדון שכופים לגרש מצד זה. ואין נראה לפרש שבאמת זו היא כוונתו, וכמו שכתב הגר"א איגרא.

וכן מדברי הגר"א שהביא מדין עוברת על דת מקור לכך שאין כופים לגרש בלא התראה, נראה שאין להביא שום ראיה לעצם הדין שבעובר על דת כופים לגרש, וכל דבריו אינם אלא ללמוד להיפך שכשם שבעוברת על דת צריך התראה כך גם במכה את אשתו צריך התראה, וכמו שכתב הגר"א איגרא.

בנוסף, כאמור לעיל כל זה אינו אלא אם נניח שהוכח שהבעל אכן נהג כך לאחר ההתראה, שאז יש לתלות שימשיך לנהוג כך גם בעתיד, ובאופן כזה נאמרו החיובים הנ"ל לגרש, אבל אם החיוב לגרש נובע מהמאיסות של האשה בו בגלל מעשיו בעבר, אין לחייבו לגרש אלא משום טענת מאיס עלי בטענה מבוררת. וכן החיוב לגרש מצד עובר על דת, יתכן לומר כך רק באופן שהתרו בבעל ועבר על ההתראה, וכמבואר מדברי הגר"א שהביא את דין עוברת על דת כמקור לכך שצריך התראה בבעל המכה את אשתו.

כן מבואר בפירוש בשו"ת נודע ביהודה שם סי' צ:

א"כ אף לדינו של הגהת רמ"א בעבר על החרם הנוגע לדידה כופין להוציא אכתי מאן יימר דלא בעי התראה ולמה גרע כח הבעל מכח האשה שמבואר בסי' קט"ו שצריכה התראה[8], ואף לדעת הסוברים דבעוברת על דת משה א"צ התראה[9], היינו משום שהכשילתו אבל הוא לא הכשיל אותה.

כן כתב גם בסי' צא שם בתוך דבריו שכל הנדון של כפיה לגרש אינו אלא באופן שעבר על ההתראה.

אמנם אע"פ שלעצם הקביעה שאדם מסויים הוא בכלל רועה זונות או מכה את אשתו מבואר מדברי כל הפוסקים שצריך להביא ראיה ברורה, לגבי מי שהוחזק כבר כעובר על דברים אלו והתרו בו ועבר על ההתראה, נראה מהדברים הנ"ל שאין צורך בראיה ברורה לכך שימשיך לנהוג כך גם בעתיד. שאם לא כן לא יועיל מה שהתרו בו, וכל אחד יטען מכאן ואילך אשפר את מעשי ולעולם לא נוכל לכפות עליו לגרש. ובהכרח שבאופן שהתברר שאדם זה עבר על ההתראה שוב אין לתלות שיחזור בו אלא אם כן יביא הוכחה לדבריו. אולם בלא התראה אין להניח שבגלל שנהג כך בעבר שכמו כן ינהג גם בעתיד.

במקרה שלפנינו לאחר ההתראה שהתרו בבעל בבית הדין קמא לא הוכח שהוא אכן קיים קשר עם נשים אחרות, אלא שהשתמש בטלפון עם אינטרנט פרוץ, וגם השמיד את הטלפון בשעה שנתפס משתמש בו, דבר שלפי דברי בית הדין קמא מהווה רגלים לדבר שאכן חזר לסורו, אך ראיה ברורה אין כאן.

ומה שכתב הגר"ד לבנון שיש כאן אומדנא ברורה שהבעל קיים קשר עם נשים אחרות לאחר ההתראה, אינו נראה לענ"ד, ובהחלט יתכן שהשמיד את המכשיר כדי שלא יתברר שהשתמש באינטרנט פרוץ, וכדבר בית הדין קמא והגר"א איגרא. בנוסף לכך קשה מאוד להוציא ממון, או לחייב לגרש שהוא כעין הוצאת ממון על פי אומדנא מעין זו, וכמו שנפסק בשו"ע חו"מ סי' טו ס"ה:

יש לדיין לדון דיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להם שהם אמת, והדבר חזק בלבו שהוא כך אף על פי שאין שם ראיה ברורה. ומשרבו בתי דינים שאינם הגונים ובעלי בינה, הסכימו שלא יהפכו שבועה אלא בראיה ברורה, ולא יפגמו שטר ויפסידו חזקתו על פי עדות אשה או קרוב אף על פי שדעתו סומכת על דבריהם, וכן אין מוציאים מהיתומים אלא בראיה ברורה, לא בדעת הדיין ולא באומדן המת או הטוען וכו'.

לא נותרה לנו אלא הטענה שבעל שנהג כך במשך תקופה, וגם אחרי ההתראה נהג שלא כשורה בדבר מסויים, גורם לאבוד מוחלט של האמון בו, ואי אפשר לצפות מהאשה שכל חייה תחיה בחשש שבעלה בוגד בה. ואמנם אף על פי שהדברים מסתברים מ"מ קשה להכריע בצורה ברורה על סמך סברא כזו לחייב לגרש או להוציא ממון.

אמנם בערוך השלחן סי' קנד סי"ז כתב לגבי בעל הרגיל לכעוס על אשתו:

עוד כתב בסעיף ג' דאיש שרגיל לכעוס ולהוציא אשתו מביתו תמיד כופין אותו להוציא כי ע"י זה אינו זנה לפעמים ופורש ממנה בתשמיש יותר מעונתה והוי כמורד ממזונות ותשמיש עכ"ל וכן פסק הרשב"א וממילא דאין ממהרין לגרש דהרי גם במודר נתבאר בסי' ע' וסי' ע"ז איך לנהוג וכ"ש בכה"ג אלא הכוונה הוא שמקודם מייסרין אותו כפי ראות עיני ב"ד ואם אינו מועיל כופין אותו להוציא אבל בתשו' הרשב"א [תרצ"ג] משמע דכיון שהוא רגיל בכך א"א למיקם עמו בדינא ודיינא וכופין אותו מיד ע"ש ועכ"ז כן הוא כמ"ש דעד שמתרגל בכך מסתמא אין שותקין בזה וממילא כשאינו מועיל ורגיל בכך תו אינו מועיל דינא ודיינא:

ונראה מדבריו שבדברים שידוע שהבעל רגיל בהם, אין צורך בהתראה כדי להניח שימשיך לנהוג כך, ויש להניח שמן הסתם ינהג כך בעתיד. ואם כן יש לצדד שכמו כן במקרה שלפנינו, ואף שלגבי כפיה ממש מסתבר שאין לסמוך על כך, מ"מ לגבי חיוב לגרש יתכן שיש לצדד כדבריו.

לסיכום: במקרה שלפנינו צע"ג אם ניתן לחייב את הבעל לגרש מדין עובר על דת או מדין רועה זונות, וכפי שהתבאר שישנם כאן שני ספיקות גדולים: א. האם בכלל יש חיוב לגרש בגלל מעשים כאלו. ב. האם התקיים כאן התנאי שנהג כל לאחר ההתראה, או בדרך שנראה שימשיך לנהוג כך גם בעתיד. מאידך מאחר שכפי שהתבאר לעיל יש מקום גדול לחייב את הבעל לגרש בגלל שהאשה טוענת מאיס עלי בטענה מבוררת, ובגלל דברי רבנו ירוחם ור' חיים פאלאג'י, נראה שבנדון שלפנינו יש להוסיף לכך צד של חיוב לגרש משום האמור כאן.

על כן נראה שיש לפסוק שחובה על הבעל לגרש את אשתו.

ב. תוספת כתובה

לגבי הדיון אם הבעל חייב לשלם לאשתו תוספת כתובה, נראה לענ"ד שהדין תלוי במבואר לעיל בשורש החיוב של הבעל לגרש את אשתו.

כפי שציין הגר"א איגרא לגבי בעלי מומים שכופים לגרש, כבר כתב הב"ש סי' קנד ס"ק ב:

ולענין תוספת כתובה עיין סעיף ז' כשבאה בטענה חוטר' לידה אין לה תוספת כי למשקל ולמיפק לא הקנה לה כן הדין בכל הני אין לה תוספת אפילו במוכה שחין דצריך לגרשה לטובתו מ"מ נראה דאין לה תוספת וכו'. וכן איתא בתוס' ובמרדכי שם ובהג"א ריש המדיר בשם ר"ח דאין לה, אלא ר"ת ס"ל דיש להן, ואין ראי' מדבריו דהא ס"ל הבאה מחמת טענה נמי יש לה, ולא קי"ל כוותי':

בחזו"א אהע"ז פקפק תחילה בדברי הב"ש, ומצדד לומר שדוקא בבאה מחמת טענה אין לה תוספת, וכתב שמה שכתב הב"ש שכ"כ בתוס' ובמרדכי ובהג"א, ליתא שם. אולם בהמשך דבריו כתב ששוב ראה שכ"כ בהגמ"ר בהדיא.

וכך כתב הגהות מרדכי כתובות סי' רפט שאליו מציין החזו"א:

תנאי כתובה ככתובה דמי אומר ר"ח דוקא להני מילי דמני הכא הוו תנאי כתובה ככתובה אבל לשאר דברים לא... וכן ההיא דשילהי הבא על יבמתו באה מחמת טענה דכופין אותו להוציא ויתן כתובה, פר"ח דתוספת לא יתן דאדעתא למיפק לא הוסיף לה ולהכי לא חשיב לה. ואם תאמר ההיא דהמדיר אשתו דאמר יוציא ויתן כתובה וע"כ גם תוספת צריך ליתן לה, דאם לא כן כל אדם ידיר אשתו אם רוצה לגרשה כדי להפטר מתוספת, וא"כ ליחשוב הכא דלהא מילתא תנאי ככתובה דמו עם אינך דחשיב הכא. ויש לומר דבר פשוט הוא דאית להו תוספת... וכן כל הנך דכופין ויתן כתובה, פירש ר"ח דלית להו תוספת מדלא מני להו הכא.

אמנם החזו"א שם נוקט שכל זה באלו שכופים אותו שלא באשמתו, אבל באלו שכופים בגלל דבר שנגרם על ידי מעשיו, והוא יכול לשנות את דרכיו ולהימנע מהכפיה, יש לאשה תוספת כתובה.

אלו מילותיו של החזו"א הנצרכים לענינינו:

והאומר אי אפשי אלא כמנהג פרסיים, דאמר יוציא ויתן כתובה, נראה דיש להן תוספת, וכש"כ במורד מתשמיש או אומר אינו זן ומפרנס דמחייבינן ליה לגרש... יש לה תוספת. וכן במדיר את אשתו, יש לה תוספת, דכל שהוא מעיק לה הוי כמוציאה לדעתו, וכ"כ בהגמ"ר להדיא וכו'.

אחר כך הוא מצדד לחלוק על הב"ש וכאמור לעיל, אולם חזר בו מכח דברי הגהמ"ר הנ"ל, וממשיך: ואף למאי דסתים, לא שמעינן בנעשה מקמץ, כיון דכפינן התם בשוטים וכו'.

כוונתו למקמץ צואת כלבים שלא לדעת אשתו, שהוא זה שגורם למאיסות שלה, וכמבואר בדבריו קודם לכן. ומשמע שמדברים אלו אינו חוזר בו גם לאחר שהביא את דברי הגהמ"ר הנ"ל. וההסבר הוא כנ"ל בדבריו שמאחר שהדבר נעשה בבחירתו החופשית, הרי הוא כמוציאה מדעתו, ולא שייכת הסברא שעל דעת שתצא ותטול ממנו לא כתב לה.

כן בהמשך דבריו דן החזו"א שיש תוספת למי שנעשה בעל מום מרצונו:

ועי' בלשון התוס' יבמות בתשובת ריצב"א כתב דבאינו יכול לבעול יש לה תוספת, ומודה בזה ר"ח דלא שייך לומר דאדעתא למיפק לא כתב, דהא ידע דלמיפק קאי... ומיהו במורד בבחירת לב כמו מדיר ונעשה מקמץודאי יש לה תוספת, וכסברת ריצב"א דמידע ידע שאם לא יצא ידי חובתו נגדה דלמיפק קאי וכו'.

מבואר בפירוש מדבריו שבכל מקום שהבעל גורם לכך שנעשה בעל מום בבחירת לבו, יש לאשה תוספת כתובה, וזאת משני טעמים: א. באופן כזה הבעל נחשב כמגרש לרצונו. ב. באופן כזה הבעל ידע מראש שאם ינהג כך יהיה עליו לגרשה, וממילא לא שייכת הסברא שאדעתא למיפק לא כתב לה.

דברי הגר"א איגרא שכתב שכוונת החזו"א רק למקרה שהבעל עושה מעשה במטרה לפגוע באשתו, אינם נראים לענ"ד, ונראה בבירור מדברי החזו"א שה"ה לכל מקרה שכופים את הבעל לגרש בבחירת לבו, וכפי שהוא חוזר כמה פעמים על המקרה של נעשה מקמץ בלא דעתה, שאינו נראה כלל שמדובר באופן שעשה זאת כדי לפגוע בה, אלא ודאי שהבעל עשה כן כדי להתפרנס, אלא שמדובר באופן שלא היה אנוס בדבר. וגם הטעמים שכתב החזו"א שייכים בכל מקרה, ולא רק במקרה שעשה כן כדי לצערה ולפגוע בה.

כל מה שדן הגר"א איגרא מדברי האגודה, האם כוונתו לציין למשנה בדף עא או עז, לא הבנתי כלל, הרי ברור שעיקר מטרת האגודה להוכיח שיש כפיה לגרש במי שהוא רועה זונות, ואין הוא דן כלל בענין של תוספת, וא"כ אם כוונתו להוכיח שיש כפיה לגרש ברור שעליו לציין למשנה בדף עז, ועכ"פ כל הנושא של תוספת כתובה לא מוזכר כלל בשום מקום במשנה או בגמרא, וגם האגודה עצמו לא התייחס אליו כלל, ולגבי עיקר הכתובה החיוב הוא גם במקרים של המשנה בדף עז, וכמבואר בשו"ע סי' קנד ס"א, וא"כ כיצד ניתן לדייק מדבריו לענין תוספת.

כמו כן נראה פשוט שאי אפשר להסתמך על ציון מראי מקומות שמובא בספרים שרובם ככולם הם מעשי המדפיסים, ואין ללמוד מהם כלום[10].

אכן באמת יש מקום לצדד להוכיח כן גם מדברי הגהמ"ר עצמו, שכתב לגבי מדיר את אשתו שצריך לתת לה גם תוספת, שאם לא כן כל אדם ידיר אשתו אם רוצה לגרשה כדי להפטר מתוספת[11], ואם כן יש לומר שהוא הדין בכל דבר שהבעל עושה ברצונו. אם כי יש לדחות שאולי אין לחשוש שהבעל יעשה מקמץ צואת כלבים כדי שיגרש את אשתו בלי לשלם לה תוספת. אבל במקרה שלפנינו יש לדון גם בטענה זו, ואמנם אדם כשר בודאי לא ינהג שלא כשורה כדי להיפטר מתוספת, אבל עדיין קשה לומר שכל אדם פרוץ שירצה להפטר מתוספת יהיה רועה זונות, וממילא יגרש בלי תוספת.

כדעה זו נקט הגרי"ש אלישיב בפד"ר ח"ח עמ' 275 וכפי שציין הגר"א איגרא שם:

אמנם נראה פשוט דאף לפי"ד חלקת מחוקק הנ"ל הסובר דמפסדת מתנותיה שקיבלה מבעלה גם במקרה והבעל מחויב לגרשה, וגם כופין אותו על כך. אך במה דברים אמורים כשבאה מחמת טענה בעינא חוטרא לידא, או כשחלה הבעל ונעשה מוכה שחין או בעל פוליפוס וכיוצ"ב דאין בידו להפטר מגורם זה, דכה"ג יכול הבעל לומר אדעתא דהכי לא אקני לך, אבל בגורם כזה שבידי הבעל להסירו כגון שהבעל רועה זונות שבידו לעזוב דרכו ולהתייצב על דרך טוב, בכה"ג לא הפסידה מתנותיה, ודינו כמגרש מרצונו, ואף חייב לשלם לה תוספת כתובה. [ולפ"ז צ"ל מה ששנינו במשנה כתובות דף ע"ז ואלו שכופין להוציא,,, המקמץ והמצרף נחושת וכו'. וכ"ה בשו"ע סי' קנ"ד, וע"ז כ' הב"ש כן הדין בכל הני אין לה תוספת כתובה. דמשמע דקאי גם על מקבץ צואת כלבים, בורסקי, מחתך נחושת מעיקרו, דמיירי באופן דלית לי' מגרמי' כלום, ואין לו ממה להתפרנס, ובע"כ הוא נאלץ להתעסק בעבודות הנ"ל].

כאמור לגבי תוספת כתובה דבריו מפורשים בחזו"א הנ"ל, וקצת תמוה שלא ציין לדבריו.

אמנם הגר"ש ישראלי בפד"ר הנ"ל חלק וכתב:

ונראה שדברי הב"ש והח"מ יסודם בהלכה המבוארת ברמ"א /אה"ע/ (סי' ע"ז ג') בדינא דמתיבתא שאומרת מאיס עלי באמתלא מבוררת כגון שאומרת שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו. ובאמתלא זו, לאחר שנתבררה לבית דין התנהגותו הנלוזה, אינה צריכה לא השבעה ולא קבלה בחרם כמבואר בתשו' מהרש"ל (סי' ס"ט): בנדון זה שהיא אמרה שהוא מאיס עליה מחמת מעשיו הרעים וכו' אין לך מאיס גדול מזה, ומי לא יודה בזה שהוא מאוס ממש ושנוי בעיני אלקים ואדם אף אם היא לא טענה, ק"ו שטענה וכו' בניד"ד לא משבעינן וכו'. ואעפי"כ ההלכה בזה שמחזירה כל מה שנתן או כתב לה. והוא משום שלא כ' לה אדעתא דתיפוק מיניה כמבואר שם בביאור הגר"א. והרי גם כשעוסק במלאכה בזויה ומסריחה הא דכופין להוציאה הוא מפני שטוענת שמאוס עליה וא"י להזקק לו. א"כ כשם שבשהוא גרם שימאס עליה אעפי"כ חייבת להחזיר המתנות וכן אינה נוטלת כלום ממה שכתב לה, כן בהא דכופין להוציאה כשמאוס עליה בשל התעסקותו. ובפשטות דברי הב"ש בסי' קנ"ד שבהללו שכופין להוציא מ"מ אין לה תוספת כתובה, קאי על כל המבואר שם בסעיף זה, כולל גם במש"כ הרמ"א שם מהאגודה דברועה זונות י"א שכופין להוציא. וגם ע"ז קאי מש"כ הב"ש דמ"מ תוספת כתובה אין לה. דאל"ה הו"ל דפרושי. וכן קאי ע"ז דברי הח"מ. ואין מקום לחילוק של מעכתר"ה דמאחר שבידו לתקן דרכו ולהתייצב על דרך טוב בכה"ג לא הפסידה מתנותיה ודינו כמגרש מרצונו. ואף חייב לשלם לה תוספת כתובה. ולפמש"כ שמקור הדברים ברמ"א בדינא דמתיבתא, הרי שם ג"כ המדובר בכה"ג שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו, דיכול לתקן דרכו ולהתייצב על דרך טוב, ומ"מ חייבת להחזיר המתנות ומפסידה כל מה שכתב לה. והטעם פשוט כי אף עפ"י שהוא הגורם והוא הפושע והיא אנוסה למאוס בו כיון שהוא מאוס בעיני אלקים ואדם, כלשון המהרש"ל, מ"מ אמדינן לדעתיה שאינו רוצה לתת לה מתנות בכה"ג דלמיפק קאי.

אמנם כאמור דבריו הם כנגד דברי החזו"א.

עיקר טענתו נובעת מדברי הרמ"א לגבי מאיס עלי בטענה מבוררת, שאף על פי שהוא גרם למאיסות מ"מ אין לה תוספת כתובה. ולולי דבריו נראה שאין מקור כלל מדברי הרמ"א הללו, שהרי הרמ"א לא פסק שבטענת מאיס עלי כופים אותו להוציא, והיינו משום שאין לאשה טענה שאינה יכולה לחיות עם בעל כזה, וא"כ בזה לא שייכת טענת החזו"א שהוא גרם לגירושין, וכל טענה זו היא במקום שהבעל ע"י מעשיו יצר מצב שהאשה איננה יכולה או אינה חייבת לחיות כך [והראיה שחז"ל קבעו שכופים אותו או מחייבים אותו לגרש], ולכן הוא זה שלמעשה גרם לגירושין.

כן מבואר בפירוש מדברי החזו"א שיובאו להלן, שרצה לחלק בין מקום שכופים בשוטים שבזה באופן שהכפיה נגרמה ע"י מעשיו יש לה תוספת, לבין מקום שחייב לגרש אך אין כופים, שאין לה תוספת. והביאור הוא כנ"ל, שכאשר כופים בשוטים יש לומר שהבעל יצר מצב שאין שום ברירה מלבד גירושין, ולכן נחשב כמגרש מדעתו, משא"כ כשיש רק חיוב לגרש, שאין אונס גדול כל כך לאשה, ולכן אף על פי שהוא אשם בגירושין, מ"מ אינו נחשב כמגרש מדעתו. ואף על פי שמסקנת החזו"א נראה שאינו מחלק כך, מ"מ באופן שאין כלל חיוב לגרש, נראה פשוט שאי אפשר לומר שהבעל נחשב כמגרש מדעתו.

וכן טענתו השנייה של החזו"א ע"פ תשובת הריצב"א, איננה שייכת בטענת מאיס עלי בטענה מבוררת, מאותה סיבה.

גם לרמב"ם וההולכים בדרכו שסוברים שכופים לגרש בטענת מאיס עלי, מ"מ נראה שיש חילוק גדול בין טענה זו לבין אלו שכופים להוציא, ואף על פי שטעמם של הסוברים שכופים להוציא בטוענת מאיס עלי גם הוא משום שהאשה נחשבת אנוסה, וכמו שכתב הרמב"ם שאינה כשבוית חרב להיבעל לו, מכל מקום אין לדמות אונס זה לאונס של אלו שכופים להוציא בלא טענת מאיסות. שהרי באלו שכופים להוציא האשה נחשבת אנוסה מצד המציאות, ואע"פ שיכולה להסכים לחיות איתו, מ"מ מצד דרך העולם אין היא יכולה לחיות במצב כזה. משא"כ בטוענת מאיס עלי בטענה מבוררת, היא זו שמואסת בו, ואף על פי שהדבר נגרם בגלל מעשיו, לא שייך לומר כאן שהוא כמו מגרש מרצונו.

לכאורה יש להביא ראיה ברורה לזה משיטת הרמב"ם הסובר שבטוענת מאיס עלי כופים אותו לגרש, ומ"מ מפסידה אפילו את עיקר כתובתה. וכך כתב הרמב"ם אישות פי"ד ה"ח:

אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי כופין אותו להוציא לשעתו לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה, ותצא בלא כתובה כלל... ואינה נוטלת משל בעל כלום ואפילו מנעל שברגליה ומטפחת שבראשה שלקחן לה פושטת ונותנת וכן כל שנתן לה מתנה מחזרת אותו שלא נתן לה על מנת שתטול ותצא.

כן כתב המאירי בכתובות סג ב:

וגדולי המחברים חדשו לומר... ואף הם חדשו בדינין אלו שבמאיס עלאי כופין אותו להוציא לשעתו, שאינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה. ולדעתנו אין כופין אלא שאם אינו רוצה לגרשה כתובתה קיימת, ועומד לו הוא בעצמו והיא בעצמה. וכבר תמהו רבים לדבריהם היאך לא שנו דין זה באותם שכופין אותו להוציא, וזו מיהא אין בה תימה, שאותם שכופין להוציא פירושו בכתובה, וזו שלא בכתובה.

ואילו באלו שכופים או מחייבים להוציא הרי הדין הוא שיש לה עיקר כתובה. ובהכרח שאין להשוות בין המקרים הללו. ובפשטות נראה מדברי הרמב"ם והמאירי שלא חילקו שהדברים אמורים גם במקרה שהמאיסות נגרמה מחמת הבעל, ואם כן ברור שבאופן כזה כשם שאין לה עיקר כתובה כך גם אין לה תוספת. אמנם אפילו לא נאמר כך, מ"מ מבואר שיש חילוק גדול בין טענת מאיס עלי לבין אלו שכופים להוציא לענין עיקר הכתובה, ואם כן מסתבר שמאותו טעם יש לחלק גם בין טענת מאיס עלי בגלל מעשיו של הבעל לבין מום שנגרם בגלל מעשיו של הבעל לגבי תוספת הכתובה.

מדברי החזו"א עולה, שדין זה שבאופן שהגירושין נגרמו בגלל מעשיו של הבעל יש לה תוספת, נוהג גם במקרה שאין כופים אותו לגרש, אלא מחייבים לגרש בלבד. שהרי כתב כך גם במדיר את אשתו וכיו"ב שאין כפיה לגרש. ואמנם בהמשך דבריו כתב:

ומיהו לשון המרדכי ריש המדיר סתום, ומשמע קצת דבכל שאין כופים בשוטים אין לה תוספת לדעת ר"ח. ומ"מ אין ללמוד מן הסתומות כיון דמסתבר לחלק. ואף למאי דסתים לא שמעינן בנעשה מקמץ, כיון דכפינן התם בשוטים, ובזה לא דיבר שם המרדכי.

משמע שנוקט לעיקר כמו שכתב בתחילה, שאין לחלק בזה, וגם במקום שאין כופים בשוטים, יש לה תוספת.

לסיכום: נראה שיש לחלק בדין זה בין מי שכופים או מחייבים אותו להוציא משום שנעשה בעל מום מרצונו, או משום שהוא מדיר את אשתו, או משום שמורד בה, או משום רועה זונות וכל כיו"ב, שבהם נחשב שהבעל מגרש מרצונו, לבין טענת מאיס עלי בטענה מבוררת, שאף לסוברים שכופים לגרש, או שחייב לגרש, אין לה כתובה ולא תוספת כתובה.

לכן במקרה שלפנינו אם ההכרעה היא שיש לחייבו לגרש משום שהוא עובר על דת או כעין רועה זונות, נראה שיש לפסוק בבירור שחייב לה את כל הכתובה והתוספת. אבל אם ניתן לחייבו רק מצד טענת מאיס עלי בטענה מבוררת, וכל שכן אם חיובו משום דברי רבנו ירוחם או דברי ר' חיים פאלאג'י, ברור לכאורה שאין לה כתובה ולא תוספת כתובה.

ומכיון שקשה להכריע בזה, וכמו שביארנו לעיל, נראה לי שיש לקבל את הכרעת הגר"א איגרא שיש להגיע לפשרה בענין התוספת.

הרב דוד ברוך לאו

לאור האמור לעיל בית הדין פוסק שהבעל חייב לתת גט וחייב כפשרה בכתובה ובתוספת בסך 150,000 ש"ח. יש לקבוע מועד ולזמן את הצדדים לסידור גט.

אפשר לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"א במרחשון התשע"ז (22/11/2016).

 

הרב דוד ברוך לאו                     הרב אליעזר איגרא                     הרב דוד דב לבנון

 

 

[1].   דברי הגר"ד לבנון שלמד מדברי הגר"א הללו שיש חיוב לגרש בעובר על דת אינם נראים לפע"ד, ומ"מ גם דין עובר על דת אינו שייך אלא לאחר התראה.

[2].   ויובאו דבריו להלן בהמשך הדברים.

[3].   ונראה לכאורה מדבריו שאף בטוענת מאיס עלי בטענה מבוררת אין חיוב לגרש, ושלא כדעת העזרת כהן שיובא להלן.

[4].   וגם מדבריו נראה לכאורה שאף בטוענת מאיס עלי בטענה מבוררת אין חיוב לגרש, ושלא כדעת העזרת כהן שיובא להלן.

[5].   בשו"ת ציץ אליעזר ח"ה סי' כו, שנוקט שמדברי הרמ"א הללו מוכח שאינו דוחה לגמרי את שיטת הרמב"ם מהלכה, אף על פי שלמעשה הכריע שאין לסמוך על דבריו.

[6].   אם כי ניתן לדחות ראיה זו, שהרי מקור דברי הרמ"א הם משו"ת מהרי"ו ושם הובאו בפירוש דברי הרמב"ם, וא"כ יתכן שפוסקים אלו הבינו שמסתמא לזה גם כוונת הרמ"א. אמנם לכל הפחות נלמד מדבריהם שאין להביא ראיה מדברי הרמ"א שישנו חיוב לגרש.

[7].   בשו"ת נו"ב תנינא סי' צ, שכתב על דברי הרמ"א בענין עובר על דת שאפשר שאין כוונתו לכפיה ממש אלא לחיוב לגרש, וא"כ י"ל שכמו כן בדין רועה זונות המובא מיד אחר כך ברמ"א אין כפיה לגרש אלא חיוב בעלמא, וא"כ משמע לכאורה שכשאינו רועה זונות ממש, וכמו בנדון שלפנינו אין אפילו חיוב לגרש.

[8].   עי' ב"ש סי' קטו ס"ק יז שזו היא דעת רוב הראשונים.

[9].   היינו שיטת רש"י שמביא הב"ש שם.

[10]. וכן בנדון שלפנינו, המובא בב"י בשם האגודה שמציין לדף עז, אינו מופיע בב"י דפוס סביוניטה משנת שיג, ונראה ברור שהיא הוספה של המדפיסים בדפוסים המאוחרים, וכמו בספר האגודה עצמו.

[11]. דברי ההגהמ"ר הם ראיה ולא טעם, ולכן נקט החזו"א בטעמים אחרים, ולא הביא את טעמו של הגהמ"ר.


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ