ו"ע 33740-08-14 ז' נ' משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים

לפנינו ערר על החלטת המשיבה הדוחה את בקשת העורר להכרה במחלת הדמנציה ממנה הוא סובל.

נימוקיה של המשיבה בהחלטת הדחיה מתמצים בכך שהעורר איננו עומד במדדים שנקבעו ע"י וועדת שני לצורך הכרה במחלה זו.

הכלל הוא כי על העורר הנטל להוכיח את תביעתו קרי את הקשר הסיבתי הרפואי והמשפטי בין נרדפותו בשואה ולבין המחלה. מדובר בנטל כבד מאד שעוררים יחידים מתקשים לעמוד בו, משכך באה וועדת המומחים בראשות פרופ' שני וערכה מחקר ודו"ח המקלים מאד עם ניצולי השואה ומאפשרים הכרה פשוטה ומהירה באם עומד ניצול השואה במדדים שנקבעו בדו"ח. הדו"ח זכה להכרה בכל הערכאות ולא בנקל תתאפשר סטייה ממסקנותיו.

זה המקום לומר ובאופן הגלוי ביותר, ככל שהדברים נוגעים להכרה במחלת הדמנציה, לא באמת הוכח "קשר סיבתי רפואי" ישיר בין השואה ולבין הופעת המחלה אלא מדובר בהכרה על רקע סוציאלי בעיקרו ולכן הוגבלה ההכרה לשיעור מצומצם של רבע בלבד על חשבון הרדיפות ורק לניצולי המעגל הראשון.

אין ולו מקרה אחד הידוע לנו או המופיע בפסיקה בו הוכר ניצול שואה השייך למעגל הנרדפות השני בגין מחלת הדמנציה.

ומן הכלל אל הפרט:

העורר שייך למעגל הנרדפות השני והוכר בגין שהייה בעוצר בעיר בוקרשט. הכרה ספציפית זו התבקשה באופן מפורש ע"י בא כוחו דאז, עוה"ד י. קוריס נוכח הבעייתיות שהייתה כרוכה בהוכחת תביעות יהודי רומניה היות ורומניה לא הייתה שטח כבוש או מסופח אלא שטח תחת השפעה גרמנית ולכן העילות דאז היו מצומצמות וקשות מאד להוכחה.

הפתח להכרה בתביעות יהודי רומניה נפתח בעקבות פסקי הדין בעניין חיים הרשקו ואחרים ועל בסיסם הוגשה בקשתו דאז של עוה"ד י. קוריס כמו גם תביעת התובע.