ולדמן(עציר) נ' מדינת ישראל

החלטה

ערר על החלטת בימ"ש קמא אשר הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

בראשית, הוגש נגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירות של נהיגה בזמן פסילה ונהיגה ללא רישיון נהיגה תקף – ביום 26.2.13 - עבירות על פי הסעיפים 67 ו-10א' לפקודת התעבורה (נוסח חדש) התשכ"א-1961. כן הואשם כעבירת לוואי, בנהיגה ללא ביטוח תקף, עבירה על סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש) תש"ל-1970.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. נטען על ידי התביעה כי זו פעם שלישית בה נוהג העורר בזמן פסילה. הבקשה מתייחסת להרשעה קודמת המכילה שתי עבירות נהיגה בזמן פסילה כאשר לאחת מהן מתלווה נהיגה על טרקטור בשעה שאינו מורשה לנהוג על כלי זה ולשנייה מתלווה עבירה של נהיגה בשכרות ברחובה של עיר. פער הזמנים בין שני האירועים היה כשמונה חודשים לערך. על אלה, נדון, בין השאר, לארבע שנים פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה, מאסר בפועל בן שישה חודשים אשר רוצה בדרך של עבודות שירות ומאסר על תנאי בן עשרה חודשים אשר יחול גם על נהיגה בזמן פסילה. גזר הדין ניתן ביום 08.02.12 במסגרת פ"ל 1017/10 בימ"ש השלום לתעבורה בתל אביב.

עוד נטען בבקשה כי לעורר עבר פלילי מכביד הכולל עבירה של הפרת הוראה חוקית, ולצד כל אלה מצויים באמתחתו עונשי מאסר בפועל אותם ריצה.

בא כח העורר כפר בתשתית הראייתית הלכאורית. לשיטתו, העורר נמצא אכן בתוך הרכב מבלי שנהג ובשטח פרטי שאינו "דרך "כהגדרתה בחוק. לחלופין, טען בא כח המשיב כי על בית המשפט היה לתור אחר חלופת מעצר.

בימ"ש קמא מפי כב' השופט פראג דחה את טענות העורר אחת לאחת והורה על מעצרו עד תום ההליכים.

דיון:

התשתית הראייתית הלכאורית מושתתת על דוחות פעולה של השוטרים.

בעקבות מידע מודיעיני ביצע צוות ימ"ר תצפית לעבר ביתו של העורר. התצפית העלתה כי העורר נוהג ברכב כאשר בנו הקטן לידו. רכב המשטרה נע לכיוון העורר ובשביל העפר צפונית לשכונת נחלת עדה בהמשך לרחוב אלדד הדני, הבחין השוטר אדם ג'יבלי ברכב העורר כשהוא נוסע לאחור. כאשר הגיע רכב המשטרה מולו, ניסה העורר לעקוף אותו מצד ימין, או אז חסם אותו רכב המשטרה. כמו כן ,ראה לעניין זה דוחות פעולה של רס"ל שי מטרי ויוסי משה חי. בעת מעצרו הגיב העורר: "עשיתי טעות של החיים שלי". ראה לעניין זה דו"ח המעצר של יוסי משה חי. העורר נחקר במשטרה באזהרה. לטענתו, הוא ישב במכונית עם בנו הבכור. המכונית עצמה אסורה בנהיגה משום מצבה.

התמונה הלכאורית המצטיירת הינה כי העורר נהג בזמן פסילה והוסיף פשע על פשע כאשר נהג ברכב שהורד מהכביש ולצידו בנו הקטן.

טוען בא כח העורר כי גם אם זה נהג ברכב הרי שהדבר לא נעשה ב"דרך" ומשכך, יסודות העבירה לוקים בחסר. עיון בדוחות הפעולה מעלה כי השוטרים הגיעו עד לעורר. אין כל רמז בדוחות הפעולה כי מדובר בדרך פרטית ואינני רוצה לקבוע מסמרות בנקודה זו. אולם, על מנת להפיס את דעת הסנגור, הפשלתי שרוולים ותרתי אחר פסיקה בנושא זה.

הפסיקה נוקטת בגישה מרחיבה בקבעה כי אף שטח פרטי יכול שייכלל בהגדרת המונח "דרך" ובלבד שלציבור יש זכות או אפשרות לעבור בו. גם במקרים בהם דובר בשטח שמבחינה קניינית מצוי בבעלות פרטית, מבחן השימוש וזכות השימוש הינם בפועל ולא על פי הרשום ,והם שיכריעו בשאלה האם מדובר בדרך או בכביש. (ע"פ 169/57 ברגר נ' היועמ"ש פד"י יב' עמ' 15, ע"פ 78/70 פוקס נ' מדינת ישראל, פד"י כד'(1) 634, 636).

הנה כי כן, נמצאה תשתית ראייתית מושתתת כדבעי.

עילת המעצר אינה שנויה במחלוקת.

אחר כל אלה, יש לזכור כי אנו מצווים לבחון חלופת מעצר, זאת על פי סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ"ו-1996.

על העבירה:

הגם שסעיף העבירה נוקט בלשון נקייה של נהיגה בזמן פסילה, העבירה במהותה הינה הפרת הוראה חוקית.

לצד כל עבירה חומרה משלה. המבצע עבירות, מפר את הכתוב בחוקים ובתקנות. אולם, קיימות עבירות המעידות על מבצען כי התעוזה וחוסר המורא הם לא רק מפני החוק אלא גם מפני השופט היושב בדין. אדם הנוהג בזמן פסילה, לאחר שניצב בפני שופט, ולאחר ששמע את דברי התוכחה של השופט, מעיד על עצמו כי אין עליו מורא החוק או השופט. אדם כזה מעיד על עצמו כי הוא נכון לדוש את החוק בעקביו שוב ושוב.

חומרה כפולה ומכופלת יש במקרה זה כאשר מדובר בנהיגה בזמן פסילה שלישית, נהיגה המעידה על העושה כי הוראות בית המשפט בעיניו הן כעפרא דארעא.