פסק דין
בפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות בחיפה (כב' השופט ז' פלאח) מיום 8.4.13, אשר קיבל באופן חלקי תביעה לפיצוי שהוגשה ע"י המשיב, וחייב את המבקשת לשלם למשיב פיצוי בסך של 15,000 ₪ (להלן: "פסק הדין").
על יסוד הנימוקים אשר יפורטו להלן, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה, לדון בה כבערעור עצמו, ולקבל את הערעור על פסק הדין מיום 8.4.13 בחלקו, כמפורט להלן.
רקע:
ביום 16.12.2008 הגישה המבקשת נגד המשיב ושניים נוספים (להלן: "הנאשמים"), כתב אישום בבית משפט השלום בקריות, בו נטען כי:
"בתאריך 11.2.2008 נתגלו באבו סנאן, בגוש: 18790, חלקה: 1 (להלן: "המקרקעין"), עבודות בנייה ללא היתר כדלקמן: שימוש בשתי סככות בשטח של כ- 2,090 מ"ר בשוק מסחרי, בסטייה מהיתר וללא היתר. עוד מואשמים הנאשמים בכך שמהמועד הנ"ל ואילך השתמשו במקרקעין שימוש חורג".
ביום 25.11.10 התקיימה ישיבת הקראה והמשיב כפר במיוחס לו בכתב האישום. באותה ישיבה כב' השופטת הבכירה ר' לאופר חסון פסלה עצמה מלדון בתיק, והתיק עבר למותב אחר (כב' השופטת ט' תדמור זמיר), אשר בפניו שב המשיב וכפר במיוחס לו.
ביום 25.10.11 התקיים דיון בית משפט השלום בקריות ללא נוכחות המשיב, במסגרתו החליט בית המשפט לקבל את בקשת המבקשת בהתאם לסעיף 212 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה - 1965 והורה על הוצאת צו הריסה.
ביום 14.11.11 התקיים דיון בבקשת המשיב לביטול ההחלטה הנ"ל מיום 25.10.11 ובטרם ניתנה החלטה ע"י בית המשפט, שלחה המבקשת הודעה לפיה היא אינה מתנגדת לביטול ההחלטה והיא אכן בוטלה.
ביום 13.5.12 שלחה המבקשת הודעה לבית המשפט לפיה היא חוזרת בה מהאישום ולפיכך זוכה המשיב ביום 14.5.12 מביצוע העבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום.
לאור חזרתה של המבקשת מהגשת כתב האישום הגיש המשיב בקשה בבית משפט השלום בקריות לפי סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"), במסגרתה עתר לחייב את המבקשת בסך של 57,830 ₪.
ביום 24.10.12 הגיעו הצדדים, בהמלצת בית המשפט, להסכמה כי המבקשת תשלם את הוצאות ההגנה של המשיב בסך 5,000 ₪, "מבלי שהדבר יהווה תקדים", כלשון הצדדים.
בהמשך, הגיש המבקש תביעת נזיקין בבית משפט לתביעות קטנות בחיפה (להלן: "בית משפט קמא") על סך של 32,700 ₪ בגין נזקים שנגרמו לו בשל ההליך פלילי, שהוגש נגדו ע"י המבקשת, ושממנו זוכה ביום 14.5.12, כאמור.
בית משפט קמא קיבל את תביעת המשיב בחלקה, וביום 8.4.13 ניתן פסק דין אשר קבע כי על המבקשת לשלם למשיב פיצוי בסך של 15,000 ₪.
על פסק הדין הנ"ל הוגשה בקשת רשות הערעור המונחת בפניי.
טענות הצדדים:
המבקשת טוענת כי כנגד המשיב נפתחו בעבר שלושה הליכים פליליים, שניים מהם בגין בנייה ללא היתר ושימוש חורג במבנה בשוק, והשלישי בגין הפרת צו שיפוטי להריסת המבנה והפסקת השימוש בו, כאשר בשלושתם הורשע המשיב על פי הודאתו.
עוד מציינת המבקשת כי בשנת 2009 הגישה המבקשת כנגד המשיב כתב אישום רביעי, אשר ממנו זוכה המשיב לאחר שהמבקשת חזרה בה מכתב האישום בשל חוסר ראיות, כהודעתה, וזאת על אף שהמשיב הצהיר בהליך, לשיטתה, הצהרות שקר מהותיות, ועל אף שהוכח ב"מישור האזרחי", כלשונה, כי המשיב עשה שימוש חורג בנכס; על כן, טוענת המבקשת כי די באמור כדי להשתיק את המשיב מלתבוע פיצויי נזיקין בגין זיכויו.
המבקשת מוסיפה וטוענת, כי המשיב הגיש בבית משפט קמא בקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין, במסגרתה קיבל את המלצת בית המשפט והוסכם כי המבקשת תשלם לו חלק מהוצאות הגנתו בסך של 5,000 ₪. באלה הנסיבות, טוענת המבקשת כי המשיב, כעולה משיעור הסכום שנתבע, ויתר על כל הנזק שאינו ממוני, כפי שתבע בהליך מושא הדיון, ואשר נגרם לו, לטענתו, כמו גם על חלק מההוצאות שהוציא להגנתו, במיוחד כאשר לא ציין כי בכוונתו להגיש תביעת נזיקין.
לטענת המבקשת, אמנם רשאי המשיב להגיש גם בקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין וגם תביעת נזיקין בגין זיכויו, אולם בנסיבות המקרה דנן מהווה ההסכמה במסגרת הדיון לפי סעיף 80 לחוק העונשין, שקיבלה תוקף של החלטה, מעשה בי דין גם לגבי הנזק שאינו ממוני שנגרם למשיב לטענתו, ולפיכך, מנוע המבקש מלהגיש תביעה נוספת.
