המ"ש 6350-03-16 דרוויש נ' מדינת ישראל

בתיק זה עותר המבקש להארכת מועד להישפט בגין עבירה מיום 7.12.13. המדובר בעבירה שהונצחה במצלמה אלקטרונית, והדוח בגינה נשלח לכתובתו של המבקש.

המבקש טוען כי לא הוא שנהג ברכב במועד הרלוונטי אלא אחותו. המבקש מסביר כי לא קיבל את הדוח ולא ידע עליו עד קבלת הודעה בדבר צבירת חוב בסמוך לפני הגשת בקשה זו.

לאחר קבלת תגובת המשיבה ומסמכי רשות הרישוי ומרכז הגבייה, החלטתי לדחות את הבקשה.

מהחומר שהתקבל ממרכז הגבייה עולה כי הודעות בדבר החוב בגין הדוח דנן הומצאו לכתובתו המלאה, לרבות מס' תיבת דואר, כבר בסוף 2013 ובינואר 2014. מהודעת מרכז הגבייה עולה כי בסמוך לקבלת המכתבים אף פנה המבקש טלפונית למרכז וקיבל מידע בדבר דרך הסדרת החוב. לפיכך, טענתו כי נודע לו אודות הדוח רק בסמוך להגשת בקשה זו, אינה יכולה להתקבל.

שנית, מהודעת רשות הרישוי עולה כי בגין דוח זה נזקפו לחובת המבקש נקודות אשר בצירוף ניקוד בגין עבירות קודמות הביאו לפסילת רשיונו. כידוע:

התופעה של הסבת דוחות תעבורה, הינה תופעה שכיחה למדי והיא נעשית לרוב על ידי אזרחים המקבלים דיווח מרשות הרישוי אודות צבירת נקודות בגין עבירות תעבורה שעברו ובהתאם הודעה בדבר אמצעי תיקון – כגון הודעות על פסילת רישיון נהיגה או חובת ביצוע קורסים בנהיגה נכונה. או אז מתעורר האזרח ומבקש לגרוע מרשימת העבירות הרשומות לחובתו, עבירות מספר כדי להפחית את סכום הנקודות, כדי להסיר את רוע הגזירה של אמצעי התיקון. בבקשה מסוג בקשה זו מוטל הנטל על כתפי המבקש להוכיח כי לא הוא זה אשר עשה שימוש בכלי הרכב בעת ביצוע העבירה. תצהירים סתמיים וריקים מתוכן, אשר אין בהם כדי להסביר ולהבהיר מדוע יש לראות באדם האחר כאחראי, לא יתקבלו.

ע"פ (ב"ש) 5242/08 באסם אבו קטן נ' מדינת ישראל.

במקרה דנן לא רק שאין בתצהירים שהוגשו כדי לבסס את הגנת המבקש לגופו של עניין, אלא שהם תומכים דווקא לדעתי בסברה כי אין כאן אלא נסיון להעביר את רוע גזירת רשות הרישוי.

תצהירו של המבקש אינו מסביר, ולו ברמז, כיצד הוא יודע לומר בחודש מרץ 2016, מי שהוא שנהג ברכבו בחודש פברואר 2013, שלוש שנים קודם לכן. תצהירה של אחותו "הנהגת", הינו למעשה "טופס" בו מקבל אדם אחריות לעבירה, כאשר מס' הדוח והתאריך מולאו בו בכתב יד, ומבון שאין בכך כדי לבסס חשש ממשי לעיוות דין למבקש.

לאור האמור לעיל, החלטתי לדחות את הבקשה.