המ"ש 5428-09-16 פאעור נ' מדינת ישראל ואח'

לאחר שעיינתי בבקשה ונספחיה, החלטתי לדחות אותה וזאת בלא צורך בתגובת המשיבה.

לבקשה דנן קדמה בקשה דומה מצד המבקש בתיק 5881-11-14. בקשה זו נמחקה מחוסר מעש עקב מחדלי המבקש ביום 28.12.14.

המבקש היה מיוצג בהליך הקודם, לא ביקש ביטול החלטת המחיקה, לא הגיש עליה ערעור, ופנה להגשת בקשה חוזרת רק כעת, בחלוף קרוב לשנתיים.

אינני סבור שיש מקום להיעתר לבקשה מסוג זה כאשר המבקש משתהה במשך זמן כה רב בטיפול בעניינו. החוק אינו קובע מועד להגשת בקשה להארכת מועד, אולם מובן כי כאשר המועד להגשת בקשה להישפט הינו שלושה חודשים, הרי הגשת בקשת להארכת מועד לאחר שישה חודשים מהווה שיהוי בלתי סביר ובלתי מוסבר בנסיבות אלה. ראו לעניין זה החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בעפ"ת 453-10-09 אבו אלמוהנד נ' מדינת ישראל:

"ההסבר של המערערים לאיחור בהגשת בקשתם להישפט למשטרה, היה עשוי להוות נימוק סביר וראוי, לו היו פונים מייד לבית המשפט בבקשה להארכת המועד. המערערים שקטו על שמריהם, חדלו מלפעול במשך מספר חודשים עד שפנו לבית המשפט. ההיגיון הסביר והנוהל התקין מחייב מי שמבקש סעד מבית המשפט בעניין שלגביו לא נקבע מועד בדין, לפנות מיד או לפנות תוך זמן סביר וכי הגשת הבקשה כעבור מספר חודשים אינה נכנסת למתחם פרק הזמן הסביר.על כן ומשום שהמערערים נקטו בשב ואל תעשה במשך כששה חודשים ורק אז פנו לבית המשפט, לא ניתן לומר כי נפלה שגגה בהחלטת בימ"ש קמא שדחה את בקשתם להארכת מועד להישפט. בהחלטתו הוא פעל כדין."

בקשת רשות ערעור על החלטה זו נדחתה בידי בית המשפט העליון ברע"פ 511/10.

סבורני כי ניתן לגזור גזירה שווה מההחלטות הנ"ל לעניין דנן. כאמור לעיל, המבקש היה מיוצג בהליך הקודם, ואינני מקבל כי יכול היה להניח שבקשתו התקבלה והעניין טופל. גם אם נפלה "טעות משרדית" או טעות מצד עורך הדין, אין הדבר מצדיק דיון חוזר בבקשה לאחר שחלף זמן כה רב.

כפי שנקבע פעמים רבות, בהליך מסוג זה של בקשות להארכת מועד בגין עבירות מסוג ברירת משפט, הדגש העיקרי הינו על הפרוצדורה, שהיא חלק ממהות הסוגייה. ראו לדוגמא החלטות בית המשפט העליון ברע"פ 9580/11 אייל יוסף נ' מדינת ישראל, רע"פ 8653/13 לוי נ' מדינת ישראל, עפ"ת (ב"ש) 41937-02-14 ארז סהר נ' מדינת ישראל ורבים אחרים.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, י"ח אלול תשע"ו, 21 ספטמבר 2016.