המ"ש 1453-09-15 ואח' אבו חסאן נ' מדינת ישראל

המבקש הגיש שלוש בקשות להארכת מועד להישפט בגין דוחות תנועה מחודש ינואר 2014, שימוש בטלפון בעת נהיגה, פברואר 2014, נסיעה שלא בהתאם לחצים שעל הכביש ויוני 2014, נסיעה במהירות העולה על המותר.

כל הדוחות נמסרו לידי המבקש במעמד עריכתם, ולטענתו שלח בגינם בקשות להישפט למשטרת ישראל, אשר משום מה לא טופלו.

המשיבה התנגדה לבקשות, טוענת כי לא התקבלה אף בקשה להישפט וכי המבקש לא תמך את טענתו באסמכתא כלשהי.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שהתקבל מרשות הרישוי וממרכז הגבייה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשות להידחות.

ראשית, צודקת המשיבה והמבקש לא מציג כל אסמכתא לטענתו כי שלח בקשות להישפט במועד. קשה לקבל כי שלוש בקשות של אותו אדם יישלחו למשטרה ולא יטופלו. הנסיון מלמד כי בקשות אשר עקב תקלה לא מטופלות הינן נדירות ביותר ומדובר במקרים בודדים מתוך אלפי הבקשות המתקבלות לטיפול. הסיכוי שכל שלוש הבקשות של אותו אדם לא יטופלו הינו נמוך עד מאוד, כמעט אפסי, ובהעדר כל אסמכתא למשלוח הבקשות אני מתקשה לקבל כי המבקש אכן הגיש בקשתו במועד.

המבקש טוען שסבר כי הדוחות בוטלו ולמד שהדבר אינו כך רק מקבלת זימון לקורס נהיגה נכונה מרשות הרישוי. ממסמכי רשות הרישוי עולה כי הזימון נשלח למבקש בחודש פברואר, דהיינו שבעה חודשים לפני הגשת הבקשה, ואין כל הסבר מצידו מדוע לא פעל מיד להגשת הבקשות.

זאת ועוד, מתגובת מרכז הגבייה עולה כי התראות בדבר צבירת פיגורים נמסרו לידי המבקש – הוצגו אישורי מסירה – בחודשים אוגוסט עד דצמבר 2014, דהיינו שנה ויותר לפני הגשת הבקשה, כך שלכל היותר במועד זה צריך היה להבין המבקש כי בקשותיו לא טופלו ובוודאי שהדוח לא בוטל כטענתו.

בהמשך פעל מרכז הגבייה והטיל עיקולים על חשבון הבנק של המבקש ועל משכורתו, ובוודאי שהיה בכך מסר נוסף כי בקשה להישפט אינה מטופלת.

מעבר לכל האמור לעיל, עיון בדוחות מגלה כי לפחות בחלקם מסר המבקש הודאה או ראשית הודאה לשוטר שערך אותם. פעם אחת טען המבקש כי "התבלבל" ולכן נסע בניגוד לחץ שבכביש, פעם אחת כי רק "הזיז" את הטלפון ופעם אחת ביקש מהשוטר דוח בלא ניקוד...