אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> המוסד לביטוח לאומי נ' חד - אסף מתכות בע"מ ואח'

המוסד לביטוח לאומי נ' חד - אסף מתכות בע"מ ואח'

תאריך פרסום : 28/09/2017 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום חיפה
10143-02-11
24/09/2017
בפני השופט הבכיר:
יעקב וגנר

- נגד -
תובע:
המוסד לביטוח לאומי
עו"ד י. ריינפלד ואח'
נתבעים:
1. חד - אסף מתכות בע"מ ח.פ. 511662926
2. מנורה חברה לביטוח בע"מ

עו"ד מארק שירין
פסק דין
 

נתוני רקע ועובדות;

  1. תביעה זו הינה תביעת שיבוב, ע"פ סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי תשנ"ה – 1995, שהוגשה ע"י התובע (להלן: "המל"ל") להשבת הגמלאות המשולמות למר א.ג., ת.ז. XXXXXXXX (להלן: "הנפגע") בגין תאונת עבודה מיום 13/02/2004, אשר אירעה במפעל לייצור חוטי ברזל, של הנתבעת 1 בקרית גת (להלן: "הנתבעת").

 

  1. הנפגע, יליד 05/10/1958. עלה לישראל בתאריך 29/02/1996. בעת התאונה היה עובד חברת כוח האדם אורטל שירותי כ"א בע"מ (להלן: "אורטל") ועבד במפעלה של הנתבעת בעבודת ייצור ועיבוד חוטי תיל. הנפגע החל את עבודתו במפעלה של הנתבעת ביום 22/10/2004. מס' חודשים לאחר תחילת עבודתו אצל הנתבעת, ביום 13/02/2004, סמוך לשעה 06:45 בבוקר, בעת שהשתמש במכונה המשמשת לעיבוד חוטי ברזל, נתפסה ידו של הנפגע בין חוטי הברזל אותם ליפף, לבין גלגל התוף של המכונה, וכתוצאה מכך סבל משברים וקטיעה באצבעות 3,4, ו- 5 ביד ימין, ידו הדומיננטית. 

 

  1. הנפגע נבדק על ידי ד"ר דניאל משה, כירורג אורתופד מומחה, אשר קבע את נכותו הקלינית של הנפגע בשיעור 28.5% על פי תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956. לאור גילו של הנפגע, מינו, וסוג עבודתו, קבע ד"ר דניאל משה כי יש להפעיל גם את תקנה 15 במלואה. התובע, המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), הכיר באירוע התאונה, כתאונת עבודה. וועדות רפואית של המל"ל, העמידו את נכותו הצמיתה של הנפגע, על שיעור של 5% (באופן זהה למומחה ד"ר דניאל משה), ולאחר הפעלה תקנה 15, נכותו התפקודית של הנפגע, נקבעה לשיעור 44%. המל"ל שילם ומשלם קצבת נכות מעבודה, לנפגע, מאז יום התאונה, ותביעה זו, הוגשה כאמור, ע"פ סעיף 328  לחוק הביטוח הלאומי תשנ"ה – 1985, להשבת הגמלאות המשולמות.

 

 

שאלת חלוקת האחריות ;

  1. בטרם נעסוק בשאלת האחריות עצמה לקרות הנזק, יש להתייחס לחלוקת האחריות בין הנתבעת לחברת כוח האדם. לטענת התובע למרות הצהרותיה של הנתבעת לפיהן הנפגע עבד עבורה באמצעות חברת כוח האדם אורטל, היא לא הציגה כל הסכם ההתקשרות בינה לבין אורטל. המצהירים מטעם הנתבעת, העידו כי קיים הסכם כזה, אולם הנתבעת בחרה שלא להציג הסכם זה בפני בית המשפט. זאת ועוד, לאורטל לא היה חלק בתהליכי הדרכת העובד והיא אינה מפקחת על עבודתו. נהפוך הוא, אין לאורטל שליטה על הנעשה במפעל, נציגי אורטל אינם מורשים להיכנס למפעל, גם לא לפקח. הדרכת העובדים והפיקוח על תנאי עבודתם, ושמירה על כללי הבטיחות בעבודה בוצעו על ידי הנתבעת. למעשה אורטל היוותה מעבידה פורמאלית וצינור למשלוח עובדים בלבד. ביחסים שבין אורטל לבין הנתבעת, התחייבה הנתבעת לשמירה על כללי הבטיחות בעבודה, ועל הנהגת סביבת עבודה ושיטות עבודה בטוחות. לא יכול להיות ספק, שהנתבעת אחראית על ביצוע העבודה, ועל התקיימות הוראות הבטיחות, וממילא אחראית להתרחשות התאונה. אורטל הייתה מעסיק פורמאלי בלבד, ולא הייתה לה כל חובת הדרכה של העובדים והיא לא פיקחה על תנאי עבודתם. נהפוך הוא, המנהל הטכני של הנתבעת העיד כי הנתבעת בחרה את העובדים המתאימים והדריכה אותם, ופיקחה על עבודתם. גם לו הייתה אורטל שולחת מפקחים מטעמה, הרי שהוא לא היה מכניס אותם למפעל, אלא לאחר שהיו מקבלים הדרכה של המפעל עצמו. הנתבעת לא הגישה הודעה צד ג' כנגד אורטל, ותביעת הנפגע עצמו הוגשה כנגד הנתבעת בלבד.

 

  1. הנתבעת מצדה טענה כי הנפגע עבד אצלה כעובד חברת כוח האדם בלבד. הוא לא קיבל כל הדרכה או סינון מצד מעסיקתו אורטל ואף גורם מטעם חברת כוח האדם לא בדק את תנאי עבודתו של הנפגע קודם להצבתו (וגם לא לאחר מכן). הנתבעת סבורה כי חברת כוח האדם לא יכולה לפטור את עצמה בכך שהיא שולחת עובד למפעל מבלי לבדוק דבר. אין כל רלבנטיות להסכם (שכלל לא אותר) עם חברת כוח האדם שכן ההסכם אינו מהווה תחליף לשאלת האחריות אלא רק במישור החוזי (ולא הנזיקי) והניסיון להיבנות מכך, לא ברור ורק מלמד כי אין בפי התובע כל טענות ענייניות לעניין זה. לפיכך במכלול הנסיבות האמורות הנתבעות סבורות כי יש להטיל על חברת כוח האדם, מעסיקתו הישירה של הנפגע, אשר כאמור לא ביצעה כל פעולה זולת לשלוח את הנפגע אל הנתבעת, אשר לא בדקה דבר ולא וידאה את סביבת עבודתו, אחריות בשיעור שלא יפחת מ-50%.

 

  1. שקלתי את טענות הצדדים ומצאתי כי יש לדחות את טענת הנתבעת לפיה אין לנתבעת אחריות כלפי הנפגע מאחר ואין ביניהם יחסי עובד מעביד ישירים שכן את תלוש השכר הוא מקבל מאתגר. אחריותה של הנתבעת אינה מותנית בקיומם של יחסי עובד ומעביד "קלאסיים" בין הצדדים, ומהעדרם לא נובעת, בהכרח, המסקנה שלא חלה עליה חובת זהירות כלפי הנפגע. גם מחוקק המשנה הטיל אחריות על המחזיק במקום העבודה ולאו דווקא על המעביד הישיר.

 

בסעיף 2 לתקנות ארגון הפיקוח מציין מחוקק המשנה כדלקמן:

 

 "מחזיק במקום עבודה ימסור לעובד במקום העבודה מידע עדכני בדבר הסיכונים במקום, ובפרט בדבר הסיכונים הקיימים בתחנת העבודה שבה מועסק העובד, וכן ימסור לו הוראות עדכניות לשימוש, להפעלה ולתחזוקה בטוחים של ציוד, של חומר ושל תהליכי עבודה במקום".

 

על הנתבעת הייתה מוטלת חובת זהירות להבטיח תנאי עבודה בטוחים ולספק אמצעי בטיחות נאותים לנפגע, בין אם הוא הינו עובד ישיר שלה ובין אם הינו עובד חברת כוח אדם. הנתבעת הייתה האחראית על הנפגע, היא זו ששלטה במעשיו ובאופי עבודתו. חלה עליה חובת זהירות על שני היבטיה (המושגית והקונקרטית), כלפי הנפגע ופרתה מזכה אותו באפשרות לתבוע אותה בגין עוולת הרשלנות. חובת הזהירות היא חובה פוזיטיבית שמחייבת את המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים לשם מניעת נזקי גוף לעובד במהלכה הרגיל של עבודתו (ראה: מ. ויסמן, תביעות רשלנות בנזיקין, הוצאת שנהב הדרכות, ירושלים ע"מ 429 - 437).

 

  1. אתגר, ששימשה כאמור כחברת כוח אדם אשר "גייסה" עובדים בין היתר למען הנתבעת. אחריותו של קבלן כוח אדם לנזקים שנגרמו לעובד באתר של מזמין נדונה פעמים רבות בפסיקה. ישנה הסכמה רחבה לכך שקיימת חובת זהירות מושגית בין חברות כוח האדם לבין עובדיהן. אומנם כאשר חברת כוח האדם מפנה את העובד למזמין, ברור שלמזמין ישנה שליטה אפקטיבית על העובד. הוא זה שנותן לעובד הוראות והנחיות כיצד לבצע את עבודתו, עליו מוטל לדאוג לאמצעי בטיחות, למנות מפקחים וכדומה. עם זאת, חובה זו של המזמין אינה פוטרת את חברת כוח האדם מכל אחריות. חברת כוח אדם השולחת עובד חייבת לוודא כי אצל אותו מזמין ישנה הקפדה על נוהלי וכללי בטיחות נאותים. חברת כוח אדם שאינה מוודא זאת, מפרה את חובת הזהירות כלפי העובדים (ראה: ע"א (חיפה) 2898/04 - אריה שרותי כוח אדם בע"מ ואח' נ' צמנטכל הנדסה ויזום הצפון בע"מ ואח', תק-מח 2005(4), 8723). מידת הפיקוח של חברת כוח האדם על תנאי העבודה של עובדיה המצויים בשליטתו של אחר משתנה בהתאם לנסיבות. חובתה של חברת כוח אדם השולחת עובד מקצועי בודד לשם ביצוע עבודה כלשהי, אינה זהה לחברת כוח אדם המספקת את כלל עובדי המזמין. כמובן שטיבו של המזמין, נוהלי הפיקוח הנהוגים אצלו וכדומה, משפיעים גם הם על השאלה אם הפרה חברת כוח האדם את חובת הזהירות כלפי העובד.

 

  1. לאחר שבחנתי את נסיבות המקרה הספציפי שלפני, ובהתחשב בכך שחברת אתגר כלל לא הייתה צד להליכים שהתנהלו לפני, הגעתי למסקנה כי יש להפחית מאחריות הנתבעות (ככל שתקבע) כ - 10%. להלן אבהיר מסקנתי זו.

 

מעדותו של ד"ר מרק צינגר (להלן: "מר צינגר")  עולה כי חברת אתגר כלל לא בדקה שהתבעת מקיימת סביבת עבודה בטוחה או כי הנפגע קיבל מהנתבעת את ההדרכה וההכשרה הנדרשים לביצוע העבודה. אתגר לא התעניינה אם הנפגע עובד בתנאי עבודה בטוחים ובטיחותיים. בפועל חברת אתגר לא ביצעה כל מעקב על הנפגע לאחר שהועבר לנתבעת. כאשר נשאל בעניין זה בעדותו (בעמ' 31 לפרוטוקול) מסר מר צינגלר בדיון מיום 10.1.17 כדלקמן:

 

         "ש.        אתה מכיר חברה שנקראת אורטל שסיפקה כוח אדם?

 ת.        מכיר.

ש.        אתה מכיר את ההסכם ביניכם?

ת.         לא. זה לא ענייני.

ש.        אבל האם נכון לומר שאת ההדרכה של העובדים והכשרתם לעבוד אצלכם במפעל אתם עושים, נכון?

ת.         במקום העבודה בהחלט.

ש.        זאת אומרת יכול לבוא אדם כמוני שאין לו הכשרה מקצועית, אתם ביקשתם אנשים ואני נשלחתי והתפקיד שלכם זה לראיין אותי, לשאול אותי מה אני מסוגל ולהכשיר אותי ולהחליט אם אני מתאים לכם. נכון?

ת.         נכון.

ש.        זאת אומרת שבעצם חברת כוח האדם היא רק צינור למשלוח אנשים מבחינתכם, נכון?

ת.         נכון..."

 

ולמטה מזה (בעמ' 32 לפרוטוקול הדיון מיום 10.1.07):

 

        "ש.          מי פנה אליך מטעם כוח אדם להיכנס למפעל לבדוק את העובדים?

ת.         אף אחד לא פנה.

ש.        מי דיבר אתך מטעם חברת כוח אדם לגבי תנאי העבודה של העובדים שלהם?

ת.         כוח אדם מדבר עם כוח אדם שלנו. הוא לא מדבר אתי.

ש.        מי דיבר אתך לגבי תנאי עבודה של העובדים?

ת.         לא זוכר שמישהו דיבר אתי...."

 

למעשה עולה מחומר הראיות כי אתגר כלל לא התעניינה אם הנפגע עובד בתנאי עבודה בטוחים ובטיחותיים. בפועל חברת אתגר לא ביצעה מעקב על הנפגע לאחר שהועבר לנתבעת, והקשר היחיד הצטמצם לתלוש השכר. התנהלותה זו של אתגר איננה של מעבידה -חברת כוח אדם סבירה. היה על אתגר לוודא שהנתבעת מקיימת סביבת עבודה בטוחה, מקפידה על נוהלי וכללי בטיחות נאותים. על אתגר היה לברר באיזה עבודה מועסק הנפגע, האם מדובר בעבודה הטומנת בחובה סיכונים בלתי סבירים, האם הנפגע מתאים לסוג העבודה אליה סווג, מהי שיטת העבודה, האם הנפגע קיבל הדרכה בנושא בטיחות ועוד. על פניו, לפי הראיות שהובאו לפני נראה כי אתגר לא עשתה כן ובכל יש הפרה של חובת הזהירות שלה כלפי הנפגע.

למרות האמור, חלוקת האחריות בין המעוולים השונים תיעשה על פי מבחן האשם המוסרי (ראה: ע"א (חיפה) 2898/04 - אריה שרותי כוח אדם בע"מ ואח' נ' צמנטכל הנדסה ויזום הצפון בע"מ ואח' . תק-מח 2005(4), 8723). מבחינת כל חומר הראיות שנפרש לפני עולה כי גם אם חברת אתגר הייתה מעוניינת לבצע את תפקידה ולא להפר את חובות הזהירות המוטלות עליה, הדבר לא היה מתאפשר. מעדותו של מר צינגר (בעמ' 32 לפרוטוקול הדיון מיום 10.1.17) עולה כי הנתבעת לא הייתה מאפשרת לנציגי אתגר להיכנס למפעל:

"ש.     אז אתה לא יודע אם חברת כוח האדם הייתה חייבת לשלוח מישהו למפעל שיפקח על האנשים?

ת.   קודם כל אם היה מגיע איש שלהם לא הייתי מכניס אותו למפעל.

ש.  למה לא?

ת.         הוא צריך קודם לעבור הדרכה ולדעת איפה ללכת ואיפה מותר לעמוד ואיפה אסור לעמוד. אצלנו אנשים זרים נכנסים או עם מלווה שלנו או שהם לא נכנסים בכלל..."

 

אכן, היה על חברת אתגר להתעקש ולמצוא, יחד עם הנתבעת, מנגנון מסוים שיאפשר לה לבצע את חובותיה (חובות זהירות מושגיות וקונקרטיות). עם זאת, במקרה מיחוד זה, לאור התנהלותה זו של הנתבעת, יש להפחית מאחריותה כ - 10% בלבד שכן היא סיכלה למעשה את היכולת של חברת אתגר לפקח, להדריך או להשפיע על כללי הבטיחות הנהוגים במקום.

לאחר שהסדרנו את חלוקת האחריות בן המעוולים השונים יש לבחון לגופה את שאלת האחריות עצמה לקרות הנזק.

 

שאלת האחריות לנזקי הנפגע;

  1. התובע טען כי המכונה בה נדרש הנפגע לעבוד, הינה מכונה ישנה מאד (בת 40 שנה), אשר נקנתה במצב משומש. אין במפעל ספר הדרכה לאופן העבודה במכונה וההדרכה שניתנת לעובדים מתבססת על ניסיונו של מנהל המחלקה ועובדים ותיקים. העבודה אצל הנתבעת, מבוצעת באמצעות מכונות לעיבוד חוטי תיל אליהן מושחלים חוטי ברזל בקוטר מסוים. הנתבעת עצמה לא הכחישה את הצורך לגדר את המכונה, משום הסיכונים הכרוכים בהפעלתה ובכך הודתה בטענת התובע כי מדובר במתקן מסוכן, ויש להחיל עליו את סעיף 38 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) המעביר את נטל הוכחת היעדר התרשלות לכתפי הנתבעת.

 

  1. לטענת התובע מנהל המחלקה, בזמנים הרלוונטיים לתאונה, היה צריך להדריך את הנפגע בעניין אופן השימוש במכונות, דרך ההפעלה והחומרים איתם הוא עובד. מאחר ומנהל העבודה אינו דובר את השפה הרוסית הוא נעזר בעובד אחר, אשר דובר את השפה, לצורך ביצוע ההדרכה. בפועל מי שהעביר את ההדרכה הוא עובד אחר ותיק יותר, דובר רוסית, אשר, גם אצבעותיו שלו נפגעו בתאונה דומה. לאחר יומיים שצפה הנפגע באותו בעובד, החל לעבוד בעצמו עם המכונה. לאחר שאותו עובד התרשם כי הנפגע מבצע את העבודה על המכונה, כנדרש, התבקש הנפגע לעבוד לבדו עם שתי מכונות במקביל.

 

התובע מפנה לחוות דעתו של מר יעקב עשת,  מהנדס מכונות, מהנדס איכות ומומחה בטיחות,  אשר ביקר במפעל (להלן: "מר עשת"). מר עשת בדק את העבודה, דיבר עם בעלי תפקידים במפעל, בדק את ציוד הבטיחות שסופק לנפגע, וההדרכות שקיבל, וקבע כי הנתבעת הפרה את החובה החקוקה המוטלת העלייה, על פי תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט- 1999. לטענתו הנפגע לא עבר הדרכה ראויה בדבר הסיכונים הכרוכים בעבודה, בהתאם לתקנה 2 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה. לא נמסרה לנפגע תמצית מידע בכתב בעניין הסיכונים הקיימים בעבודה שבה הוא מועסק ושלהם הוא עלול להיחשף, בכתב ובשפה הרוסית, בניגוד  להוראת תקנה 7 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה. בניגוד לתקנה 6 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה לא נוהל פנקס הדרכה, ציוד הבטיחות שסופק לנפגע  אינו רלוונטי לתרחיש התאונה ואין בו כדי למנוע אותה, ולפיכך אין בו כדי למלא אחר הוראות תקנה מס' 2 ו -  10 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה. זאת ועוד, סביבת העבודה אצל הנתבעת רצפות מכשולים וסיכונים, אין במקום שלטי אזהרה, ואין סימון של תהליכי עבודה מסוכנים וזאת בניגוד להוראת תקנה 8 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה.

 

  1. לטענת התובע שיטת העבודה אשר הונהגה אצל הנתבעת הינה שיטת עבודה מסוכנת שהופכת את התרחשות התאונה נשוא התביעה לכמעט ובלתי נמנעת. שיטה זו חייבה את העובד להשחיל את חוט תיל לתוך גלגלי המכונה, באופן ידני, כאשר המכסה המגן פתוח, וכאשר המכונה פועלת באופן איטי באמצעות רגלית. תפקיד הרגלית, היא לאפשר פעולה איטית (להבדיל מפעולה מהירה של המכונה הנעשית כאשר המכסה סגור) של המכונה במהלך השחלת החוט, שבה העובד מכניס ידנית חוט חדש, ולאחר שהחוט נתפס הוא מלפף את החוט מספר סיבובים, ולאחר מכן סוגר את מכסה הבטיחות של המכונה ולוחץ על הכפתור הירוק – לתחילת עבודה מהירה של המכונה עד סיום גליל החוט. ד"ר צינגר, המנהל הטכני של הנתבעת הסביר כי לצערו אין שיטה אחרת בטוחה יותר לבצע את העבודה. שיטת עבודה מסוכנת זו הופכת את התרחשות התאונה נשוא התביעה לכמעט ובלתי נמנעת, ולא בכדי, תאונות אלו קורות במפעל הנתבעת. מאחר והגידור (המכסה) אינו מאפשר הפעלה של המכונה – ההנחיה הייתה להרים את הגידור, כדי שתתאפשר פעולה איטית של המכונה. עצם קיומו של הגידור – אינו מועיל - כאשר בשיטת העבודה המונהגת יש להרים אותו ולנטרל את הגנתו. על הגידור למנוע כל מגע גופני של העובד עם החלק המסוכן במכונה. חובת הגידור היא חובה מוחלטת, שנועדה להגן אף על עובד רשלן. כאשר חלקי המכונה הטעונים גידור אינם מגודרים כראוי יש בכך הפרת תקנות 37 ו 44 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל – 1970.

לאור כל האמור התובע טען כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית כלפי הנפגע, בכך שהנהיגה שיטת עבודה בלתי בטוחה, חייבה את הנפגע לבצע את העבודה באמצעות מכונות ישנות, חסרות מנגנון בטיחות ראוי, וסיכנה אותו בידיעה כי שיטת העבודה המונהגת במפעל עלולה לגרום לנכות קשה. אין תועלת בהעסקה פורמאלית של אחראי בטיחות – כאשר שיטת העבודה עצמה אינה בטוחה, ואחראי הבטיחות אינו מתריע ואינו פועל לשינוי שיטת העבודה במפעל.

 

  1. גם הנתבעות עסקו בהרחבה בשאלת הפרת חובת הזהירות. לטענתן מר עשת כלל לא טרח לשוחח עם הנפגע ואף לא הבין את אופן פעולת המכונה. מדובר במכונה אשר בצד אחד שלה משחילים חוט ברזל בקוטר 9 והמכונה הופכת את החוט לקוטר של 7.5 (דהיינו – מצרה אותו באמצעות מעיכתו). למכונה יש תוף שסביבו מלפפים תחילה את החוט בכדי שייתפס במכונה. בניגוד לאמור בחוות דעתו של מר עשת, לתוף יש מגן והיה מגן במועד האירוע מאחר והמכונה לא יכולה לעבוד כאשר המגן מורם. בניגוד לאמור בחוות דעתו של מר עשת, למכונה יש שני מצבים – מצב "עובד" ומצב "לא עובד". כאשר המכונה במצב "לא עובד", המכונה כמובן לא זזה. כאשר המכונה במצב "עובד", המגן חייב להיות מורד ובלי זה, המכונה לא תעבוד. בנוסף לשני המצבים הנ"ל, יש רגלית אינצ'ים. הרגלית הזו מאפשרת למעשה לחיצה עליה באמצעות הרגל בכדי לאפשר תנועות מינימליות של התוף בכדי שהחוט ייתפס על התוף. דהיינו – לחיצה על הרגלית, מסובבת את התוף מעט מאד. מדובר במכונה ישנה אשר נרכשה כיד שניה ובהיותה כזו, לא היו לה הוראות יצרן אולם אין לנתון זה כל משמעות שכן הוראות היצרן מיועדות לרוכש ולא לפועלים שלא נדרשים לקרוא את חוברת ההוראות של המכונה אלא מקבלים הדרכה פרונטאלית כיצד לעבוד עליה. הדרך היחידה של הנפגע להיפגע היא בעת שהוא לוחץ עם רגלו על רגלית האינצ'ים. שהרי בעת שהמכונה לא עובדת הוא לא יכול להיפגע ובעת שהמכונה עובדת, המגן חייב להיות מורד כי ללא הורדתו, המכונה לא תעבוד.

 

  1. לטענת הנתבעות כאשר מגיע עובד חדש הוא עובר תחילה ראיון קבלה בכדי לבדוק את מצבו הרפואי, שלב זה מבוצע במחלקת כוח האדם. בהמשך עובר העובד הפוטנציאלי לראיון אצל מנהל המחלקה שם בודקים התאמה טכנית של העובד הפוטנציאלי לעבודה. לאחר הקבלה לעבודת העובד מקבל הדרכה במסגרתה מסבירים לו שאסור לו לקרב את הידיים לדברים זזים. קודם שהחל הנפגע לעבוד, הוא הוצמד ל עובד מנוסה, דובר רוסית, שלימד אותו לעבוד ואח"כ עבד לצדו עד שהשתכנע שהנפגע שולט בעבודה. הנפגע בעדותו אף אישר כי הוא הבין לבד את האיסור לקרב את ידיו למכונה העובדת גם מבלי שיסבירו לו. לטענת הנתבעות בניגוד לגרסת הנפגע, שמסר כי הודרך יומיים, הלכה למעשה ההדרכה הייתה מקיפה וארכה כשבועיים. למעשה גם הנפגע בסופו של יום אישר בחצי פה כי לא עבד לבד לאחר יומיים אלא שעבד עם עובד שהשגיח עליו שהוא מבצע את העבודה כראוי. כך או אחרת, ברי כי הדרכה נאותה ניתנה גם ניתנה וכי בוצע הליך ראוי של הכנסת הנפגע לעבודה ולימודו את התפקיד. לא זו אף זו אלא שהנפגע אישר כי ביצע הפעולה האמורה בתקופת עבודתו אצל הנתבעים מספר רב מאד של פעמים.

 

  1. לטענת הנתבעות חוות הדעת של מר עשת חסרה בלשון ההמעטה. ראשית מר עשת כלל לא שוחח עם הנפגע קודם לעריכת חוות דעתו. בעדותו של מר עשת התברר כי הוא כלל לא הבין את אופן פעולת המכונה או את מנגנון פגיעתו של הנפגע. שכשנשאל מר עשת האם יש למכונה מצב המתנה, גרסה שעליה התבסס המומחה בעת כתיבת חוות דעתו, מסר הנ"ל כי כלל לא משנה אם יש מצב כזה או לא (כאמור זה המצב בו הייתה המכונה במועד האירוע לגרסת הנפגע). אם לא די בכך, הרי שבמסגרת חקירתו של מר עשת התברר כי התשתית הראייתית שעמדה בפניו, שונה מהמסמך שהגישה התובעת במסגרת תיק המוצגים מטעמה. יוצא אפוא כי נותרנו עם חוות דעת שלא משקפת את הגרסה שהביא הנפגע עצמו ושהתבררה במהלך עדותו (שהגיעה מבחינה כרונולוגית לאחר עדותו של מר עשת). למעשה, הנתבעות סבורות כי כאשר בוחנים את חוות דעתו של מר עשת מחד ואת גרסת הנפגע מאידך, קשה שלא לשים לב להבדלים שלא מאפשרים להתייחס באופן ענייני ורציני לחוות דעתו של מר עשת.

 

  1. הנתבעות מפנות לעדותו של הנפגע וטוענות כי ציין שתי עובדות שמפריכות את טענות התובע. ראשית בניגוד לאמור בתצהיר הנפגע, הרי שהלכה למעשה הוא עבד עם כפפות. זאת ועוד, בניגוד לאמור בחוות דעתו ובעדותו של מר עשת, המומחה מטעם התובע, למכונה היה מגן. הנפגע אף אישר בעדותו כי הוא חייב לסגור את המגן כאשר המכונה מסתובבת. דברים אלו זכו לתמיכה בעדויות נוספות בהמשך. בנוסף אישר הנפגע בעדותו כי קיבל הדרכה ביחס לאופן ביצוע העבודה. לטענת הנתבעות ניתן להסכים כי בעת שהמכונה לא עובדת, העובד לא יכול להיפגע. אף אין מחלוקת כי בעת שהמכונה עובדת, המגן חייב להיות מורד (כפי שאישר גם הנפגע), כך שגם במצב זה לא יכול היה הנפגע להיפגע. לפיכך האפשרות היחידה בה יכול היה הנפגע להיפגע היא במהלך לחיצה על רגלית האינצ'ים. אז כנראה נתפסו ידיו של העובד בתוף. לאור עדותו של ד"ר צינגר נראה כי אין פתרון טכני אחר לביצוע ההשחלה אלא באופן שבו הדבר בוצע על ידי הנפגע. מאחר ולא ניתן לבצע את העבודה הספציפית (שלב ההשחלה) אלא באופן שבו הדבר בוצע בפועל, ברי כי הנתבעות לא היו יכולים למנוע את הפגיעה בהעדר אמצעים שניתן היה לנקוט בהם לשם כך. אחריות נזיקית, אפילו זו של מעביד, אינה אחריות מוחלטת, ומקום בו הנ"ל ביצע כל אשר לאל ידו בכדי למנוע אירועים שכאלו, לא ניתן להטיל עליו אחריות נזיקית.

 

  1. באשר לדו"ח החקירה של משרד העבודה ודו"ח הבדיקה הפנימית שבוצעו בעקבות האירוע ואשר התובע טען כי לא הומצאו לו, הנתבעות טוענות כי לו ביקש התובע להציג בפני ביהמ"ש את הדוחות הוא היה יכול בנקל לזמן את הדו"ח במסגרת תע"צ. התובע מסיבותיו, מצא שלא להזמין את הדו"ח. לו ביקש התובע לברר קיומו של דו"ח בדיקה פנימית של הנתבעות יכול היה התובע לפנות במהלך שש שנות חיי התיק באולם ביהמ"ש בדרישה לעיון ספציפי במסמך. זאת ועוד, יש לזכור כי מדובר באירוע משנת 2004 שהתובע טרח להגיש תביעה בגינו ערב ההתיישנות ,ומטבע הדברים איתור מסמכים בני 13 שנים אינה משימה פשוטה כלל ועיקר וכלל לא ברור אם המסמכים קיימים. במקום בו יודע התובע על קיומו של דו"ח חקירה של משרד העבודה, שאין חולק כי יכול והיה בו לשפוך אור על נסיבות האירוע ועל שאלת האחריות, והתובע, כמי שנושא בנטל ההוכחה ביחס לאחריות הנתבעות, נמנע מלהמציאו, יש בכך כדי לשמש ראיה כנגד התובע דווקא. משכך סבורות הנתבעות כי התובע לא הרים את נטל הראיה להוכיח כי הנתבעות התרשלו כלפי הנפגע וכבר מטעם זה דין התביעה להידחות.

 

  1. בחנתי את הראיות וטענות הצדדים והגעתי לכלל מסקנה כי האחריות לאירוע התאונה רובצת לפתחה של הנתבעת , תוך דחיית טענותיה בעניין זה.

על הנתבעת הייתה מוטלת חובת זהירות להבטיח תנאי עבודה בטוחים ולספק אמצעי בטיחות נאותים לנפגע, בין אם הוא הינו עובד ישיר שלה ובין אם הינו עובד חברת כוח אדם. הנתבעת הייתה האחראית על הנפגע, היא זו ששלטה במעשיו ובאופי עבודתו. כאמור, הכלל הוא כי מעביד חב חובת זהירות על שני היבטיה (המושגית והקונקרטית), כלפי עובדו, שהפרתה מזכה את העובד באפשרות לתבוע את מעבידו בגין עוולת הרשלנות. חובת הזהירות היא חובה פוזיטיבית שמחייבת את המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים לשם מניעת נזקי גוף לעובד במהלכה הרגיל של עבודתו (ראה: מ. ויסמן, תביעות רשלנות בנזיקין, הוצאת שנהב הדרכות, ירושלים ע"מ 429 - 437). האחריות המוטלת על המעביד כלפי עובדיו היא כבדה, גם אם אינה מוחלטת. חובתו של המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שהעובדים יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. אמצעי הזהירות הסבירים הם פונקציה של אופי הסיכון ומידתו. על המעביד להזהיר את העובדים מפני סכנות גלויות ונסתרות ולהדריכם כיצד לנהוג וכיצד להתמודד עם סיכונים בעבודה. ככל שהסיכון חמור יותר או נסתר יותר, או בלתי רגיל יותר, גוברים במקביל מידתם, גיוונם ותחכומם של אמצעי הזהירות שמעביד זהיר חייב לנקוט. במילים אחרות, אמצעי הזהירות הסבירים שעל המעביד לנקוט הם פונקציה של מידת הסיכון לשלומו ולבריאותו של העובד אם אכן יתממש אותו סיכון (ראה: ע"א 5890/97 - צים חברת השיט הישראלית נ' גבריאל אוחנה  תק-על 99(1), 587 ,עמ' 588, ראה גם: ע"א 663/88 יהודה שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז (3) 225, עמ' 229-230וכן ת.א. 17815/01 מלכה יצחק נ' עמק החולה, בית חינוך משותף (פס"ד מיום 6.6.04-לא פורסם)). סיכומו של דבר; הכלל הוא שמעביד חב חובת זהירות (על שני היבטיה המושגית והקונקרטית) כלפי עובדו.

 

  1. זאת ועוד; חובת המעביד היא לספק לעובד הדרכה, משטח עבודה, וכלים בטוחים ושיטת עבודה בטוחה תוך כדי פיקוח על ביצועה. מדובר בחובה רחבה המחייבת את מעביד סביר לצפות התרחשות נזק, תוך שימת לב הן לזהותו ואופיו של העובד בו מדובר, הן לאופי הפעולה המתבצעת, הן לגודל הסכנה הנשקפת והן לאפשרות צפייתה. שקלול בין הפרמטרים הנזכרים יוכל לסייע בהחלטה עד כמה יש לדרוש ממעביד סביר לצפות את הנזק, ולנקוט פעולות למניעתו. המבחן הוא שככל שישקיע המעביד, בשיטת עבודה בטוחה, באמצעי פיקוח ומניעה, כך תקטן תוחלת הנזק שעשוי להיגרם לעובד. אמת המידה לבחינת התנהגות המזיק ואם השקיע מספיק באמצעי מניעת הנזק הינה אובייקטיבית - כלומר, מה היה אדם סביר עושה בנסיבות המקרה, ובמילותיו של כב' השופט ויתקון בע"א 559/77, חיים למפרט נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3), 652:

 

"השאלה אינה: האם עשה המעביד את הכל, אלא האם הוא עשה כל מה שסביר לדרוש מאדם שבאותו מצב, ובהתחשב בכל הנסיבות לרבות גודל הסכנה מזה והיעילות והמעשיות שבנקיטת אמצעי מניעה מזה.."

 

 

כדי שהמעביד ימלא אחר חובתו לשמירה על בטיחות עובדיו, עליו להנהיג ולקיים שיטת עבודה מתאימה. החובה היא כפולה: להנהיג ולקיים. לא די בכך שהמעביד קובע פעם אחת שיטת עבודה מתאימה. החובה נמשכת גם אחרי זה ועליו לדאוג לכך שהשיטה שקבע תקוים הלכה למעשה במשך כל הזמן (ראה: ע"א 171/65 אריה גרייף מ' מגן צ'טווד בע"מ, פ"ד י"א (2) 1051. וראה גם: ע"א 5425/97 - עירית קירית מוצקין נ' נטליה דביר  פ"ד נג(3), 172 ,עמ' 177-178).

 

  1. ומן הכלל אל הפרט; כאמור, התובע טען כי הנתבעת התרשלה בכך שלא הדריכה את הנפגע כיצד לבצע את עבודתו כראוי וכיצד להימנע מתאונות עם המכונה. כמו כן טען התובע, ובצדק לדעתי, כי הנתבעת לא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה במפעל.

אכן הנתבעת לא נהגה כפי שמעסיק סביר היה נוהג בנסיבות העניין. הנתבעת לא נקטה באמצעים הדרושים על מנת להבטיח את שלומם ובטיחותם, של עובדיה. היא לא דאגה למכונות תקינות וחדישות שעובדות בשיטת עבודה לא מסוכנת, ולאור העובדה שתאונות כאלו קרו מס' פעמים במפעל היא כפי הנראה לא מעבירה הדרכה מספקת ולא דואגת לפיקוח מתאים. המכונות הרלוונטיות במפעל נקנו משומשות, הן בנות 40 שנה ויותר (ראה עמ' 29 לפרוטוקול הדיון מיום 10.1.17) והן הגיעו ללא חוברת הדרכה למפעל. לא נראה כי הנתבעת הבהירה בצורה מספקת לנפגע מהם הסיכונים בהם הוא עלול להיתקל בעבודה.

 

למעשה שיטת העבודה שהנתבעת הנהיגה במפעלה הינה כה מסוכנת עד כי תאונות עבודה דומות לתאונה של הנפגע הן מאורע חוזר במפעל. לשמע עדותו המדהימה של מר  צינגר (בעמ' 33 לפרוטוקול הדיון מיום 10.1.17) לא ניתן אלא להשתאות:

"ש.  בכמה תאונות נתקלת במפעל?

ת.     בתאונות קשות חוץ מהנפגע עוד 2 תאונות קשות. היה עוד אחד עם אצבע ואחד עם רגל, מהסוגים האלה, אבל זה במשך 27 שנה.

    ש.    ותאונות יותר קלות?

    ת.     קלות עם אצבע אחת שמישהו דפק לעצמו על האצבע..."

 

העבודה אצל הנתבעת, מבוצעת באמצעות מכונות לעיבוד חוטי תיל אליהן מושחלים חוטי ברגל בקוטר מסוים, העובד משחיל ומלפף את החוט, עד אשר החוט נתפס היטב. במכונה זו נמשך בכוח חוט תיל פלדה בין שני תופי גלילה. מנהל המחלקה, בזמנים הרלוונטיים לתאונה, מר יוסי מזוז, העיד כי תפקידו היה להדריך את הנפגע בעניין אופן השימוש במכונות, דרך ההפעלה והחומרים איתם הוא עובד. מר יוסי מזוז, שאינו דובר את השפה הרוסית בה דיבר הנפגע,  נעזר בעובד אחר לצורך ביצוע ההדרכה. בפועל מי שהעביר את ההדרכה הוא עובד אחר ותיק יותר, דובר רוסית, אשר, גם אצבעותיו שלו נפגעו כפי הנראה בתאונה דומה (ראה עמ' 15 לפרוטוקול הדיון מיום 10.1.17). לאחר יומיים שצפה בעובד, החל לעבוד בעצמו עם המכונה, תחת פיקוח. לאחר שהנתבעת, התרשמה כי הנפגע מבצע את העבודה על המכונה, כנדרש, התבקש הנפגע לעבוד לבדו עם שתי מכונות במקביל.

 

  1. התובע צירף את חוות דעתו (ראה: ת/1) של מר יעקב עשת (להלן: "מר עשת"), מהנדס מכונות, ומהנדס איכות, מומחה בטיחות,  אשר ביקר במפעל, העבודה, ובדק את ציוד הבטיחות שסופק לנפגע, וההדרכות שקיבל. מר עשת קבע כי, הנתבעת הפרה את החובה החקוקה המוטלת עליה, על פי תקנות ארגון הפיקוח על העבודה מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט- 1999 (להלן: "תקנות ארגון הפיקוח על העבודה"). הנפגע לא עבר הדרכה ראויה בדבר הסיכונים הכרוכים בעבודה, בהתאם לתקנה 2 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה. לא נמסרה לנפגע תמצית מידע בכתב בעניין הסיכונים הקיימים בעבודה שבה הוא מועסק ושלהם הוא עלול להיחשף, בכתב ובשפה הרוסית, בהתאם להוראת תקנה 7 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה. לא נוהל פנקס הדרכה בהתאם לתקנה 6  לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה. ובנוסף ציוד הבטיחות שסופק לנפגע אינו רלוונטי לתרחיש התאונה ואין בו כדי למנוע אותה, ולפיכך אין בו כדי למלא אחר הוראות תקנה מס' 2, ותקנה 10 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה. על חוות דעתו זו של מר עשת העלו הנתבעות טענות רבות. למרות האמור, אין בהן כדי לשנות את מסקנתה של חוות הדעת, תהליכי העבודה במפעל במכונות הספציפיות עליהן עבד הנפגע, אכן מהווים סיכון לעובדים עליהן. במקרה זה לצערי העובדות, והפגיעות בעובדים הנוספים במפעל,  מדברות בעד עצמן.

 

  1. סביבת העובדה ,אצל הנתבעת רצפות מכשולים וסיכונים, אין במקום שלטי אזהרה, ואין סימון של תהליכי עבודה מסוכנים, בניגוד להוראת תקנה 8 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה. שיטת העבודה המסוכנת אשר הונהגה אצל הנתבעת – חייבה את העובד להשחיל את חוט תיל לתוך גלגלי המכונה, באופן ידני, כאשר המכסה המגן פתוח, וכאשר המכונה פועלת באופן איטי באמצעות רגלית. במצב שבו המכונה לכאורה פועלת אין לקרב את ידיו של העובד למכונה אך אין כך הדבר במצב ביניים המכונה "inching" " "פעימות"– או  מצב "המתנה", שבו המכונה מופעלת באמצעות רגלית באיטיות- והעובד מבצע בידיו את ההשחלה. שיטת העבודה שהנהיגה הנתבעת, לפיה על העובד להשחיל וללפף באופן ידני את חוט התיל, בעת שהמכונה פועלת באיטיות ומכסה ההגנה מורם, הינה שיטת עבודה מסוכנת והופכת את התרחשות התאונה נשוא התביעה לכמעט ובלתי נמנעת, ולא בכדי, תאונות כדוגמת התאונה שנדונה בתיק זה, קורות במפעל הנתבעת. מאחר והמכסה אינו מאפשר הפעלה של המכונה, ההנחיה הייתה להרים את המכסה כדי שתתאפשר פעולה איטית של המכונה בזמן השחלת הידנית של החוט. עצם קיומו של המכסה– אינו מועיל - כאשר בשיטת העבודה המונהגת יש להרים אותו ולנטרל את הגנתו. על המכסה למנוע כל מגע גופני של העובד עם החלק המסוכן במכונה, והוא נועד להגן אף על עובד רשלן. לפיכך נראה כי בהתנהלות זו ובדרכי העבודה המסוכנות שהנהיגה הנתבעת היא הפרה גם מספר תקנות בפקודת הבטיחות בעבודה, תש"ל - 1970.

 

  1. אשר על כן, לאור כל האמור, הנני קובע כי הנתבעת אחראית לאירוע התאונה מכיון שלא נהגה כפי שמעסיק סביר היה נוהג בנסיבות העניין. הנתבעת לא נקטה באמצעים הדרושים על מנת להבטיח את שלומם ובטיחותם, של עובדיה ובכלל זה התובע. היא לא דאגה למכונות תקינות וחדישות שעובדות בשיטת עבודה לא מסוכנת, היא גם לא סיפקה הדרכה מספקת ולא דאגה לפיקוח מתאים.

הנני דוחה את טענתה של הנתבעת לפיה המכונה מסוכנת, אין דרך פעולה אחרת ולכן היא אינה רשלנית. עובדים רבים במפעלה, כפי הנראה, נפגעו בצורה כזו או אחרת כתוצאה מהעבודה על המכונות האמורות. אין לקבל בשום פנים ואופן, את חוסר המעש והאדישות בה נהגה הנתבעת בפגיעות גוף של עובדיה.

 

אשם תורם של הנפגע;

  1. הנתבעות טענו כי יש להטיל על הנפגע בעניינינו, אשם תורם של ממש. לטענתן הנפגע קיבל הדרכה נאותה והוא ידע כי אסור לו לקרב ידיו למכונה, כפי שהוא עצמו אישר בעדותו. הוכח כי אין דרך אחרת לבצע את הפעולה במהלכה נפגע הנפגע ולמעשה נמצא כי פגיעתו של הנפגע ארעה, כפי הנראה, במהלך לחיצת הנפגע על רגלית האינצ'ים, דהיינו עם מעורבות ישירה שלו בהפעלת המכונה. בנסיבות אלו ברור כי אין ביכולתן של הנתבעות למנוע מהעובד לבצע פעולה שהעובד עצמו מאשר בעדותו כי הוא יודע שאסור לו לעשות. לא ניתן להתייחס לעובד כאל אידיוט חסר בינה. במקרה שלנו מדובר אף באדם נבון, מהנדס בניין בהשכלתו. הנפגע פעל על דעת עצמו, תוך קלות דעת ובהתעלם מהוראות מפורשות שהוא עצמו מאשר כי קיבל. משכך, מקום בו הידיעה קיימת, כל שהיה על הנפגע לעשות הוא לתרגם את ההבנה למעשה. משכך, ברי כי יש לראות אשם תורם משמעותי ביותר מצדו של הנפגע.

התובע לעומת זאת טען כי הנפגע לא חרג מנהלי העבודה, ומשיטת העבודה אשר הנהיגה הנתבעת. הוא ביצע את המוטל עליו בהתאם לשיטת העבודה הבלתי בטוחה, במכונה ישנה, אשר מחוסרת מנגנוני הגנה ראויים. לפיכך אין מקום להשית על הנפגע כל אשם תורם שכן לא הוכח שהוא חרג מנהלי העבודה שהונהגו. הוכח כי שיטת העבודה, שהנהיגה הנתבעת, ודרשה מעובדיה, הינה שיטה מסוכנת, וכי עובדים נוספים במפעל, לרבות העובד אשר הדריך את הנפגע בפועל, נפגעו בשל השימוש במכונה המסוכנת, ובשל שיטת העבודה המסוכנת. אין מחלוקת כי התאונה אירעה תקופה קצרה לאחר שהנפגע החל לעבוד אצל הנתבעת. הישנות תאונות דומות אצל הנתבעת, מחזקת את הטענה כי שיטת העבודה עצמה אינה בטוחה, ומסכנת את העובדים, וכי אין להשית כל אשם תורם על הנפגע.    

 

  1. בהתאם לעדויות שנשמעו לפני לא נראה כי הנפגע חרג מנהלי העבודה, ומשיטת העבודה אשר הנהיגה הנתבעת. שיטת העבודה של הנתבעת מסכנת את העובדים, ותאונות כפי שאירעו לנפגע אינם בגדר אירוע חריג במפעלה של הנתבעת שלא ניתן לצפות אותו.

בהתייחס לשאלת הרשלנות התורמת הנטייה בפסיקה היא להקל עם העובד,  מתוך ראייה, שלמעביד יש שליטה על שיטות וכלי העבודה, ועליו החובה לדאוג לקיומם של תנאי עבודה ושיטות עבודה נאותים.  ככלל על כל  מעביד לקחת בחשבון, שעובד עלול להיות בלתי זהיר במהלך העבודה ובלהט העבודה, תוך רצון לקצר הליכים, גם אם הוזהר מראש (ראה: ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון ואח', פ"ד מה (2) 593).  העובד ככלל פועל בתוך הגבולות שמציב המעביד לפעולתו.  גם כאשר הוכח שהעובד עצמו הפעיל שיקול דעת עצמאי באופן שהוא זה שגרם לרשלנות, גם אז לא ניתן לפטור את המעביד מאחריותו, אלא לכל היותר ניתן ליחס לו רשלנות תורמת (ראה: ת"א (חיפה) 280/95  אהרון מלול נ' מרכז לטניס בישראל , תק-מח 2001 (3), 3489). נקודת המוצא היא אפוא שכאשר נפגע עובד בתאונת עבודה, יש לדקדק דווקא עם המעביד בנוגע להטלת האחריות, ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנות תורמת שגרמה או תרמה לפגיעה (ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' א' מרציאנו ואח' וערעור שכנגד, פ"ד לו (2) 592, 603). הכלל הוא כי אדם אחראי לעצמו ולבטיחותו שכן, חבותו של המעביד אינה חבות מוחלטת. עם זאת, במקרה שלפני בנסיבות הכוללות את חוסר ניסיונו של הנפגע, שיטות העבודה המסוכנות של הנתבעת, העובדה שתאונות כאלו נפוצות ושעובדים לא מעטים איבדו או נפגעו באצבעותיהם בעקבות שיטות העבודה הנהוגות, הגעתי לכלל מסקנה כי אין להטיל על הנפגע במקרה ספציפי זה, כל אשם תורם.

 

היקף הנזק

  1. תביעה זו הוגשה בחודש פברואר 2011. במועד הגשת התביעה עמד סכום התביעה על 635,074 ₪. ימים ספורים קודם לישיבת ההוכחות מיום 5.2.17 התובע שלח חישובים אקטואריים לפיהם סכום התביעה גדל מסך של 635,000 ₪ לסך של 811,000 ₪.

 

לטענת התובע בעת הגשת התביעה גובה הגמלאות המשולמות לנפגע לרבות חישוב אקטוארי לעתיד עמד על 635,074 ₪. מאז יום הגשת התביעה חלפו 6 שנים, בגין תקופה זו, יש לחשב כעת תשלומים מלאים שכבר שולמו ולא תשלומים עתידיים שהופחתו בשל מקדם היוון, בגין 6 שנים שחלפו. בנוסף יש להוסיף את הפרשי ההצמדה והריבית לתשלומי העבר. בנסיבות אלו, הגיש התובע חישוב מעודכן (ודוק, אין מדובר בראיות חדשות, אלא חישוב מדויק בחלוף 6 שנים) בתאריך 29/01/2017, לפיו גובה הגמלאות בחישובן להיום עומד על 811,039 ₪.

 

  1. הנתבעות מתנגדות לחישוב העדכני שהגיש התובע לסיכומיו. לטענתן אין לאפשר הצגת ראיות חדשות בסיכומים שכן היו לתובע אינספור הזדמנויות להגיש בקשה להגשת ראיות בהקשר זה. הנתבעות מתנגדות מכל וכל לצירוף מסמכים אלו שמהווים הרחבת חזית אסורה וסבורות כי יש להתייחס לסכום התביעה כפי שהוגדר במסגרת כתב התביעה המקורי. גם הגשת תצהירו של הנפגע מהווה הרחבת חזית לטענת הנתבעות שכן למרות שביום 5.7.12 הורה ביהמ"ש כי תצהירי הצדדים יוגשו בתוך פרק זמן נקוב, התובע לא הגיש את תצהירו של הנפגע אלא הגיש את נספח ב' לתיק המוצגים מטעמו גרסה כתובה מטעם הנפגע. רק לאחר שב"כ הנתבעות הבהיר בישיבת ביהמ"ש מיום 1.7.15 (שלוש שנים לאחר הישיבה בה נקבע כי יש להגיש תצהירים) הכי לא הוגש תצהיר הנפגע ועל כן הוא מתנגד לכל הרחבת ו/או שינוי חזית מעבר לאמור בחומר שצורף, הוגש תצהירו של הנפגע. בפתח הישיבה התנגד הח"מ להגשת התצהיר אלא שב"כ התובע מסרה כי ההתנהלות הנ"ל נגרמה עקב הקושי לגרום לשיתוף פעולה של עדים, נפגעים של המוסד לביטוח לאומי שכבר פוצו. למרות האמור, במהלך חקירתו של הנפגע התברר כי התובע כלל לא פנה אליו לצורך הגשת תצהירו וכי הפעם הראשונה בה פנו אליו בנושא התיק הייתה בחודש 9/16 סמוך לעדותו.

 

  1. ראשית לעניין התצהיר. הנתבעות אינן יכולות לטעון כי גרסתו של הנפגע לא הייתה ידועה להן. אכן היה ראוי כי התובע יגיש את תצהירו של הנפגע באופן הנהוג ולא כנספח לתיק המוצגים. עם זאת, לאור הנימוק אותו מסרה ב"כ התובע וכן לאור העובדה כי הנפגע נחקר בבית המשפט בחקירה נגדית ע"י ב"כ הנתבעות, אני סבור כי ככל שהיה פגם כלשהו הרי היה לו מזור, וזכויותיהן של הנתבעות לא נפגעו בנסיבות אלו.

 

באשר לסכום התביעה, כאמור התובע הגיש תביעת שיבוב זו, ע"פ סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי תשנ"ה – 1995, להשבת הגמלאות המשולמות לנפגע בסך של  635,074 ₪. לאחר מכן התובע שלח חישובים אקטואריים לפיהם גדל סכום התביעה מסך של 635,074 ₪ לסך של 811,000 ₪. מאז יום הגשת התביעה חלפו 6 שנים, בגין תקופה זו, יש לחשב כעת תשלומים מלאים ולא תשלומים שהופחתו בשל מקדם היוון, בגין 6 שנים שחלפו. בנוסף יש להוסיף את הפרשי ההצמדה והריבית לתשלומי העבר. בנסיבות אלו, הגיש התובע חישוב מעודכן (ודוק, אין מדובר בראיות חדשות, אלא חישוב מדויק בחלוף 6 שנים) בתאריך 29/01/2017, לפיו גובה הגמלאות בחישובן להיום עומד על 811,039 ₪. אני מקבל את טענתו של התובע וקובע כי מדובר בתחשיב אקטוארי מעודכן שהוגש עקב הזמן הרב שעבר ולא בראייה חדשה.

 

            ביום 16.5.06 הגיעו הנפגע והנתבעות להסכם פשרה לפיו הן תשלמנה לנפגע הסך של 140,000 ₪ מעבר לקצבאות המל"ל שהפגע קיבל ויקבל מהתובע. ביום 13.7.06 הסכם הפשרה קיבל תוקף של פס"ד.

 

 

וכעת לדיון לגבי היקף הנזק שנגרם לנפגע;

 

היקף הנזק;

  1. לטענת המל"ל נזקי הנפגע עולים לעין שיעור על גובה הגמלאות המשולמות לו. נסיבות התאונה, מצדיקות הטלת מלוא האחריות על הנתבעת, ויש לקבוע כי על הנתבעת להשיב לתובע את שווי הגמלאות המלא, בתוספת הוצאות המשפט, לרבות חוות דעתו של מומחה הבטיחות, והוצאות העדים מטעם התובע, וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור 20% בתוספת מע"מ כדין.

 

הנתבעות התייחסו בסיכומיהם באריכות לשאלת הנזק. לטענתן תביעת המל"ל מוגבלת לנזקי הנפגע. במקום בו נזקי הנפגע נמוכים משיעור תקבולי המל"ל, הרי שתקרת השיפוי לה יכול המל"ל להיות זכאי היא הנזק בפועל וזאת מכוח הכלל שאין לחייב מזיק ביותר מהנזק אותו גרם. הנתבעות טוענות כי התובע לא הוכיח כל נזק שהוא. מדובר בתאונה שארעה בשנת 2004. הגם שחלפו מאז התאונה 13 שנים התובע לא השכיל להוכיח ולו שביב של נזק במהלך כל השנים הללו. התובע לא טרח להציג בפני ביהמ"ש דו"ח רציפות ביטוח שיצביע על מעשיו של הנפגע במהלך השנים שחלפו מאז פגיעתו. התובע לא הציג בפני ביהמ"ש תלושי שכר של הנפגע מהשנים שמאז הפגיעה ועד היום. הנפגע עצמו אף לא כלל בתצהיר עדותו הראשית ולו מילה אחת המתייחסת לנזק כלשהו, ממוני או אחר. במצב עניינים זה דין התביעה להידחות.

 

  1. הנתבעות המשיכו וטענו כי לא ניתן ללמוד מסיכומי התובע ולו ברמז, מהם הנזקים, וכל שהתובע עושה הוא חישובים סתמיים וכלליים שאין בהם כדי להוות בסיס ראייתי או הוכחתי כלשהו. נכותו של הנפגע הועמדה על 28.7% בגין פגיעה ב-3 אצבעות ביד ימין. הפעלת תקנה 15 אין לה דבר וחצי דבר לענייננו שכן מעבר לכך שביהמ"ש הוא הפוסק בסוגיה זו, הרי שיש לזכור כי קביעת המל"ל הינה מחודש מאי 2005 בגין תאונה מחודש פברואר 2004 בעוד שאנו מצויים כיום בחודש מאי לשנת 2017. המון שנים חלפו מאז וברור כי במהלך השנים הללו לא ישב התובע בביתו. לטענתן התובע לא הביא בדל ראיה כי נגרם לנפגע נזק ולו של שקל בודד אחד. התובע לא הביא ולו תלוש שכר בודד אחד שיוכיח כי הנפגע נעדר ולו יום אחד מעבודתו. העובדה שדווקא המל"ל, אשר מידע זה מצוי בשליטתו, לא עשה כן, מהווה הסתרת ראיה ויש בכך כדי לפעול לרעת התובע. נזקי עבר הם בגדר נזק מיוחד הדרוש הוכחה, התובע אינו יכול לומר כי לא היה יכול להביא נתונים מדויקים אודות נזקי הנפגע במהלך 13 השנים שחלפו מאז האירוע. בשים לב לזהות התובע, הדבר היה קל יותר מאשר לנפגע עצמו. תחת זאת בחר התובע לצרף שני תלושי שכר של הנפגע שמועדם קודם לתאונה נשוא התביעה. לפיכך, משלא הובאו כל ראיות בנדון, ובהיות הנזק הנ"ל "נזק מיוחד", דין הטענה של התובע לעניין ראש נזק זה להידחות.

 

  1. הנתבעות העלו גם טענות בנוגע לפגיעה הנטענת בכושר השתכרותו של הנפגע. מאז האירוע חלפו 13 שנים. הנפגע כיום בן 60 כמעט ובפניו עוד 7 שנות עבודה. משלא הוכח דבר לגבי העבר, שמבחינת אורך התקופה הוא יותר ארוך מתקופת העתיד, ומשלא הובאה כל ראיה ביחס לעיסוקיו של הנפגע במהלך כל השנים שחלפו ונתוני הכנסתו בשנים אלו, לרבות כיום, לא ניתן לבסס חישוב כלשהו ביחס לעתיד. לא זו אף זו, הנפגע עלה לארץ בשנת 1996 ופגיעתו ארעה בשנת 2004. למעשה, זולת שני תלושי שכר לא הביא התובע כל ראיה באשר לנתוני השתכרותו של הנפגע במהלך כל שנות עבודתו, בין אם קודם לתאונה ובין אם לאחריה. וכעת מבקש התובע לבסס חישובים חסרי בסיס ביחס לעתיד (וגם לעבר) על יסוד שני תלושים בלבד. הדבר בפירוש לא מתקבל על הדעת. שמא השתכר הנפגע מאז עלייתו לארץ סכומים נמוכים בהרבה ואין בתלושי שכרו הבודדים קודם לתאונה כדי לשקף את פוטנציאל השתכרותו? הנתבעות סבורות שאף אם מבקשים לבסס חישוב כלשהו ביחס לעתיד, הרי שיש לזכור כי בסיס שכרו של הנפגע במל"ל עמד על 6,400 ₪ ונכותו הרפואית (אין כל רלבנטיות להפעלת תקנה 15) עמדה על 28%, הרי שחישוב אקטוארי מלא לעתיד היה מביאנו לסך של 152,000 ₪ (6,400X0.28X85) כאשר ברי כי בהעדר כל הוכחה ביחס לעיסוקיו של הנפגע, אין מקום לחישוב אקטוארי בכל מקרה אלא לכל היותר 50,000 ₪ בראש נזק זה.

 

  1. באשר לזכויות סוציאליות הנתבעות סברו שבהעדר הוכחה בדבר נזק בגין הפסדי שכר ו/או כושר השתכרות, אין מקום לפסוק פיצוי אף בגין זכויות סוציאליות ולכל היותר יש לפסוק סך של 6,000 ₪ בראש נזק זה. גם עזרת צד ג' לעבר ולעתיד הינה ראש נזק מיוחד שיש להוכיח. הנפגע לא הצהיר ולו ברמז כי נדרש וממילא כי קיבל עזרת צד ג' מגורם כלשהו. למעשה הנפגע לא נשאל כל שאלה בנושא זה ולא אמר כי פגיעתו גרמה לצורך שכזה. משלא הוכח צורך בעזרה כלשהי בעבר למשך תקופה של 13 שנים, מקל וחומר אין בסיס לדרישה כזו ביחס לעתיד. הנתבעות ממשיכות וטוענות בנוגע להוצאות רפואיות ונסיעות כי לנפגע לא נגרם נזק שכזה. כאמור מדובר בנזק מיוחד שיש להוכיחו בראיות של ממש. לא הובאה כל ראיה או קבלה שיש בה להצביע על הוצאות שכאלו. לטענתן ככל שהיו לנפגע הוצאות שכאלו, ודאי היה מפנה דרישתו למל"ל בהיות התאונה תאונת עבודה, או אז היה המל"ל התובע בתיק דורש החזר בגין עלויות אלו ששולמו על ידו (או שמא הן כלולות כבר בדרישתו). אלא שלא ניתן עם כל הכבוד לטעון להוצאות שלא היו ולא נבראו ואף לא הוכחו. המל"ל מנסה לאחוז בחבל משני קצותיו, גם לא לשלם לנפגע וגם לדרוש לכלול את הנזק הלא מוכח הנ"ל בנזקיו.

 

לסיכום הנתבעות מתייחסות לראש הנזק של הכאב וסבל וטוענות כי הנפגע בגין ראש נזק זה בסך של 60,000 ₪ אשר מהווה פיצוי הראוי בראש נזק זה.

 

  1. שקלתי את טענות הצדדים. לאחר שבחנתי את הראיות והעדויות שהובאו לפני הגעתי למסקנה כי יש לחשב את נזקו של הנפגע כדלקמן:

 

נכות רפואית:

  1. כאמור התאונה התרחשה כאשר ידו של הנפגע נתפסה בין חבילת הברזל לבין גלגל המכונה עליה עבד, וכתוצאה מכך נכרתו חלק מאצבעות יד ימין. ממקום התאונה הנפגע הועבר לבית החולים קפלן ברחובות שם אושפז במחלקת כף יד עם אבחנה של crushing injury of right hand, קטיעה של אצבע 5, שבר גליל מקורב באצבע 3, ושבר פתוח בגליל המקורב של אצבע 4. הנפגע טופל, עבר ניתוח לשיקום, והמשיך לאחר מכן בטיפולי פיזיותרפיה וחבישות.

 

הנפגע נבדק על ידי ד"ר דניאל משה, כירורג אורתופד מומחה, אשר קבע את נכותו הקלינית של הנפגע בשיעור 28.5% על פי תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956. לאור גילו של הנפגע, מינו, וסוג עבודתו, קבע ד"ר דניאל משה כי יש להפעיל גם את תקנה 15 במלואה.

התובע, הכיר באירוע התאונה, כתאונת עבודה. וועדות רפואית של המל"ל, העמידו את נכותו הצמיתה של הנפגע, על שיעור של  28.5% (באופן זהה למומחה ד"ר דניאל משה), ולאחר הפעלה תקנה 15, נכותו התפקודית של הנפגע, נקבעה לשיעור 44%.

לאור קביעתו של ד"ר דניאל משה וכן של ועדות המל"ל, אני מעמיד את נכותו הרפואית של הנפגע על 28.5% נכות צמיתה. יש לציין כי הנתבעות לא חלקו על הנכות הרפואית שנקבעה.

 

נכות תפקודית:

  1. כאמור הנתבעות טענו כי אין להפעיל בענייננו את תקנה 15. כמו כן טענו כי קביעת המל"ל הינה מחודש מאי 2005 בגין תאונה מחודש פברואר 2004 בעוד שאנו מצויים כיום שנים רבות לאחר מכן. לטענתן המון שנים חלפו מאז התאונה וברור כי במהלך השנים הללו לא ישב הנפגע בביתו. לא ברור אם הנפגע  עובד כיום בעבודה שהשתכרותו בה היא גבוהה יותר או שמא הוא עובד כיום בעבודה זהה בשכר זהה. נתונים אלה אינם ידועים שכן לטענתם התובע לא השכיל להביא כל ראיות בנדון ואף לא לשאול את הנפגע ולו שאלה אחת בנושא.

הנני דוחה טענות את טענות הנתבעת בעניין זה. החישוב בתיקי נזיקין וכן החישוב עליו מתבסס התובע בעת קביעת סכומי הפיצוי הינם סכומים אשר ברובם צופי עתיד, ואשר מתבססים על נתונים שנגזרו בנקודה זמן מסוימת הסמוכה לתאונה. איש אינו יכול לקבוע בוודאות מוחלטת מה צופן העתיד, וכך גם התובע, בעת ששילם את הסכומים לנפגע, יכול היה לשלמם בהתבסס על הערכות מלומדות המבוססות על הנתונים שהיו לפניו בזמנו. לפיכך לנסות ולהיבנות כעת מהזמן הרב שעבר, כאשר גם לנתבעות ניתנה ההזדמנות לשאול את הנפגע כל שאלה שחפצו לשאול בחקירתו הנגדית,  והיא בחרה שלא לעשות כן, פועלת כנגדה.

לאור האמור, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים נראה כי לא ניתן להתעלם מכך שכעת הנפגע אינו יכול לעסוק בעבודה פיזית כבעבר לפיכך הנני קובע כי הנכות התפקודית שראוי לקבוע במקרה זה הינה בגובה 30%. 

 

נזק לא ממוני (כאב וסבל):

  1. בשים לב לנכות הרפואית בגובה 28.5% ובהתחשב ב – 11 ימי האשפוז של הנפגע, יש להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 100,000 ₪.

 

 

הפסד השתכרות בעבר:

  1. לנפגע אושר אי כושר עבודה של 3 חודשים. שכרו הרבעוני של הנפגע עמד על סך של 19,424 ₪. שכרו החודשי עמד על סך של 6,475 ₪. שכר זה משוערך להיות עם הפרשי הצמדה בלבד לסך של 8,002₪.

 

לאור האמור הפסדיו של הנפגע לעבר הם כדלקמן:

3 חודשים X 7,562 ₪ (8,002 ₪ פחות הורדות סוציאליות)  + 159 חודשים X  7,562 ₪  X 30% נכות = 383,393 ₪.


הפסד השתכרות בעתיד:

  1. בגין הפסדי ההשתכרות לעתיד בהתאם לנכות התפקודית ולפי בסיס השתכרות לעתיד של 8,002 ₪ לחודש הגיע לנפגע את הסך של 185,427₪ (7,562 ₪ X 30% נכות X 86.039 מקדם היוון לגיל 67 - מהשכר הופחתו הורדות סוציאליות בשיעור 5.5% וזאת מכיוון שיש לזכות את הנפגע בפיצוי גם בגין הפסדי פנסיה או תנאים סוציאליים).

 

עזרת צד ג', הוצאות רפואיות, נסיעות ושונות:

  1. אשר להוצאות הרפואיות, אלה לא הוכחו ועפ"י פסה"ד בעניין אלחדד (ע.א 557/95, סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד ואח', פ"ד נא (2) 724), משלא הוכח כי הטיפול הרפואי לו נזקק או יזדקק הנפגע, אם בכלל, איננו נכלל בסל הבריאות אין מקום לפסוק פיצוי כל שהוא בגין ראש נזק זה. זאת ועוד מאחר ומדובר בתאונת עבודה, זכאי הנפגע לקבל מהמל"ל את כל הטיפולים וההוצאות הרפואיות שלהם נזקק בעקבות התאונה לרבות הוצאות נסיעה לטיפולים וזאת כאמור בסעיפים 86 – 90 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשמ"ה – 1995 וכן תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה) תשכ"ח – 1968. עם זאת, מתוך הנחה כי הנפגע לא קיבל פיצוי בגין הוצאות נסיעה לטיפולים, במוניות או רכב פרטי, וכן בשים לב לאופי הפציעה אין ספק בכך שהנפגע נזקק לעזרת צד ג', היה מקום לפיצוי גלובלי בפריטי נזק אלה, באומדן גלובלי. הסכום הראוי לפיצוי בגין ראש נזק זה (לעבר ולעתיד) הוא הסך של 150,000 ₪.

 

הפסד פנסיה או תנאים סוציאליים  :

  1. בגין הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים בהתאם לנכות התפקודית ובהתאם לבסיסי ההשתכרות של הנפגע,  מגיע לנפגע את הסך של 68,252 ₪.

 

סכום הפיצוי הכולל שהגיע לנפגע עומד אפוא על סך של 887,072 שהוא גבוה מסכום התביעה שעומד על סך של 811,039 ₪. מסכום התביעה, כאמור, יש להפחית 10% חלקו של המעביד  כאמור לעיל.

 

 

תוצאה

  1. הנתבעות ישלמו לתובע את הסך של 729,935 ₪ (811,039 ₪ פחות 10% - סעיף 8 לעיל).

כמו כן הנני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע את הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בצירוף מע"מ.

הסכומים ישולמו תוך 30 יום ויישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

 

המזכירות תמציא פסק דין זה לצדדים.

 

 

ניתן היום,  ד' תשרי תשע"ח, 24 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ