1. תביעה כספית שהגיש התובע נגד הנתבעת לתשלום סכום של 57,500 ש"ח בגין נזקים שנגרמו לו לטענתו, כתוצאה מהליכי עיקול ותפיסת רכב שנקטה היחידה לפיקוח על תנועת מוצרים מהצומח והחי וישום הסכמים חקלאיים בין ישראל לאוטונומיה (להלן: "
יחידת הפיצו"ח") במשרד החקלאות. הרכב היה בחזקתו ובשימושו, והוא היה זכאי להירשם כבעליו, ובסופו של דבר, כאשר ביתהמשפט הורה להחזיר לו את הרכב, התברר כי נגנב ממגרש החניה בו הוחזק, הוחזר למגרש, אך שוב לא נמסר לו ואין הוא יודע מה קרה לאחר מכן.
2. הנתבעת טענה להגנתה כי יש לדחות התביעה נגדה מחוסר יריבות, מכיוון שהתובע אינו הבעלים של הרכב, ומחוסר עילה, מכיוון שהרכב הוחזר לחניון לאחר שנגנב, והתובע לא זכאי לפיצוי ממנה. היא אינה חבה ונושאת באחריות כלפיו. אם יש לתובע טענות, הרי זה כלפי בעל החניון. הרכב רשום ע"ש בעלים אחר שאינו התובע, והוא נתפס ע"י יחידת הפיצו"ח ביום 8.3.02, כאשר התובע מוביל בתוכו כאלף תבניות ביצים משטחי הרשות הפלסטינאית לתוך שטחי מדינת ישראל.
בנסיבות אלה, היתה עילה חוקית לתפיסת הרכב ולא נפל כל פגם בהליך זה. התובע אף הועמד לדין פלילי הורשע והוטל עליו קנס של 10,000 ש"ח וכן הוא חוייב לחתום על התחייבות להימנע מביצוע עבירות למשך שנתיים. בית המשפט הורה על תפיסת הרכב למשך 60 ימים, אולם הרכב נגנב מהחניון בו הוחזק, אך נתפס חזרה והוחזר לחניון ביום 1.7.02 ולמיטב הידיעה נמצא בו עד היום. לאחר שחלפו 60 ימי התפיסה, והחל מיום 16.10.02 הרכב כבר לא ברשות הנתבעת ולכן היה על בעל החניון להשיבו לתובע בכפוף להסדרת דמי האיחסון עמו. זאת ועוד לאחר שהתקיים דיון בבית המשפט ביום 1.2.04 נוסח מסמך רשמי של יחידת הפיצו"ח המתיר את שחרור הרכב, ורק משום מחלוקת בין התובע לבעל החניון ביחס לגובה התשלום, לא שוחרר הרכב.
3. בעלי הדין הגישו תצהירי עדות ראשית. התובע הגיש תצהיר עדותו וכן חוות דעת שמאי, אריה זלטין ביחס לשווי הרכב. מטעם הנתבעת הוגשו תצהירים של חנוך יחיא מנהל מרחב מרכז ביחידת הפיצו"ח, ושל שי רקוביצקי רע"ן סיור ביחידת הפיצו"ח.
העדים נחקרו חקירה נגדית ופרקליטי הצדדים הגישו סיכומים בכתב.
4. המחלוקת בין הצדדים בעיקרה בשאלת האחריות של הנתבעת כלפי התובע, והאם התרשלה אם לאו.
5. בשלב הזה של הדיון, לאור העדויות והראיות, אני קובעת כי הנתבעת חבה ונושאת באחריות כלפי התובע, מהנימוקים כמפורט להלן.
ראשית, אין לקבל את הטענה של חוסר יריבות. הנתבעת היא זו שתפסה את הרכב מידיו של התובע, ולכן היא בעלת דברו, לה יש דין ודברים עמו ביחס לרכב.
לא זו אף זו, הגם שהתובע אינו הבעלים הרשום של הרכב, הוא יצא ידי חובת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי, להוכיח זכותו ביחס לרכב. עדותו, לפיה הוא קנה את הרכב לא נסתרה בראיה אחרת ולא בחקירה נגדית. גם ראיות הנתבעת תומכות בגירסתו. כך למשל, בהודעה שנגבתה מהתובע במשטרה, ואשר צורפה לתצהיר עדותו של רקוביצקי, הוא נשאל אם הרכב שייך לו וענה "
כן, אני לא העברתי עליו בעלות אבל המרצדס שלי", כמו כן, בכל ההליכים שקדמו לתביעה זו, ועסקו בעניין תפיסת הרכב והבקשה לשחררו, התייחסה הנתבעת אל התובע כבעלים של הרכב, ולא העלתה טענה שהתובע אינו בעל הרכב. בדיון שהתקיים בבית המשפט השלום ברמלה, אף ביקשה הנתבעת חילוט הערבויות. בחוזה שנערך בינה לבין בעלי מגרש החניה, ישנה התייחסות להשבת הרכב למי שנתפס נוהג ברכב, ולאו דווקא לבעלים הרשום של הרכב [נספח 1 לתצהיר חנוך יחיא וכן עמ' 29 בפרו']. אם לא די בכך, הרי שהסכמת הנתבעת שיינתן ע"י בית המשפט צו להשבת הרכב לידי התובע, שוללת מניה וביה את הטענה שאין יריבות ביניהם.
שנית, בלתי מתקבל על הדעת, שהמדינה לא תישא בחובת זהירות ואחריות כלפי אזרחיה. קיימת חובת זהירות מושגית, שהרי הנתבעת כרשות ציבורית, היתה חייבת לצפות שאם לא תפעל באופן סביר בנקיטת הליכים, יינזק רכושו של התובע. כך גם ביחס לחובת הזהירות הקונקרטית. על הנתבעת היה לצפות כי בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, עלול להיגרם לתובע נזק. נפסק לא אחת, כי רשות שלטונית עלולה לחוב בחובת זהירות בשל מעשה או מחדל הקשורים בהפעלת סמכותה [ראו ע"א 862/80
עירית חדרה נ'
זהר פ"ד לז(3), 757, 762; ע"א 1439/90
מדינת ישראל (רכבת ישראל) נ'
הום חברה לביטוח בע"מ פ"ד מז(2), 346, 358; ע"א 337/81
בוסקילה נ'
מדינת ישראל פ"ד לח(3), 337, 343].
במקרה דנן, המסקנה המתבקשת מחומר הראיות היא, כי הנתבעת התרשלה בטיפול בהחזרת הרכב שנתפס. לא די לתפוס את הרכב כדין. יש גם לפעול כדין להחזרתו או לחלופין לבקש חילוטו. בלתי מתקבל על הדעת לשבת בחוסר מעש או לעצום עיניים או לגלגל את האחריות למגרש המכוניות. עד למועד מתן צו ע"י בית המשפט בתאריך 1.2.04התכחשה הנתבעת לזכותו של התובע לקבל הרכב חזרה לידיו, למרות שהיועצת המשפטית של יחידת הפיצו"ח "
עודכנה בכל שלבי התהליכים המשפטיים והיתה מעודכנת בכל ההליכים האלה איך שהם קרו", כפי שהעיד רקוביצקי [עמ' 24]. הנתבעת לא טרחה להודיע לבעלים הרשום של הרכב על תפיסתו או על כך שהוא יכול לגשת לקבלו, היא פשוט הסירה כל אחריות מעצמה, למרות שהיא זו שתפסה הרכב. היא גם התרשלה באכיפת מילוי חיובי החברה המפעילה את מגרש החניה, על פי החוזה ביניהן [סעיפים 13 14 בחוזה נספח 1לתצהיר חנוך יחיא, עמ' 28 בפרו']. אם היתה דואגת לכך שהחברה תמציא לה הערבויות ופוליסת הביטוח, כפי שסוכם בחוזה, היתה מן הסתם דרך לפצות את התובע, מבלי שהיה נזקק להליכים המשפטיים בבתי המשפט. בכך יצא התובע ידי חובת ההוכחה במשפט אזרחי, להוכיח את הקשר הסיבתי בין מעשי ומחדלי הנתבעת לנזקים שנגרמו לו. הנתבעת לא הצליחה להוכיח אחרת והסתפקה בטענות בעלמא לא מבוססות.
התובע טוען בכתב התביעה לנזקים בסכום כולל של 57,000 ש"ח. מתוך סכום זה, שווי הרכב 30,000 ש"ח, 20,000 ש"ח הפסד הכנסה עקב מניעת השימוש ברכב, וסכום של 7,500 ש"ח, בגין נזק לא ממוני, עוגמת נפש וכו'. בסיכומים צימצם ב"כ התובע את סכומי הנזק, וטען ששוי הרכב 21,600 ש"ח, לפי הערכת השמאי, זנח את התביעה להפסד הכנסה, והסתפק רק בפיצוי עבור נזק לא ממוני המוערך על ידו בסכום של 7,500 ש"ח או כל סכום אחר שיעריך בית המשפט [עמ' 9, 10 בסיכומים].
במשפט התברר, כי התובע שילם בעת רכישת הרכב, סכום של 30,000 ש"ח הכולל גם תשלום עבור קו חלוקת תפוחי אדמה, והוא לא יודע איך עורך הדין שלו הגיע לסכום הנתבע "
אני לא ביקשתי שלושים אלף שקל. אני לא יודע איך עורך הדין שלי הגיע לזה" [עמ' 16, 18]. בחוות דעתו ציין השמאי זלטין "
ערך רכב משוער
21,600 ש"ח". בחקירתו הנגדית, לא נתן זלטין תשובות לשאלות מהותיות, ענה "לא יודע", אישר שלא ראה את הרכב, לא בדק אותו, והסתמך על נתונים שמסר לו עורך הדין של התובע [עמ' 26]. בסופו של דבר, הודה זלטין שאם היה יודע נתונים כמו התיקונים שיש לבצע,
כפי שהעיד התובע, היה מעריך אותו בסכום נמוך יותר "
כן, הערכה שלי שהרכב שווה חצי ממה שקבעתי" [עמ' 27]. בנסיבות אלה יש ממש בטיעוני הנתבעת בסיכומים, ואני קובעת, כי שווי הרכב שהוכח הוא מחצית משוויו בחוות הדעת, היינו 10,800 ש"ח, והתובע זכאי לפיצוי בסכום זה. סכום זה גם הגיוני וסביר לאור עדותו של רקוביצקי, לפיה הרכב נמכר ביום 9.1.02 לנמרוד זלטין תמורת סכום של 11,700 ש"ח, והוא מכר אותו לתובע. עדותו נתמכת בהסכם המכר ובחשבונית המס [סעיף 11 בתצהיר רקוביצקי ונספחים 8, 9]. הרכב נתפס ביום 8.3.02 היינו כחודשיים לאחר שהתובע רכש אותו, ולפי דברי התובע היה צריך לבצע בו תיקונים משמעותיים. כאמור, זלטין הודה שהתיקונים מפחיתים מערכו. אני קובעת ששווי הרכב הינו
10,800 ש"ח.
כמו כן, זכאי התובע לפיצוי בגין עוגמת הנפש, בזבוז הזמן והטרדה שנגרמו לו, עקב מחדלי הנתבעת. יחד עם זאת אי אפשר להתעלם מתרומתו להשתלשלות האירועים, ולכן מגיע לו פיצוי מתון בגין הנזק העקיף, ואני פוסקת לו בגין כך סכום של
2,000 ש"ח.
6. לאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 12,800 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום הגשת התביעה 2.6.03, ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף תשלם הנתבעת לתובע הוצאות המשפט, לרבות שכ"ט עו"ד, סכום כולל של 4,000 ש"ח בתוספת מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום י"ג בתשרי, תשס"ח (25 בספטמבר 2007) בהעדר הצדדים.
ר' שלו- גרטל, שופטת