הכרעת דין לנאשם בעבירות פרסום, הצגת תועבה ופגיעה בפרטיות

1.         הנאשם הועמד לדין בשתי עבירות: פרסום והצגת תועבה - עבירה לפי סעיף 214(ב3) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 ובפגיעה בפרטיות - עבירה לפי סעיף 5+2(1) לחוק הגנת הפרטיות התשמ"א - 1981.

2.         אין חולק, כי ב- 20/8/07 שעה 18.45 הנאשם צילם בחוף הים "מציצים", באמצעות מכשיר טלפון סלולארי, קטינים בערום. בהסתמך על חומר החקירה שהוגש כולו בהסכמה, העלה ב"כ הנאשם שלוש טענות.

א.         עובדה מספר 2 בכתב האישום מסתמכת על הודאת הנאשם בלבד ואין בחומר הראיות "דבר מה" לחיזוק ההודאה ועל כן יש לזכות את הנאשם מעובדה זו.

ב.         תצלום של ילד ערום אינו מהווה "חומר תועבה" כמשמעותו בחוק.

ג.          צילום בחוף ים הומה אדם אינו מהווה עבירה של פגיעה בפרטיות.

"דבר מה"

4.         עובדה מס' 2 לכתב האישום מייחסת לנאשם צילום בחוף הים של 4 קטינים בני 3, 16 ו- 11, חלקם מעורטלים, בין התאריכים 30/7/07 ל- 20/8/07.

5.         עובדה זו נסמכת על דברי הנאשם בחקירתו במשטרה.

6.         הנאשם מסר מספר הודעות. בהודעתו מיום 22/8/07 שעה 14.15 (ת/7) מספר הנאשם, כי מלבד הצילומים שצילם ביום המעצר 20/8/07, לגביהם, כאמור, אין מחלוקת, הוא צילם ארבעה ילדים נוספים שאת תיאורם הוא מוסר: "ילד שיושב בבגד ים ירוק זה ילד אחר. יש ילד עם בגד ים לבן שעומד ליד אנשים ויש עוד ילד והיה ילד שצילמתי בנמל ומחקתי" (ש' 102-101).

            בהמשך מתאר הנאשם את גיל הקטינים, ש' 107-106: "אחד אני חושב בן 6 בערך זה שערום, אחד בן 9 נראה לי זה שעומד ליד אנשים, זה שבתוך הים נראה לי בן 11 וזה שצילמתי ומחקתי בן 3 ל- 5 בערך".  בהמשך מסביר הנאשם, כי הוא יודע את גילם על פי מראם.

7.         התיאור האמור מפורט ומדוקדק ומהווה חלק מעדות ארוכה  ומפורטת המשתרעת על 8 עמודים, בה הנאשם מגולל, בין השאר, מה עשה ביום המעצר ומה הניע  אותו לבצע את המעשה. כך מספר הנאשם, כי באותו יום צפה בסרטים פורנוגרפים של אחיו: "...הסרט הדליק אותי והלכתי לשטוף את העיניים. רציתי לראות בחורות וילדים". (ש' 99). הנאשם מספר על אירוע שאיש מלבדו לא ידע אודותיו, סיממן מובהק לאמירת אמת.

8.         הנאשם מסר את הודייתו במלל חופשי, השיב לשאלות פתוחות ונתן תשובות ענייניות והגיוניות. למקרא ההודייה, הרושם המתקבל הוא של גרסה סדורה, קוהרנטית, הגיונית ואמינה ולאור סימני האמת הרבים שנתגלו בהודייה, יש לתת לה משקל מירבי.

9.         בתחילת ההודייה מוסר הנאשם תאור של מעשיו ביום המעצר. לגבי חלק זה של ההתרחשויות, אין חולק, כי קיימות ראיות חיצוניות המהוות "דבר מה", שכן הוא נתפס בכף.

            אין לעשות אבחנה בין חלק אחד של ההודייה לחלק האחר שבה ואין לנתק את האירועים בצורה מלאכותית ולומר, כי לגבי החלק הראשון של ההודייה המגובה בראיות חיצוניות, דברי הנאשם אמת הם ואילו לגבי החלק האחר - המתייחס לאירועים קודמים - אין ראיה חיצונית המהווה "דבר מה" ועל כן, אין לייחס לו אשמה בגין אותן עובדות.

            כאמור, הנאשם תאר את האירועים ברצף, יש קשר הגיוני בין האירועים השונים, הנאשם נתן תאור מדויק ומדוקדק של הילדים המצולמים וברי לי, כי מדובר בדברי אמת.

10.        כדי להתמודד עם החשש שמא נאשם מסר הודאת שווא בחקירה, קיימים שני מבחנים - פנימי וחיצוני.

            המבחן הראשון הינו פנימי להודאה, ועל פיו מעריכים את משקל ההודאה לאור סימני האמת המתגלים בה.

            כאמור, בהודאת הנאשם סימני אמת רבים ומובהקים. ככל שמשקלה של ההודייה גבוה יותר, כך טיב ה"דבר מה" צריך להיות קטן  יותר ולהיפך.

11.        על פי הפסיקה, תוספת ה"דבר מה" אינה צריכה להיות לגבי כל עובדה ועובדה בנפרד, שכן ה"דבר מה" תכליתו לאיין חשש שמא מדובר בהודיית שווא.

            ולכך התייחס כב' השופט קדמי בספרו "על הראיות" חלק ראשון (2003) עמ' 148: