1. ביום 15.6.08, בשעה 07:30, נמצא אלמוני, שהתברר מאוחר יותר להיות מת והמכונה עומר אבו גריבאן (להלן: המנוח), כשהוא מוטל, ללא רוח חיים, על שוליו הימניים של הכביש המוביל מצומת עטרות לצומת גבעת זאב (כביש מס' 45) בואכה צומת גבעת זאב (שם הופך הכביש להיות כביש מס' 443), כשפלג גופו העליון ערום, והוא לבוש במכנס בלבד הנושא את שמו וסמלו של בית החולים "תל השומר".
מנקב באזור הבושת שלו השתלשל צינור צנתר שתן (ללא השקית).
2. גופת המנוח הועברה באותו יום למכון לרפואה משפטית באבו כביר, ונתיחתה, שנעשתה יומיים לאחר מכן, העלתה, כי לא נמצאו בה סימני מחלה או חבלה קטלניים, וכי לאור המימצאים בנתיחה, והנסיבות, קיימת אפשרות סבירה שהמוות נגרם מהתייבשות (נא לראות חוות הדעת של פרופ' היס ת/19 על 10 התמונות המצורפות אליה).
אתייחס לחוות הדעת מאוחר יותר. בשלב זה אדגיש כי תוכנה, על כל חלקיה, כמו גם ההסברים שסיפק פרופ' היס בעדותו, הניחו את דעתי לחלוטין הן לענין מסקנותיו בדבר סיבת המוות והן לענין המימצאים עליהם השתיתן.
פרופ' היס, הוסיף וקבע כי לא ניתן לקבוע ברמת ודאות ראויה את תאריך ושעת הפטירה, שכן הגופה לא נבדקה ע"י רופא משפטי במקום הימצאה בשטח (נא לראות ת/21).
3. יומיים לפני שנמצא המנוח כפי שנמצא, ביום 13.6.08, בערך בשעה 03:00, הוריד הנאשם מס' 2, בהסכמתו של הנאשם מס' 1, את המנוח מניידת משטרה רגילה בה הובל באותו ערב (שהיתה נהוגה בידי שוטרת שח"מ צעירה) לצורך זיהויו (שכשל), ולצורך שיחרורו (שכשל אף הוא).
בשל יכולתו הירודה להלך בכוחות עצמו, משום ניתוח אורטופדי שעבר זה מקרוב בבית החולים "שיבא", הורד המנוח מהניידת בסיועם הפיזי ותמיכתם של הנאשם מס' 2 ואזרח המתנדב לפעילות המשטרה, שליווה אף הוא את המנוח, (ושסייע, לא אחת, באותו ערב לנאשם מס' 2 להוליך את המנוח מהניידת ואליה כל אימת שהורד ממנה במהלך הנסיעה), אל שוליו הימניים של אותו קטע כביש (מס' 45), בו נמצאה, כעבור יומיים, הגופה, ולא הרחק מאותו מקום, ואולי אף באותו מקום ממש, או מאוד סמוך לו.
השניים העבירו את המנוח אל מעבר לגדר הבטחון העשויה מתכת, והנמשכת לאורך מרכז השוליים, והינחוהו שם על העפר בלא שצוייד בשתיה או במזון. לעת הורדתו, היה המנוח יחף , לבש בגדי מתאשפז בבית חולים "שיבא" (חולצה, או חלוק הנקשר מאחור, ומכנסיים שנשאו את שם בית החולים, ואת סימלו) וצנתר שתן היה מחובר לגופו.
למנוח נמסר, לפני שהורד, התיעוד הרפואי שקיבלה המשטרה עם שיחרורו מבית החולים, והוא נמצא באזור חלציה של הגופה עם מציאתה.
קטע הכביש בו הורד המנוח היה חשוך.
4. שני הנאשמים, הראשון, יליד 1977, פקד במשטרת ישראל ששימש כקצין תורן בתחנת רחובות באותה עת (להלן: פרץ), והשני - יליד 1975, שוטר תיגבור באותה תחנה ששירת, באותה עת, ביחידת ההגירה של המשטרה בבאר שבע (להלן: יקותיאלי), הואשמו בגרימת מותו של המנוח ברשלנות (עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין תשל"ז -1977), בכך שלאחר שהתברר לשני הנאשמים (לשני - בשטח, ולראשון - מפי השני באמצעות הטלפון) כי צה"ל אינו מוכן לקבל לרשותו את העצור כחלק מהוראתו של מפקד תחנת רחובות לשחרר את העצור, כפי שנמסרה, טלפונית, בשעות הערב המוקדמות יותר, לנאשם מס' 1, ושהועברה על ידו , בתפקידו כקצין תורן, לנאשם מס' 2, התרשל כל אחד מהם, במעשה ובמחדל, בדרך קבלת ההחלטה בדבר דרך שיחרורו של המנוח, וכדלקמן, ועפ"י נוסח כתב האישום:
הנאשם מס' 1:
אף שהיה מודע למגבלותיו הרפואיות של המנוח בהן חזה במו עיניו, לא מסר לנאשם מס' 2 מיקום מדוייק בו יוריד את המנוח, קיבל את ההחלטה להתיר את הורדתו של המנוח בשטח מבלי ששוחח עם מפקד התחנה ולקבל אישורו לכך, לא וידא היכן מבקש הנאשם מס' 2 להורידו שעה שהאחרון הציע כי יטפל בענין בעצמו, ולא בירר עימו, עם שהורד המנוח, היכן בפועל הורד כדי לברר שהמקום מתאים ומבטיח את שלום המנוח.
הנאשם מס' 2
אף שהיה ער למגבלותיו הפיזיות של הנאשם, שהצריכוהו לסייע לו יחד עם המתנדב, מספר פעמים לאורך אותו ערב בהעלאתו של המנוח לנייידת ובהורדתו ממנו, השאיר את המנוח בשטח כך סתם, במקום שונה מזה שתאר לנאשם מס' 1, כשהוא עזוב לנפשו, בכביש בינעירוני חשוך שלא בקירבת ישוב כלשהו, ללא כל השגחה, אף שהיכרותו של נאשם זה עם השטח היתה מוגבלת.
5. לטעמי, מתרכזת רשלנותם של הנאשמים בעצם החלטתם, כל אחד בגיזרת התנהגותו ואחריותו , להשאיר כלל את המנוח באישון לילה, לצד דרך חשוכה כשהוא מתקשה בהליכה, לבוש בבגדי בית חולים, יחף, כשצנתר שתן לגופו, וללא שתיה ומזון, ביודעם, ממראה עיניהם ומנסיונם , שעלה משהייתו במחיצתם באותו ערב, כי מצבו הכולל רחוק מלהניח את הדעת.
(נא לראות דברי פרץ בהודעתו בפני הקבו"ד: "התרשמתי שהוא במצב לא במיטבו ואפילו סייעו לו לעלות על הניידת כי התקשה לבד" (ת/21, עמ' 4 שורה 8), ובפני חוקר מח"ש, עת השיב לשאלת החוקר האם נראה לו שעצור כזה יכול באיזה שהיא צורה לדאוג לעצמו, כי: "בגדול לא".
לענין דברי יקותיאלי באותו ענין, נא לראות דבריו בפני הקבו"ד (ת/8, עמ' 3 שורה 5) לפיהם מדובר היה בעצור שלא הלך אלא דידה על רגל אחת, כמו גם דבריו בחקירתו במח"ש (ת/9, שורה 8), שם סיפר כי ביקש מפרץ שיצרף מלווה למשימת ליוויו של העצור כדי שיסייע בידי יקותיאלי להוביל את העצור, "כי עצמאית הוא לא יכול היה ללכת, אבל לעמוד על רגל אחת יכול היה", וכי אמנם הוא והמתנדב שצורף ע"י הנאשם מס' 1, תמכו, בו כל אחד, בצידו האחר של הגוף, בעת שהוכנס על ידם לראשונה לניידת, וכל אימת שהורד והוכנס אליה בהמשך המסע.
(ראה גם עדותו של יקותיאלי בפני בעמ' 754, למשל).